Quantcast

Jewish Journal

ODED FEHR GREAT ISRAELI ACTOR

by Micha Keynan

March 5, 2012 | 1:00 am

אפשר להתפאר
בעודד פהר מאת: מיכה קינן


היום כבר אפשר לקבוע בוודאות שעודד פהר הוא ככל הנראה השחקן הישראלי הכי מצליח בהוליווד.הכיצד זה שאתם בודאי טרם שמעתם עליו עד עצם היום הזה? מדובר אלנכון בתאונת עבודה.מאידך הוא לא בדיוק אחד שיתאמץ לאדיר את שמו ומרכולתו ואף אין לו אשת יחסי ציבור נמרצת.לאחר תלאות אין ספור ומאמצים רבים נאות להפגש לראיון ראשון לעיתון עברי בצד הזה של כדור ארצינו
תופעת הצניעות והאלמוניות אינה זרה לרבים מאומנינו בניכר,אולי להוציא שמות כמו נועה התשבי ואילת זורר,רבים אחרים טובים לא פחות  כמוני וכמוך, ישראלים שלא יודעים עליהם, עורכים ובמאים, ומאוד מצליחים, ואנחנו לא יודעים עליהם. הם עובדים קשה לפרנסתם ורואים ברכה בעמלם אך עבור הציבור שלנו  הם תעלומה .
באמת חבל,אני אומר, כי היינו חוגגים עליהם כבר מזמן.ועודד פהר הוא בהחלט אחד כזה נחבא אל הכלים והוא לא זקוק להמלצות שלי, אבל בכל זאת: מדובר בשחקן הורס,מסוקס וחתיך, רב גוני, שמשדר המון עוצמה ואינטליגנציה. תענוג לראות אותו מגלם את מלך המחבלים פאריק ב “תא רדום”, ובכיף היה יכול להיות אחד האקסים של היפה הינלאומית שלנו בר רפאלי או מורן אטיאס.אבל היתה לו רק בעיה אחת: המבטא. כן, באופן אירוני, מרוב שיושב כאן עשרים ומשהו שנים,נלכדה על לשונו עגלגלת אמריקאית כזאת,מן עגה אנגלו-היברית שעלולה להיות לו לרועץ אם בבוא היום ישאף לחזור למכורותו.דווקא על המכשול ששחקיננו הלבנטינים הרבים מתמודדים איתו בעת החדירה להוליווד, הוא התגבר כבר מזמן, וכעת דווקא בשיחה איתי, שהוא מנהל בשפת אמו, עברית, אני חש את טאץ’ של היורד הקלסי שמלהג דווקא עברית מטובלת היטב ברוטב אמריקאי.

.ספר לי על הילדות הישראלית שלך?” שאלתי למנה ראשונה”

פהר:”ההורים שלי גרושים, כשהייתי ילד אבא שלי גר בארץ, הוא היה ממוצא גרמני, מדען, פיזיקאי, הוא עשה את הPHD שלו פה, בארצות הברית,עוד לפני שנולדתי, ואז הם חזרו לארץ. כשאני הייתי ילד והוא ניסה להקים חברת מדע ופיתוח, אך זה לא הסתדר והוא חזר לגרמניה. כיום הוא עובד מגרמניה, הוא עושה המון תקשורת וכל מיני עסקים מאוד מעניינים, בשטח האינטרנט ולפעמים עם ציוד רפואי ודברים כאלה.
שם המשפחה  שלנו היה פייר וכשחזרנו לארץ, הם הפכו את זה לפהר. השם שלי תמיד היה פהר, מאז ומתמיד.
נולדתי בארץ וגדלתי בתל אביב וביליתי בין תל אביב ולגרמניה. הורי התגרשו, כשהייתי נער מתבגר. אני זוכר כשהייתי בן שתיים עשרה, אימא שלי באה ואמרה לי שיש להם בעיות בנישואים כמה שנים. בתור ילד בן שתיים עשרה לא היה לי מושג, הם חיו ביחד אבל כאילו בנפרד. אני זוכר שהלכתי לבית ספר ואמרתי לחברים שלי שההורים שלי מתגרשים, גיליתי שלהרבה ילדים יש הורים גרושים. עברתי לגרמניה לכמה זמן ואז אימא שלי באה ולקחה אותי להרצליה וגדלתי איתה בהרצליה, בשנים האחרונות של התיכון.
אבא היה בגרמניה הרבה, ואני הייתי טס אליו וחוזר לארץ.ככה עברו שנות נעורי. הורים גרושים  הם בלבול, אך לדעתי זה לא בלבל אותי. אני חושב שמאוד עזר לי לפתח את היכולת ללכת לכל מקום בעולם ואני אהיה בסדר. אני יכול להסתדר עם כל אחד בכל מקום ולנהל יחסים יציבים.
אימא שלי קנתה את הבית הכי זול בהרצליה פיתוח בשנת שמונים וחמש וכל המשפחה ניקתה את הבית, צבענו את הבית ביחד. יש לי אח גדול ואחות גדולה.למעשה תמיד עשינו הכל לבד.גם היום בבית, אני עושה חמישים אחוז מכל התיקונים לבד. אני אוהב לעשות את זה. קשה לי לשלם למישהו לעשות משהו שאני יכול לעשות לבד. ככה גדלתי, כי אצלנו בבית אין דבר כזה להביא צבעי, תמיד צבענו לבד.
אני אוהב לבנות משהו במו ידי ולראות את אשתי משתמשת בזה או את הילדים שלי. אני נהנה מזה, נהנה לעשות דברים עם הידיים.
תמיד הייתי הילד השלישי, שעושה הכי הרבה רעש, רואה המון המון טלוויזיה, אני זוכר את כל השורות מהטלוויזיה. הייתי תמיד מופיע בשביל אימא שלי. היא עשתה את תפקיד חייה , כאשר אני הייתי בן עשר, אני זוכר שהייתי עוזר לה ללמוד את השורות שלה, הרבה מזה קיבלתי בירושה. הסבתא שלי מצד אימא שלי הייתה מורה לאומנות.

