Quantcast

Jewish Journal

שרוף הלוהטת

by Micha Keynan

August 2, 2011 | 2:28 am

איך נשרפתי על שרוף  ויצאתי עם כוויות אהבה בוערת
קריאה חובה לכל אוהבי ארץ ישראל היפה..

מאת :מיכה קינן


המפגש עם עינת שרוף החל צונן צפוד ומנומס, צנחתי על המושב הקר בבית הקפה מוכה רוחות ופרצים וממולי יושבת קפואה
מלכת הזמר הישראלי. שפתיה החלו להכחיל ורטט של צינה חלף בלחייה.הסרתי את המעיל החם
ועטפתי אותה במחווה אבירי.בתוך שעה קלה נמוגו אדי הכפור והאוירה החלה להתחמם,אלא שלא היה כל תנור ,אח או מיחם בסביבה,החום קרן מעינת שרוף.נדהמתי מהשינוי , מלכת הזמר הפשירה את נטיפי הקרח שקפאו על חלונות הקפה, טיפות רותחות ניקוו על הריצפה וקיפצצו בגיל לצלילי קולה החם והמזמין של נסיכת המדבר.
אודה ולא אבוש ציפיתי לפגוש אלופה יהירה ושחצנית, ששמעה יצאה לכל קצוות הארץ,מאות אלפי מעריציה נשאוה על כפיים מערב שירה למשנהו. זמרת עם קול ענק ולב בגודל האוקיינוס.  והנה מתברר כי היא באה  הנה כדי לעשות לנו רק טוב. אישה נאה ותמירה,חיוך כובש ולב יוקד, על כל מילה של פרוזה מתרוננות לה ארבע שורות של שיר. גם אם אין לכם מצב רוח לשיר – תשירו. חיבוק גדול ממנה והנך במנגל נפשי,הלב והטחול שלך נצלים בגריל של קולה החם והאוהב. אין ולא הייתה זמרת כמוה בתולדות המוזיקה הישראלית.  הראיון הפך להופעה,האישה הזאת היא תופעה,והכתבה שלפניכם באה הישר מהנשמה.


מלכת המדבר

ההיסטוריה של שרוף רושמת דף ראשון במושב חצב הדרומי אותם הקימו קבוצת עולים חדשים מטריפולי שבלוב.משפחת חלפון,הביאה איתה בין מטלטליה גם פסנתר  מקשים קטן שהיה נדיר ביותר בשנות החמישים הצנועות.לובה אליאב היה שר החקלאות,  הוא לימד את המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה להשתמש בכלים חקלאיים ולימים המושב שגדלה בו, חצב, הפך להיות משגשג. הילדה העליזה והמתרוננת החלה לשיר ולנגן, עוד טרם  לימלמה: ‘אבא, אמא’. בגיל שלוש היתה מגבבת את קוביות העץ בגן הילדים של המושב ונעמדת קוממיות ומתחילה לזמר.מאז, היא חייבת לטפס על דבר מה, בכדי לפצוח ברון,יהיה זה דלי או שולחן, היא זקוקה לבמה כמו אויר לנשמה .היא זוכרת את השיר הראשון ששרה, ולתדהמתי היא קמה באמצע הקפה ופורצת ב - ‘היה היה פנס בודד בקצה שכונה’, ואני נער מקהלה מזדקן, לא יכול שלא להצטרף, בקול נמוך משהו, ‘והוא האיר את ילדותינו הקטנה’....וכך זה ממשיך לכל אורך הראיון ,שורה של מלל ומיד בהשלמה והרמוניה, כמו במשחק אסוציאציות ילדותי, אנחנו נזכרים בשיר.