.מה הסיפור של עודד פהר הנער?” אני תוהה”

פהר: “כנער ישראלי די רגיל ,לא היה לי שום ציפיות להיות שחקן. הייתי טוב במתמטיקה, הייתי טוב בפיזיקה והייתי טוב באנגלית, כי דיברתי אנגלית מגיל מאוד צעיר.כבר מגיל ארבע, בגלל הנסיעות של אבא וכל מי שפגשנו, דיברו רק אנגלית או גרמנית. הייתי נורא ואיום בספרות, בהיסטוריה ובגיאוגרפיה. אני לא זוכר מפות,לא ערי בירה ולא הרכב אוכלוסין. בכל הדברים נכשלתי ובסוף גם בתנ”ך.
בתיכון, התעודה שלי היתה בסדר, בסופו של דבר, אבל לא הייתי תלמיד טוב. בקריאה היה לי מאוד קשה, אז למרות שנהניתי מזה, זה  לא משהו שחשבתי להתקדם עם זה.
הייתי ילד מאוד שקט, היו לי שניים שלושה חברים טובים, אף פעם לא הייתי הכי פופולארי בכיתה, גם לא כל כך חיפשתי את זה. עם הבנות היה בסדר, תמיד הייתי אחד של קשרים ארוכים, חמש שנים פה, שנתיים שם. אף פעם לא הייתי טוב בסטוצים, היו לי מספיק חברות, תמיד הייתי מאושר.
“גמרת תיכון ואז מה?” שאלתי בחשש.
עודד: ” ,תתפלא, אבל בצבא הייתי,אפילו בחיל הים. אלא שהיתה לי חוליה חורגת בגב אז הפרופיל שלי ירד. אבל במאמצים פיזיים רבים הצלחתי לעלות אותו וגייסו אותי.למרות שהייתי בשייטת 13 בחיל הים ,לא הייתי ממש בקומנדו הימי,אלא הייתי ג’ובניק.העיתונים האמריקאים כותבים עלי,  היה ‘לוחם בקומנדו’ . לאמריקאים זה  נשמע הירואי ונועז במיוחד למלהקים ולבמאים אבל באמת, לא עשיתי שום דבר מעניין.
כשגמרתי את השרות בצבא עברתי לגרמניה בציפייה לעבוד עם אבא ולראות אם זה מה שאני רוצה, חשבתי ללכת לעבוד איתו בתחומים העסקיים שלו. בד בבד, באותו זמן נרשמתי  גם לאוניברסיטאות בארץ. נרשמתי לאוניברסיטת חיפה ,ירושלים ולבית ספר לעסקים בתל אביב. כל שישה חודשים הייתי מחדש את הבקשות, הייתי שולח את הכסף להרשמה,  גם עשיתי את הפסיכומטרי שהיה יחסית בסדר,אך לא ברמה גאונית כמו אח שלי.
אני לא זוכר את הציון של הפסיכומטרי, הוא דווקא עזר לי כי הציונים שלי בבית ספר היו פחות או יותר אבל בפסיכומטרי קיבלתי ציון יחסית טוב. זה עזר לי מספיק כדי להתקבל לאוניברסיטת חיפה”.

.כיצד הגעת בכל זאת למשחק?” הקשיתי”

עודד:”בתקופה שהייתי עם אבא בגרמניה,ניצלתי את הזמן לקחת קורס למשחק בתיאטרון האנגלי בפרנקפורט. הצטרפתי שם לאיזה קורס לשעתיים בשבוע, אתה לומד משחק בהפקה אנגלית שמדברת באנגלית. רוב התלמידים היו גרמנים שרצו לשפר את האנגלית שלהם. לא היתה לי כוונה מיוחדת,רציתי רק להעביר את הזמן בתיאטרון שהיינו הולכים אליו אבא ואני כשאני הייתי ילד. הגרמנית שלי הייתי יחסית טובה אחרי שנתיים שם.
היה שם מורה אנגלי זקן, שאחרי שני שיעורים,המליץ עלי להפקה. מישהי מגיע מהפקה ועושה לי אודישן. ומשום שהאנגלית שלי הייתה יותר טובה משאר הגרמנים, אז היא ביקשה ממני, האם אני רוצה לשחק את התפקיד של “דני”? אז אמרתי כן, ואז עבדתי על זה ופתאום כל העבודה,החזרות, המשחק, התיאטרון והתהליך היצירתי היו כל כך נפלאים שהתאהבתי בזה. מהר מאוד הצטרפתי לקבוצה חובבנית,שהיתה מופיעה בכל מיני סצנות ברחובות ובכל מיני ברים”. 

.איך הגעת מגרמניה לאמריקה?” אני מנסה לזרז”

עודד : “רגע אחד,מה אתה רץ?יש עוד פרק שלם לפני זה. באותו הזמן שהייתי בתיאטרון רחוב,היתה לי את השיחה הזאת עם אבא, שאני רוצה להיות שחקן, והוא היה מאוד תומך. הוא אמר לי לעשות כל מה שעושה אותי מאושר, שאם זה נותן לי אושר אז שאני אלך על זה. התחלתי לחפש בי”ס רציני למשחק בגרמניה,באנגליה ובארצות הברית. לבסוף החלטתי ללכת לאנגליה,כי היא קרובה יותר לגרמניה ולישראל,ואף כי המורה האנגליה שלי מהקורס למשחק בתיאטרון האנגלי המליצה לי על שני בתי ספר ידועים והטובים ביותר באנגליה. נסעתי לשם והתישבתי לשמוע כיתות לנסיון.לבסוף החלטתי ללכת על בי”ס בריסטול אולד ויק, שם למדו לפני אנתוני הופקינס,דניאל דיי לואיס וג’רמי איירונס. למדתי  שם שלוש שנים, זה היה מדהים ונפלא עבורי.היה שם מורה זקן שהיה מקור השפעה שלי, פגשתי אותו כשהוא היה בן שמונים והוא נפטר בגיל שמונים וחמש, הוא  היה יהודי מאוסטריה.
הוא מאוד השפיע עליי, הפכנו להיות קרובים מאוד. הוא הפך כאילו למנטור שלי ואני הפכתי לעוזר שלו, הייתי השחקן הישראלי הראשון בבית הספר הזה.יום אחד ישבנו ודיברנו חמש שעות לפתע הוא חש ברע וקיבל שבץ מוח. אחרי המקרה הייתי בא לבקר אותו בבית החולים מידי פעם. הוא היה מדהים, הוא לימד אותי את כל מה שאני יודע. קראו לו רודי.
הייתי בן עשרים וארבע וכל שאר התלמידים בבית הספר היו ילדים, הם הלכו למכללה, בשבילם זו היתה מסיבה גדולה אבל אני לקחתי את הלימודים בשיא הרצינות ולמדתי. באתי לבית הספר בשבע בבוקר ונשארתי כל היום בבית הספר וכשהגעתי הביתה הייתי יושב עם טייפ וספר והייתי עובד על המבטא שלי. למדתי את שייקספיר, לא ידעתי עליו שום דבר, בשבילי זה היה אתגר .אני רציתי  ללמוד כל מה שרודי הציע לי.  אחרי השבץ שלו, היינו  באים אליו לבית החולים והוא הלך בפעם הראשונה עם הליכון והוא הלך למעלית ואני שמחתי שהוא  יכול כבר ללכת. הוא היה מבקש להתעדכן על המשחק בתיאטרון. הייתי בבית ספר, לומד כל יום, וביום שישי האחרון של הלימודים בסוף הסמסטר נכנסתי לאוטו ונהגתי את כל הדרך חזרה לגרמניה. באותו זמן עבדתי במשמרת כפולה באל-על, באבטחה. בחופשות עבדתי עם אבא כדי לגייס כסף לבית הספר, עבדתי שבע ימים בשבוע, שתי משמרות בכל יום ואז נוסע חזרה ביום ראשון בלילה כדי להיות בבית ספר ביום למחרת. תמיד הייתי מסור ורציני.
קיץ אחד בשנה השלישית, נשארתי במשך שבועיים כדי לעבוד עם רודי, עבדנו בבוקר שלוש שעות ושלוש שעות אחרי הצהריים עם הפסקה. הוא הושיב אותי על כסא עם שלוש רגליים, הוא היה גורם לי לקרוא סיפורי ילדים כי ספרי ילדים מאפשרים לך למצוא בקול שלך את הדרך לעלות ואת הדרך לרדת, תרגול טוב של הדיבור. אני מדבר, ופתאום הוא אומר:” אני לא מבין מילה ממה שאתה אומר, אתה עצלן ואתה לא פותח את הפה, תסתלק מפה אני לא רוצה לראות אותך, תחזור אחרי הצהריים” .
הוא היה קשוח, אבל היחסים שלו איתי היו מאוד קרובים, הוא תמיד היה שם עלי עין, ואני זוכר שחשבתי לעצמי:”אני קורע את התחת כל יום, אני עובד בכל יום והוא קורא לי עצלן? איך הוא יכול להגיד שאני עצלן?!”
יום אחד לקחתי אותו לראות את ‘אגם הברבורים’. והבלט היה מדהים, אני לקחתי אותו, והוא ראה ובכה, הוא היה בן שמונים ושלוש, וכל מה שאחרי שקספיר היה מודרני עבורו, ומאוד קשים בשבילו. הבאתי לו את הדי. וי. די. של ‘רומיאו וג’וליה’ וראיתי את זה  יחד איתו והוא אמר:” אוי לא, מה הם עושים? אני לא מבין, אולי אני זקן מידי”.