“לובה אליאב, ז”ל, אימץ את אבי, בן ציון חלפון” שרוף מעלה זכרון, “שהיה מזכיר מושב חצב, ולימים מזכיר תנועת המושבים, ולאחר מכן סגן שר החקלאות. אבי נהרג ב-77 בתאונת דרכים בצומת כנות, כשהוא בן 48. אני הייתי רק בת 14, מוזר לי, כי זהו כמעט גילי היום, וכל השנים הייתה לי אובססיה לעבור את הגיל הזה. חשבתי על זה כל החיים, איך זה מרגיש להיות יותר מבוגרת מאבא שלי”.
לעינת שרוף יש היסטוריה לא קטנה בדרום הארץ, ובמיוחד במדבר.
” בתחילת שנות ה-80, כששתי בנותיי התאומות היו ממש קטנות,אחותי ראתה מודעה, שמחפשים זוג שינהל מסעדה בצומת קציעות בנגב.
“החלטנו לעשות מעשה חלוצים ולרדת דרומה, תוך יומיים ארזנו ועברנו. היה לנו קל להחליט, כי זה היה נוף ילדותנו”, מעלה עינת זכרון מדברי. הפונדק היה בסגנון הסרט “קפה בגדד”, שבעלה והיא עבדו בו והיה בבעלותם.
“אפשר היה לאכול אצלנו סלטים ובשר באסכלה (” אתה מכיר את המילה ‘אסכלה’ יענו מנגל “) , ולשמוע ברקע את אריק איינשטיין וג’ו קוקר. בנופי המדבר של אז זה היה דבר די נדיר”.
“א

יך התחלת את הקרירה שלך כזמרת

?”  שואלת הסקרנות.
“באותה תקופה היינו בקדש ברנע, יום אחד נפל לי האסימון שאני זמרת ויכולה להופיע. בקיבוץ רביבים, השכן, היו מזמינים לפעמים לשירה בציבור בחגים. נהייתי חלק מהרכב שקראו לו ‘סמטה מדברית’ והופענו בשביל הכיף. יום אחד, לובה אליאב ,ארגן אירוע גדול עבור הסוכנות היהודית וביקש שאופיע. הוא שידך ביני לגיטריסט מדהים, יגאל חרד, ושבוע לאחר מכן, יחפה בג’ינס קצר עליתי לבמה הישר ממקשת האבטיחים. שרתי את השיר ‘למדבר שאנו’, שמאז הוא ההמנון שלי. את הרגע המתוק הזה של ההתחלה, לא אשכח עד יום מותי”, ושוב אנחנו עושים את ” לי לי לי לי לי ......למדבר שאנו” והמלצרית השיקצה הבלונדינית בוהה בנו בסקרנות של ד”ר צ’ארלס דארוין באיי גאלאפוגוס.
“מה את יודעת על ההיסטוריה של שירתינו הציבורית בישראל?”
“עד לא מזמן שירה בציבור הייתה נחלתם של המבוגרים “, אומרת שרוף בכובד ראש ומפשילה את שרוולי מכנסיה ומשחררת את הנעליים הלוחצות “, אותם מבוגרים שמתרפקים על ימי הזמר העברי ועל הימים שבהם רקדו ריקודי עם ועלזו בחוצות העיר במעגלים . כיום השירה בציבור היא  גם נחלתם של הצעירים. בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה בפופולאריות של ערבי שירה בציבור
הן בקרב צעירים בגילם והן בקרב צעירים בנפשם. חייבים לקשר את הווי שירה בציבור לימי קום המדינה העליזים והאוטופיים אבל מסתבר כי היו כאלה אירועים עוד בטרם קמה המדינה והיו נהוגים גם בקהילות יהודיות בגולה ולא רק בישראל כפי שחושבים. הדור הצעיר מיד מקשר בין ערבי שירה בציבור לבין שרל’ה שרון שסחפה אותנו בשנות השמונים וריתקה אותנו למסך למשך ערבים שלמים. כמו בימים קדומים יותר נהגנו להצטרף לשירים שהיא שרה עם המשפחה. ורובם ככולם היו שירי ארץ ישראל היפה והטובה, שירי להקות צבאיות וכו’. כיום הדברים שונים, עכשיו נכנסו לערבי השירה הסוחפים האלו שירים נוספים: שירים מזרחיים, שירים ים תיכוניים – סגנונות אלה לא היו קיימים לפני עשרים שנה, בהחלט ניתן להצביע על התפתחות חיובית שבוודאי סייעה לפופולאריות של ערבי השירה בציבור – בימינו והרחיבה את קהל הנהנים ממנה.”