Find more photos like this on EveryJew.com

.מה עשית אחרי שלושת השנים עם רודי?” אני מזיז את הענינים”

עודד:”כשגמרתי את בית הספר, עשיתי תיאטרון בלונדון, היה נפלא ואהבתי כל הצגה שעשינו. יום אחד נגש אלי מלהק או איזה סוכן אנגלי ושואל אותי אם הייתי מעונין לשחק בסרט אמריקאי.כמובן שהסכמתי מיד והוא קבע לי אודישן מצולם. אני הולך לאודישן, ולמעשה רק קראתי את השורות של מה שהבמאי שהיה צעיר ונחמד רצה, זה היה סרט גדול ולא האמנתי שאני אקבל תפקיד. ידעתי שתקציב הסרט היה שבע עשרה מיליון דולר, ושם הסרט “המומיה” ,זה היה סרט גדול ולא חשבתי שיש לי סיכוי בכלל לקבל את התפקיד .
ניגשתי לבמאי בלונדון שבועיים אחרי האודישן והוא אמר לי שהוא הולך להציע  לי את התפקיד של הסוכן המצרי, כי עשיתי עבודה טובה. הייתי מאושר ואז הבמאי מצלצל שוב שהוא רוצה שאני אסע לארה”ב כי מצלמים שם, זה היה נורא מביך כי באמת לא ידעתי מי הוא היה. צילמנו את הסרט וככה הגעתי לאמריקה. בהתחלה כדי לדבר עם סוכנים ולהגיד שלום אחרכך התחלנו לעבוד וזה לקח שנה  עד שיצא לאקרנים.
אני ואחי היינו מאוד קרובים, אמרתי לו עוד כשהייתי בבית ספר לדרמה שאם אני מקבל תפקיד בסרט, אני רוצה שהוא יבוא להסרטה. ואז שקיבלתי את התפקיד והצטלמתי עבור “המומיה” מיד קניתי לו כרטיס.בשבילו ובשבילי זו היתה חווית החיים. הוא היה איתי במרוקו. צילמנו  כל אותו הלילה וכשאני חוזר למלון בבוקר אני אומר לו:”הם מפטרים אותי, הם שונאים אותי, הבמאי שונא אותי, הם לקחו את השורות שלי, הם נותנים את זה למישהו אחר, הוא לא אוהב מה שאני עושה”. כל פעם שהבמאי היה עצבני או כועס,חשבתי שזה בגללי. זאת היתה הסריטה הפרטית שלי ותחושת נחיתות מפותחת.אולם זאת הייתה פעם ראשונה שלי בסרט ולא ידעתי יותר טוב. בסוף התברר לי כי לא רק שהוא לא שנא אותי הוא גם שינה את סוף הסרט כדי שהדמות שלי תחזור ולא תמות ולמעשה הפכה לאחת הדמויות הראשיות בסרט ההמשך “המומיה 2”. ואחי אמר לי שאני אידיוט ושאין לי מושג , ושהכל בסדר. אחרי שני הסרטים האלה המעבר להוליווד ולעבודה היה בן לילה. בשנת 1999 הוכתרתי כ”יבוא הכי סקסי לארצות הברית” על ידי מגזין “פיפל”, אך המראה המסוקס, הקוקו המתנפנף והמבטא המזרח תיכוני  שלי דווקא טמנו בתוכם את מלכודת הטייפקאסטינג שאנחנו הישראלים תמיד נופלים לתוכה.

.מה היו התפקידים הבאים אחרי ההצלחה הענקית שלך ב”מומיה”? אני מתלהב”

עודד:” התפקיד הגדול הבא שגילמתי היה קריקטורי משהו, ג’יגולו אקזוטי ב”הג’יגולו מת מצחוק”,זאת היתה קומדיה אחת, אבל לא רואים אותי בתור קומיקאי. אני מקבל הרבה תפקידים של “אנשים רעים” או “אנשים טובים” שאתה לא יודע אף פעם אם הם טובים.
בשנים האחרונות הצלחתי לפצח את הפורמולה, ושחקתי במגוון גדול יותר של תפקידים (ביניהם בסדרות “מכושפות”, וב“UC-undercover”). ואז הגיעה הסדרה ה”תא רדום” שבאופן פרדוקסלי דווקא עזרה לי לשבור את הליהוק האוטומטי כערבי. “ב’תא רדום’, אני מגלם ערבי, אבל כזה שצריך לחיות בזהות ישראלית בדויה בארצות הברית ולהיראות מאוד אמריקאי. אז מבחינתי שברתי את הטייפקאסט. במשך כמה שנים היה לי קשה למצוא מי שיחשבו עלי שאני ישראלי, לא רק בגלל השיער הארוך שהיה לי והמבטא. אבל אם רוצים, אפשר לעשות את זה. אם רוצים לעבוד בהוליווד חייבים להראות מגוון של אפשרויות, לדבר את השפה בלי שום מבטא ולעשות מאמץ. זה מאוד חשוב.
אחרכך צילמתי במקסיקו את הסרט השלישי בסדרת “האויב שבפנים”.מכאן העסק דפק כמו שעון וקיבלתי תפקיד ראשי בעונה הראשונה של “תא רדום”,שהיה  אחד התוצאות המתבקשות של אמריקה של אחרי ה־11.9, הדמות שלי, פאריק, מתכננת פיגוע ענק במשחק בייסבול, שכושל וגורם למעצרי. בעונה השנייה אני יושב מאחורי סורג ובריח, אך אני ממשיך להנהיג את תא הרצח שבניתי בתוך ערש הדמוקרטיה.


Find more photos like this on EveryJew.com

תא רדום” היתה סידרה מתעתעת מאוד. היא טלויזיה איכותית ללא ספק, מרתקת ומלוטשת. תעודה פרו־אמריקאית שאפשר לטעון שהיא תכסיסנית ומפחידה,מציגה את הערבי כסטריוטיפ שבארץ קיבלו אחרת מכאן, כי האידיאולוגיה והפוליטיקה היא שונה. בארצות הברית זה יחסית עניין חדש לחיות עם טרור. המנטליות כאן שונה ביחס לזה, זה כמו אי גדול ומרוחק שמפחד מאוד מהדברים האלה. האמריקאים צריכים ללמוד את הנושא הזה ולהיות ערים למה שקורה סביבם. שמזוודות לא יישארו כאן על המדרכה ככה סתם.
היו תגובות נפלאות לסידרה, היא  היתה מאוד מוערכת ומצליחה, אבל כשנמצאים ברשת כבלים כמו ‘שואוטיים’ הכסף מאוד מוגבל. הם כל הזמן מנסים למצוא את הסדרה שתתן להם התפתחות האדירה של צופים, ואחרי שנתיים הם מיצו את ‘תא רדום’”.

.התבאסת?” אני חוקר”


עודד:” לא, אני לא מתלונן. הרגשתי אז שזו העבודה הכי טובה שעשיתי. זה היה אתגר משחקי מאוד גדול, לגלם דמות שאני כמובן לא אוהב, אבל לעשות אותו בצורה אמיתית, שאם לרגע אתה שוכח את המטרה שלו בחיים הוא כמעט בן אדם בעינייך. זה לא לעשות את דמות הרשע במובן ההוליוודי הרגיל, לא מישהו שנהנה מכאב, אלא אדם שמאמין שהוא עושה את הדבר הנכון, את מה שאלוהים מבקש ממנו. זה אף פעם לא היה יותר מעבודה בשבילי, אני זוכר אנשים שאומרים:”וואי אתה על הפוסטר וראיתי אותך בטלוויזיה” והאיש הזה זה רק הדמות שאני משחק.
מה שמשך אותי וממה שאני נהנתי זה היה העלילה, הצד היצירתי של העלילה, זה הדבר הנפלא.היום אני גם עושה דיבוב, זה  גם סוג של עלילה שאני עושה, הכל זה כיף לא נורמלי.
אני גם אוהב לספר סיפורים. מה שלמדתי עם רודי מאוד עזר לי, תמיד מאוד עזר. כמובן להתרגל לצילום לפני המצלמה זה דבר שהוא מאוד שונה ולהיות מוכן, להיות בפוקוס ואז לדעת ללכת למקום הנכון, אתה לא ממש לומד את זה בבית הספר, אבל אתה לומד את זה ואני איכשהו הייתי מאוד טוב בצד הטכני של זה, ללא ספק ידעתי מה אני עושה”.

וכעת עודד שוב בבית, בעיירה השלווה  ‘אוהיי “, די רחוק מהוליווד, הוא מדבר איתי
ממושכות על תובנות,מוסכמות וידע צרוף שרק שחקן מוכשר ומבריק כמוהו יכול להכיל.

.מה לדעתך הנוסחה להצלחה של הסרט?” אני מעז”

עודד :”העסקים היום הם מאוד קשים מהבחינה שנדיר שאתה רואה תסריט או סרט שונה, דבר שלא ראית מעולם. למשל שחקנים שלא ראית אף פעם. הכל היום זה עם תזוזות של מצלמה והמון אופנה וכל מיני תרגילי מחשב. הכל סובב  שיווק, מכירות והמון כסף, העלילה היא האומנות שהלכה קצת לאיבוד וזה קשה.
היום בצורת התסריט, זה כמעט לא אפשרי לקבל אורגינל מבלי שהתסריט יילקח בצורה הפוכה, יסדרו אותו מחדש. הם ישלמו מיליון דולר בשביל תסריט ואז הם ייקחו את התסריט הזה שהם אוהבים כל כך ויפרקו אותו, יהרסו אותו ויחתכו אותו.
ההצלחות הם לא רק הצלחות בגלל האומנות, זוהי הצלחה בגלל האופן שהם מצליחים למכור את זה, לא משנה אם ראית טריילר והוא נראה ממש טוב, אתה רואה את הסרט ואתה מתאכזב.