.
“מה יש בו בערב שירה בציבור  שכל כך הרבה אנשים לוקחים בו חלק ?”

“יש בערבי שירה בציבור המון מרכיבים מהנים שסוחפים אנשים רבים” מעסה שרוף את כפות רגליה הדואבות מהשיטוט ברחבי הבוורלי סנטר והקניות הנפלאות שערכה עם חברת ילדותה רונית. “סיבה אחת טמונה בכך שזוהי פלטפורמה לאנשים שאוהבים לשיר. הרבה מאוד אנשים אוהבים לשיר ולא לכולם יש הזדמנות לכך מעבר לשירה באמבטיה וערבי שירה שכאלה למעשה מהווים מפלט לאנשים עסוקים שאוהבים לשיר. סיבה נוספת שרבים נוהרים לערבי שירה בציבור נעוצה בעובדה שאמנם רבים אוהבים לשיר אך לא כולנו בורכנו בקול של זמיר. וערבי שירה בציבור כגון אלו מאפשרים לאנשים בעלי קולות פחות טובים לשיר ברינה ובדיצה מבלי שיבקרו את הכישרון הווקאלי שלהם. עניין נוסף שמהווה סיבה לפופולאריות של שירה בציבור טמון ב-ביחד, ב-בצוותא. ה-בצוותא זוהי תכונה ישראלית אך לא רק ישראלית. הישראלים אוהבים את תחושת הביחד, את הקהילתיות את הסולידאריות שבשירת שירי ארץ ישראל, וזו מביאה ישראלים רבים לערבי שירה בציבור.”


הקפה המביל מגיע סופסוף לשולחן, המלצרית החמצמצת ,צהובת המחלפות, אינה מסוגלת לדמיין למי היא מגישה קפה, מצד שני לא הרחק מאיתנו יושב זמר מערבוני הנשמה, ‘פט בון’ ואנחנו שועטים לקבל אוטוגרפים. לא,הוא לא מכיר את עינת שרוף, כן, הוא מכיר את טופול ונטלי פורטמן. אנחנו חוזרים לשולחן מאוכזבים,”מקרה אבוד” אומרת רונית ומביטה בצער בפט בון שלא יודע מי זאת עינת שרוף.

 


Find more photos like this on EveryJew.com

אני מתעורר ומתחיל לחפור לתוך הנפש העמוקה של שרוף,המטרה ברורה,אני רוצה להפשיטה ולגלות האם תוכה כברה, ובנטית גרון אחת אני מתחיל לירות צרורות נותבים הישר לתוך ליבה ,לב הארי הקדוש.
“אומרות לי הנפשות הלוחשות, שהשיער שלך לא טבעי בכלל, אלא מושאל מאיזו זקנה מקסיקנית?
“יאללה איך שהזמן עובר “, שרוף לא מתרגשת מהגישה האינטימית הישירה ,” אני זוכרת את השער שלי מפעם, היה מלא וסמיך וחזק, היה כבד וכהה. ככה אמרו לי. אל תגעי בו ואז, בסופה של אחת מההופעות התיישב לידי אפי מעצב השער הנפוץ מכיכר המדינה. 
הוא נגע בו. בשיער שלי. ובקול מלא רגש אמר ״ניסים ונפלאות נעשה ממנו״ ומאז שהוא מטפל בשיער שלי, זה נראה כמו פאה ישנה,אבל מה אעשה, אני מכורה לרגע הזה, אחרי שהפן הסתיים, לאוושת הרוח בשערי המתבדר, או יותר נכון ממה שנותר ממנו המסכן וזהו. אחרי אפי  יש כבר מסביבי צוות ספרים מקסים ומבין כמו אילן בבן יהודה שטראסה ואילן בנווה אביבים, ונועם ברמת אביב הישנה, וראובן במרכז המסחרי הישן מתחת לכיכר ואפי מכיכר המדינה. כמובן, התחלתי השבוע לקחת גלולות שיחזקו את שערי וימנעו ממנו נשירה נוספת על זו הקיימת , אני שהייתי שמשון הפכתי לדלילה”. מסיימת שרוף את הקינה ומוחה דמעה שכמעט חרצה תלמים בלחי של ארץ ישראל היפה והטובה.
  “את יודעת?” אני חודר ללא בושה,”שמתי ליבי ועיני בחזה שלך, שהיה בנוי לתלפיות,והנה קמל, כמש, ונפל.”