.איך אתה מקבל תפקידים?” אני מתחצף”

בשונה מאחרים אני לא טוב באודישנים. אני חייב לקבל את התפקידים דרך אודישנים אבל אני ממש גרוע באודישנים. אני לא טוב בזה, אני מתרגש מאוד, בצילומים אני רגוע לחלוטין שזה מאוד מוזר. הבעיה היא שהיום בגלל העובדה שאסון התאומים קרה,וכל הז’אנרה סביב טרוור ואיומים הפכה לחלק מהתרבות שלנו,ישנה תחרות בין השחקנים שמתאימים לסדרות מתח בנושאים האלה, היום כולם עושים אודישנים בשביל הכל, יש רק קבוצה קטנה של שחקנים שלא צריכה לעבור את התהליך הזה.
מפעם לפעם אתה מקבל הצעות ללא אודישנים, ואני מקבל הצעות מהפקות בגלל שאנשים מכירים אותי ומעריכים את היכולות שלי. רוב התפקידים שאני מקבל הם כאשר מציעים לי, אבל זה קשה יותר עכשיו. אפשרויות נוספות יש לי על הבמה של התיאטרון.הבעיה היחידה עם במה שזו התחייבות. אולם זה מאוד קשה, אתה אף פעם לא יודע איפה אתה הולך לעבוד.אני יכול לקבל הזדמנות בסרט או סדרה שמצולמת בבולגריה  ובתיאטרון שהוא בדרך כלל קבוע בעיר אחת ,נניח בברודווי, אתה חייב להתחייב מעכשיו לעוד שנה. הציעו לי כבר מספר פעמים, הציעו לי להיות בתיאטרון פורטלנד, שזה תיאטרון מאוד ידוע, ושוב הם רצו שאני אתחייב לשנה מעכשיו, לתקופה של חמישה חודשים של חזרה ואז שלושה חודשים של הופעה”.

.השמועה אומרת שאתה בעל משפחה ואבא למופת?” אני ממשיך לחקור”

עודד:”אני נשוי לרונדה טולפסון,שהיתה שותפה בחברת הפקות.היום אשתי כבר לא מפיקה, היום היא אמא. זו עבודה יותר קשה מאשר היא עשתה אי פעם. היא היתה חולת עבודה אבל עכשיו היא מפיקה ילדים. היתה  לה החלטה להישאר בבית, לא ביקשתי ממנה. אני לא חושב שהיא תחזור לעבודה, היא עשתה דברים נפלאים והיה לה מאוד טוב, אבל זה קשה כשאת אמא. יש לנו שני ילדים, והחיים שלנו נטועים עמוק בקהילה האמריקאית. הכל קומפלט עם הסטיישן וואגון. אשתי אמריקאית, הילדים שלי אמריקאיים, אבל אני עדיין ישראלי. כבר באנגליה למדתי שאני יכול להיטמע בכל חברה ואני לא שומר על קשר עם יהודים או ישראלים כאן באופן מיוחד. אני גם לא שומר מסורת. ובכל זאת, זה הבית. אני עדיין אוכל חומוס וטחינה ושווארמה.שצילמתי בוונקובר סרט עצמאי עם מליסה ג’ורג’, וגם שם הצלחתי למצוא חומוס.

.איך חי סלבריטי ישראלי—אמריקאי בהוליווד?” אנחנו מסכמים”

עודד:”כששואלים אותי ‘איך זה לחיות בהוליווד’ אין לי תשובה, כי אני לא באמת עושה את זה. אני לא הולך למסיבות וחוגג כל הלילה, אני איש משפחה עם כלבים וילדים.
אם איזה צלם סלבריטיז ילך אחריי הוא מאוד ישתעמם. הוא יראה אותי משחק עם הילדים שלי, הולך לצלם משהו בסט וחוזר הביתה להיות עם המשפחה. יש אנשים שחיים כאן אחרת, שנוהגים שיכורים ממסיבה למסיבה, ויוצאים בכל לילה עם מישהו אחר, אבל אני מאושר מהחיים הקטנים והרגילים שלי. אני אוהב את האלמוניות. לא הייתי מת להיות סטאר, הלכתי לדרמה סקול באנגליה כדי לעשות תיאטרון ואיכשהו הדברים התגלגלו. אבל זה נחמד לי שאני יכול ללכת ברחוב ולא באים ושואלים שאלות. אנחנו חיים נחמד, ללא ספק”.

.האם יש לך קשר עם הקהילה הישראלית באל איי,שמעתי ששיחקת בסרט החדש של איציק שלומוב?” זהו, מסכמים סופית”


“יש לי קצת, אני מכיר כמה אנשים. הסוכנים שליגם מייצגים את איילת זורר, גם עשיתי איזה פיילוט קטן עם ישראלים, גם יצא לי לעשות פעם סצינה עם נועה תשבי. אבל זה קשרים מקצועיים, לא מאוד אישיים. לאחרונה גם שיחקתי בתפקיד של האיש הרע בסרט של איציק שלומוב “עבור בצע כסף”(FOR THE LOVE OF MONEYׂ), עם שחקנים מישראל.נתתי לבמאית,אלי קנר,שביימה את הסידרה “סקס בעיר הגדולה”, רעיונות משלי שלי והיא היתה מוכנה לשמוע אותן. אם היא רוצה לקחת אותן טוב מאוד ואם לא רוצה אז חבל . לדידי, אני עשיתי כל מה שאני יכול כדי לעזור, איציק שלומוב יודע, היתה לי איתם פגישה והבאתי להם הצעות, חמש או שש הצעות לשינויים בתסריט שלדעתי יכלו לעזור, שניים לקחו ושניים לא לקחו, זה לא משנה. הנקודה שלי היא, שאני את מה שאני יכול לעשות יותר טוב אני אעשה. זה לא היה חשוב אם אני אוהב את האנשים או שאני לא אוהב את האנשים, או אם אני נהנה או לא.