”אני מנסה לא לשכוח לסדר את מגירת החזיות שלי” היא עונה סביב ובעדינות,” יש שם כבר כמה שגדולות עליי, ויש שם כבר כמה שממש קטנות עליי, ואל תשאלו אותי איך זה הגיוני. אני אחת ששומרת בכפיתיות כל דבר שקשור בעבר, אז כמו שאני כל הזמן מתגעגעת לאהבות הראשונות שלי, לצביקה, לאיל, וליוסי, אני שומרת את החזיות שלי מפעם, אולי פעם אעשה מזה תערוכה. הייתי פעם בבר ניו יורקי, שכל אחת ששותה קצת יותר מידי, זורקת את החזיה שלה על הברמן. בישראל –זה לא היה הולך. חזיות עולות המון. ופה גם הברמן יכול להיות הבן של השכנים, שתרדי איתו למחרת בבוקר במעלית. אז כשאין על מי לזרוק את החזיה, את שומרת אותה, לפעמים היא יכולה להזכיר לילה בלתי נשכח, לפעמים היא מזכירה לך פשוט מבצע מדהים במשביר לצרכן, שאי אפשר היה לפספס אותו. אז לכן אסור לי לשכוח, כן, כן לסדר את המגירה של החזיות, מי יודע אולי פעם אמצא שם אהבה.
                                   
“היום את ממש נראית רעננה וצעירה” שוב אני אוזר אומץ,” למרות שסיפרת לכולם שאת הסמל של העייפות הכרונית במשך היום

?”

“אני עייפה,” מביטה בי שרוף לפתע במבט לאה, “השבוע רק מתחיל ואני כבר עייפה, יש לי חיים לא רעים, אבל אני עייפה. כי אם לא אחזור למיילים בזמן אז חס וחלילה לא תהיה לי עבודה, ואם לא אחזור ל-אס אמ אסים בזמן אז לא יהיו לי חברים. ואני צריכה לשמור, לא על המדינה אלא על המשקל שלי. כי אם אני עולה על הבמה ויש לי בטן קטנה אז מיד תהיה איזה כונפה שתבוא אחרי ההופעה ותלחש לי בקול נוגה את יודעת –קצת שמנת וחבל. אז אני עייפה, עייפה מלהכניס את הבטן לפחות שעה בכל הופעה, ואם אני פוגשת מישהו ברחוב שלא ראה אותי שנה, אז אני עייפה מלהתאפר-גם בבוקר, כי אם מישהי תראה אותי בבוקר לא מאופרת עם שחורים סביב העיניים, שירשתי מהסבתא שלי, אז היא תגיד לי בקול הנוד החלוש, את יודעת, נראה שלא ישנת כל הלילה. אז  עכשיו אני מתאפרת בכל בוקר שלא תהיה לאף אחת סיבה להגיד לי שאני נראית עייפה, אבל בכל זאת אני עייפה.כן,אני עייפה מלהתפלל בכל יום שהבנות שלי יהיו מאושרות, שיאהבו את מה שאני עושה, שלבן זוגי יתחשק עלי פעם בשנה,שלא ארגיש זקנה, שאמשיך לחיות בהרגשה שהכל כל כך נפלא. אז כן אני כלכך עייפה,אבל בסך הכל שמחה.
.
.
.”אומרים עליך, שתמיר הרפז,בעלך האמיץ בקושי עומד במעמסה,שאת מחזיקה אותו עם חבל קצרצר?”