Find more photos like this on EveryJew.com

קראתי את התסריט האורגינלי שהוא לא היה כל כך רחוק מהתסריט שהם צילמו בסוף. זה סיפור מרתק, יש דברים לגבי הסרט שאני חושב שאפשר לשפר, הסיפור הוא סיפור מאוד מעניין וזה די מגניב לעשות סרט ישראלי על מאפיה ישראלית. נחמד שאתה יכול ליצור את התחושה הזאת של כל סרטי המאפיה הישנים שהיו איטלקיים. יש לך את החשש הזה שהוא פחד שאתה מספר סיפור לא יפה על הישראלים, אבל מצד שני אתה מקווה שהדמות של איציק שלומוב היא חזקה מספיק וכריזמטית מספיק ושהסיפור שלו יוצא טוב, ושאנחנו מקבלים את נקודת המבט הטובה ומוסר השכל שיוצא מזה בסופו של דבר.
במאי טוב הוא במאי שיודע לשים סביבו אנשים טובים, הוא יודע לצלם נכון, הוא יודע למצוא אנשים טובים, שחקנים טובים ולעבוד עם כולם ביחד.כל התזמורת הזאת צריכה לעבוד טוב.  הבמאי יודע לצייר לך את התמונות של האקשן, אתה בתור במאי צריך לעשות את החיבור ולדעת לארוז את החבילה, זה כל הסיפור.
אני משחק את הבן דוד של איציק, שהיה פושע ידוע בארץ וביצע את שוד הבנק הכי גדול בתל אביב.  והוא נתפס וישב בכלא בסביבות עשר עד שתיים עשרה שנה, וכשהוא יצא מהכלא כל המשפחה כבר עברה ללוס אנג’לס. הוא נסע בעקבותם ללוס אנג’לס והתחיל נקי.זמן קצר אחרכך חזר לעבוד עם סמים, הוא הפך להיות סוחר סמים גדול בלוס אנג’לס. קראו לדמות לוי. הוא היה פושע, וסוחר סמים, הוא היה עושה עסקאות גדולות של סמים. מה שאני ניסיתי לעשות זה לשחק מישהו שחשוב לו לעשות כסף ולהשיג כוח. אם הוא צריך להכות מישהו על מנת להגיע לשם הוא יעשה את זה. אבל הוא אדם שמאוד אכפת לו מהמשפחה. אני חושב שזה ה”דבר” של הסרט, זוהי המשפחה, שסך הכל החיים הם סביב המשפחה והילדים ובני הדודים וכו’. ככה  גם עובדת המאפיה וכזה הוא גם הסגנון הפרטי של איציק שלומוב. כשאני פגשתי את איציק אני ראיתי כמה שזה חשוב לו. הוא ביקש שקודם כל המשפחה שלו תהיה מעורבת, הבנים שלו, שעובדים איתו, הם מאוד מכבדים אותו. הם נחמדים, מאוד קרובים אליו, משפחה מאוד מחוברת. הוא ואשתו מאוד קרובים, מאוהבים מאוד. אז היה לי חשוב לצייר את הדמות בצורה כזאת.
איציק שלומוב מצליח לבסס את עצמו די מהר בלוס אנג’לס. אני חושב שהדמות של לוי בסרט, היה לו כבוד לאיציק מהבחינה ש:”אני רואה שארגנת את החיים שלך פה בצורה ישרה, לא מתאים לי כי אני רוצה יותר כסף, יותר כוח ואני רוצה לעשות את זה מהר”, אבל יש לו כבוד לאיציק גם בגלל העובדה שהוא תמיד לקח איתו את האח הצעיר של לוי והוא תמיד עזר לו והם תמיד עבדו ביחד. לפי הסרט איציק הוא הדמות שדוחפת קדימה, אז ללוי היה תמיד המון כבוד, המון תודה שהוא שמר על אחיו הקטן ועזר לו. אבל זה לא עצר אותו מלעשות את הדברים שהוא עשה.
יש לך שליטה מסוימת על מה שאתה עושה, אבל זה הכל ואתה יכול לבחור סרטים שאתה מוכן לעשות לפי מי שעובד איתך. אבל יש הפקות שאין לך כל אפשרות לשלוט בתוצאה. אתה אף פעם לא יכול לדעת מה יקרה, בסרט הזה, אני מקווה שהוא יצא טוב ואני מאחל לו רק טוב. זה קשה, איציק מאוד אוהב להיות מעורב וזה הבייבי שלו ויש לו את כל הזכות. הוא העלה את זה, זה הסיפור שלו, אבל לאיציק לא היה שום ניסיון לצלם סרטים. הבעיה היא לא באיציק, הבעיה היא באנשים שסביב איציק שלפעמים לא אמרו לו:”איציק, תסמוך עליי זה מה שצריך לעשות”, לי לא היתה בעיה להגיד לאיציק את זה והייתי אומר לו:”איציק זה מה שאנחנו צריכים לעשות וזה מדוע “. איציק תמיד הסכים איתי. לא היה לו מספיק ניסיון. אם הוא היה עושה חמישה סרטים לפני זה, הסרט היה אפילו יותר טוב, אבל אני לא חושב שלאיציק יש אינטרס להפוך ליוצר סרטים, הוא רק רוצה לספר את סיפור חייו.
אני חושב שאיציק הוא מאוד מצליח, איש מאוד חכם.איציק הוא איש שאין לו בעיה להקשיב לאנשים אחרים ולקחת הצעות של אנשים אחרים. הוא רוצה להחליט את ההחלטה הסופית. אבל אין לו שום בעיה לשמוע אנשים אחרים. אין לי שום ספק שאם איציק רוצה להפוך למפיק וליצור עוד סרטים אז הוא יהיה ענק ומצליח, בלי ספק הוא יהיה גדול ומצליח. הוא סיפר את סיפור חייו והסיפור שלו הוא קשה.