.
“מה כבר רציתי?” יורה שרוף חזרה בטון אסרטיבי תקיף,” מה שרציתי, שיקום בבוקר ויסתכל עליי דקה ארוכה ארוכה מבלי שהמשפט הבא שלו יהיה: “תעשי טובה ותביאי את העיתון”. מה שרציתי, שאם הוא כבר יורד לסיבוב במרכז השכונתי שיביא את עיתון הבוקר עם הניחוח של טריות הדפוס, מבלי שאצטרך להזכיר לו פעמיים. מה שרציתי,שלא אצטרך לסמס לו מייל בענין הזה. מה שרציתי, שכשאנחנו יורדים במעלית ביחד יסתכל עליי ועל איך שרזיתי ולא על עצמו ועל איך שרזה. שאחרי שסיים עם העיתון יקפל אותו בעדינות ויגיש לי ולא יעיף אותו קיבנימט על כל המצעים המרופטים שלנו במיטה, ושאני עושה צבע כהה כהה על השיער שכבר לא גולש לי, כי אילן הספר שלי הציע שינוי וגם דופקת פן מטורף ומורטת כל מה שאפשר מהפנים, אז מה בסך הכל רציתי? שכשאכנס הביתה הוא יגיד ’’מאמילה איזה שינוי! את נראית הורסת”, ולא כמו שקרה לפני שבוע שאמר לי- אחרי שבהה בי לשנייה, “אני רעב”. מה רציתי? אתה יודע מה רציתי? שלא ישתנה לי בכלל הבעל הזה שלי, כי הבעל של ההיא מהבנין ממולי, שכל הזמן זכר וזכר כל דבר טוב ונכון להגיד לה, כבר לא איתה, ואני רוצה  שתמיר ישאר.”

“ולסיום אבקשך לעוץ עצה לכל הישראליות בוואלי שנשבר להן מהבעל ומהילדים ומהמשכנתא.”


“סעי לישראל לאילת,אני אומרת להן “,מחייכת שרוף בהבנה לאידן,” תראי איך שמיד את חוזרת להיות אותה אחת,  אחת, שלקחה תרמיל בגיל 15 ועלתה על אוטובוס, והייתה בטוחה שאין מקום רחוק יותר,סעי לאילת נקיה ממחשבות,תשאירי את הדאגות באל איי על הספה של עור שהוא קנה לך. אל תקחי הרבה בגדים ואל תקחי הרבה ספרים, קחי את השלווה שהיתה לך בגיל 15,  זוכרת איך פעם זה היה פשוט לשיר, לחיות, ולא למות . אז תגיעי לישראל ותרדי מיד לאילת ולא משנה באיזה מלון תהיי, קחי מגבת ונעלי אצבע ולכי ברגל לאט לאט לאט לים, כאילו אין משכנתא בעולם. ואין צלוליטיס ואין דיפרסיות לפעמים תגידי לעצמך שלוש פעמים ‘הכל בסדר’ ופעמיים ‘הכל טוב’, תדשדשי בחול, זה טוב לעצמות וגם אם המים קרים תשכשכי בהם אל תוותרי וברוכה הבאה בחזרה לעולם הנעורים, סעי לאילת אני אומרת לך, תראי איך שמיד את חוזרת להיות אותה אחת.”

 

Tracker Pixel for Entry

COMMENTS

We welcome your feedback.

Privacy Policy

Your information will not be shared or sold without your consent. Get all the details.

Terms of Service

JewishJournal.com has rules for its commenting community.Get all the details.

Publication

JewishJournal.com reserves the right to use your comment in our weekly print publication.

ADVERTISEMENT
PUT YOUR AD HERE

ABOUT THE AUTHOR

{blog_image:alt}

Israeli Army Military Reporter at Bamachane. UCLA B.A. Economics, marketing programming M Graduate School Technion (Israel institute of technology)
Marketing & Management.  Fox...

Read more