.סיכום סופי,תן לנו את האני מאמין שלך?” אני קם לשלם את החשבון”

עודד אוסף את חפציו ושם בתיק צד,נועל את הסנדלים התנכ”יות ומביא את עצמו:” מה שקורה עם שחקנים היום זה שהם דופקים את עצמם, אפילו שהם משחקים “אנשים רעים”, הם רוצים שיראו אותם בתור בן אדם נחמד כזה. התפקיד שלך בסוף הסיפור זה הוא לשחק את התפקיד שלך יותר טוב, כי מה שחשוב זה הסיפור לא התפקיד שלך. אם הסיפור מצליח אז אתה מצליח, אבל זה קשור אחד עם השני. אתה לא יכול לנסות ולהצליח בנפרד מכולם ולעשות את התפקיד שלך וללכת הביתה, זה לא עובד. אני תמיד קורא מהתחלה ועד הסוף ואני תמיד מנסה לעשות את כל מה שאני יכול על מנת שהתפקיד שלי יהיה יותר טוב. אם אני משחק “איש רע” וה”איש הטוב” לא נראה מספיק רציני, זה מחליש אותי בגלל שאז האיש הרע שלי נלחם עם מישהו טוב אבל חלש. זה לא ביג דיל, אבל אם האיש הטוב הוא גיבור גדול ויש לו המון כוח והוא מצליח והוא חזק, אז העובדה שאני נלחם בו עוזר לי להיראות יותר גדול.
זו הסיבה שאני אעשה כל מה שאני יכול על מנת שגיבור ייראה יותר גיבור. מה שחשוב זה הסיפור, איך אתה יכול לתת את החלק שלך כדי להיות טוב יותר, אם זה אומר להגיע בזמן, להתלבש בזמן ואם זה אומר לדעת את התפקיד שלך בצורה מושלמת כדי שלא תפגע בשחקן האחר.
זה לא אגו, זה חוסר ביטחון שגורם לאנשים להגיד:”אני יודע מה אני עושה, עזוב אותי, לא רוצה לשמוע ממך”. כל במאי גדול ומצליח יודע לשמוע ולהאזין לכולם ולקחת את מה שהוא אוהב, כי כולנו סך הכל מוגבלים למה שיש לנו בראש. כל ההופעות הכי טובות שלי עשיתי והן תודות לחברים שלי, השחקנים סביבי שאמרו:”למה לא תנסה את זה?”.וזה נכון בכל העבודות הכי טובות שלי כולל את “המומיה” ועוד. כל מה שעשיתי בחיים, כל הסצנות הכי חזקות שעשיתי, זה תודות לאנשים אחרים. הפתיחות הזאת, להקשיב ולשמוע, אני חושב שמבחינתי, אנשים שמצליחים שהם אלה שמקשיבים ומוכנים לשמוע וללמוד מאחרים. זה כולל כל מחשבה של איך אני יכול לעשות את הדבר הכי טוב על מנת שהבמאי והעורך וכולם יהיו מסוגלים להשתמש בזה. עדיין לא עשיתי משהו שאמרתי עליו:”אה, תשכח מזה, אני פשוט אבוא אעשה מה שמתבקש ואז אלך הביתה”. אימא שלי הייתה כועסת עליי אם הייתי עושה את זה, אני לא אדם כזה. בנוסף אם כל כך הרבה שחקנים משחקים “אנשים רעים” או “אנשים טובים” ובסוף היום כל מה שמעניין אותם שלשחקן השני יש יותר שורות משלהם או שהם יוצאים יותר גיבור מאשר הקולגות, רוב הסרטים היו גומרים כפלופ אטדיר.נכון להיום, רוב העבודה שלי הם סדרות וסרטים אמריקאים וכרגע אין לי תוכניות לעשות סרטים בארץ. בסך הכל אני מרגיש מאוד מבורך, ומקווה להמשיך לפרנס את המשפחה שלי בכבוד”.

{--Tracker Pixel for Entry--}

COMMENTS

We welcome your feedback.

Privacy Policy
Your information will not be shared or sold without your consent. Get all the details.

Terms of Service
JewishJournal.com has rules for its commenting community.Get all the details.

Publication
JewishJournal.com reserves the right to use your comment in our weekly print publication.

ADVERTISEMENT
PUT YOUR AD HERE
  • Trending Blog Posts

    SHARES

    {/exp:tracker:rank} --}

ABOUT THE AUTHOR

{blog_image:alt}

Israeli Army Military Reporter at Bamachane. UCLA B.A. Economics, marketing programming M Graduate School Technion (Israel institute of technology)
Marketing & Management.  Fox...

Read more