Quantcast

Jewish Journal

עוד לא אבדה תקוותינו

by Micha Keynan

March 15, 2011 | 4:33 am

שמונה שנים של מסע קונצרטי של הפסנתרנית ד”ר אסתרית בלצן לתוך ההיסטוריה,המורשת והמיתוסים של ההמנון הלאומי “התקווה”

השמיים זרועים כוכבים המנצנצים ברקיע השחור,זוגות זוגות מתכנסים באולם הפואייה של טמפל עמנואל, המארח את הרצאת הקונצרט מפיה של ד”ר אסתרית בלצן, שנערכה להשכילינו בנפתולי  המיסתורין של ההימנון הלאומי ובחבלי לידתו  המפוקפקת שנמשכו עשרות שנים עד עצם ימינו ועדיין אחוזים האגדות והמיתוסים בקורים סמויים ובסימני שאלה וקריאה והאריג הסבוך טרם נפרם.הפסנתר והפסנתרנית אסתרית בלצן, על במת אולם היכל התרבות הישראלי בטמפל עמנואל בואכה שדרות ברטון פינת זאב הרצל,פוצחים בנעימה המפורסמת של המלחין ‘סמטנה’ ששובש בפי ילידי ארץ ישראל הכנענים ונקרא “מולדבה”.אנחנו מזהים מיד את הצלילים המוכרים.רגע,האין זה ציטוט מהמנונינו המקורי?
אחרוני המאחרים לנשף נצמדים בדריכות לכיסאות המרופדים ושקט מבורך משתרר סןף סוף באולם.אצבעותיה הזריזות של אסתרית  מתופפות ומערסלות את הקלידים במגע קסום אך תקיף. היא משכילה לשלב את מילותיה במוזיקת רקע הקשורה במישרין לסיפור המופלא והמדהים של  תעלומת ההמנון,של שאלות שטרם ניתן עליהן המענה, עד שד”ר בלצן  חשפה מאות מקורות מסמכים עדויות ואנקטודות והאירה את מחשכי המסתורין האפל שליווה את תולדות ההמנון הלאומי שלנו.

“האם מוצרט ניגן את “התקווה”?”, האם הימנונינו הלאומי נגנב מהמלחין סמטנה? האם המלחין גנב  את המנגינה מתוך התפילה הספרדית בת 600 שנה? איך מתחבר ההמנון שלנו למותו של הומלס עני מרוד ושתוי בניו יורק בתחילת המאה שעברה? ואיך בסוף הורשע אוהד נאצים בביצוע ובתיזמור  הכי נשגב של “התקווה” בתל אביב ביום הכרזת העצמאות עלידי דוד בן גוריון?

המוסיקולוגית ד”ר אסתרית בלצן פורשת בפנינו בפרק זמן קצרצר ומרתק של שעתיים בקונצרט מוסבר, את אשר חקרה במשך שמונה שנים ללא לאות ברחבי העולם  והתחייבה בפנינו לפענח את הפרשה,זהו הסיפור של ההמנון הלאומי - מסע בעקבות הספר, “התקווה” - עבר, הווה, עתיד, ועכשיו במופע, “התקווה” - ההמנון נולד ,  אבל אימו הורתו ואביו המוצהר מתפתלים בקבריהם ללא מנוח וללא שלווה כי לסיפור יש זקן  ארוך סבוך ומלא קשרים.

העניין של ד”ר בלצן ב “התקווה” החל בשנת 2000 ,כאשר היא הזמינה את אביה, המנוח חיים בלצן, לקוצרט שלה. אביה,היה פילולוג ומחברם של כמה מילוני עברית, שהמפורסם שבהם הוא וובסטר החדש של עולם העברית, ,כמו  כן היה גם המנהל המייסד הראשון של סוכנות הידיעות עתים. הקונצרט, בו הופיעה  עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התמקד ביצירות מהתנועות הלאומיות במאה ה -19.

“הכל התחיל  עם הקונצרט הראשון שלי, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית,” פותחת בלצן,54.”אבא שלי, שהיה כבר  בן 90, הגיע לקונצרט בכיסא גלגלים נדחף בידי המטפל הפיליפיני שלו - אמא נפטרה לפני שנה -  . אבא היה ממש מולי בשורה הראשונה בהיכל התרבות. פתחתי עם הקונצ’ רטו לפסנתר  של גריג: אבא עשה מאמץ עצום כדי לעקוב אחרי והוא נראה עייף ומנומנם כמעט, אבל אז כשזה הגיע ליצירה האלמותית של ‘סמטנה’ Die Moldau, אשר נחשב בטעות על ידי רבים שהוא המקור של’  ההימנון שלנו ‘התקווה’ ,פתאום  אני רואה את אבא שלי מרים את ראשו ואת הניצוץ חוזר לעיניו הכחולות והוא חייך אלי בגאווה.”

“וכאשר דיברתי על הקשר עם ” התקווה ” ההמנון הלאומי שלנו ,ראיתי דמעות בעיניו. זו דמעה ששידרה את רצונו ותקוותו. הבנתי כי זה היה משהו שאבא שלי היה רוצה שאלמד, שאקדיש לכך זמן. הוא בקושי הצליח להגות מילה ברורה, אבל אמר לי בהתרגשות : “. זה... לא קונצרט, זה... צריך להיות ספר”.

“כך התחילה האודיסיאה הגדולה שלי עם ‘התקווה’. “כל באך ובטהובן נדחקו הצדה, במהלך חופשת הקיץ שלי ,בכל שנה הקדשתי את עצמי למחקר המקורות וההיסטוריה של ההמנון של העם שלי.”
 
                          **                        **                        **


אסתרית בלצן (שמה ניתן לה עלידי אביה שחידש מילים רבות בשפה העברית) היתה בעבר חברה בסגל האקדמיה למוסיקה ע”ש רובין באוניברסיטת תל אביב. יחד עם בעלה, המלחין משה זורמן, יסדה את ‘הקתדרה למוסיקה” שהוא בית ספר לחנוך מוזיקלי למבוגרים.

“סיפורה של “התקווה”, אומרת בלצן, מנגנת על הפסנתר ומסבירה ומספרת בו זמנית,היא מתארת את עצמה בתור “ציונית ללא טענות ומענות,”  ‘התקווה’ הוא סיפורה של התנועה הציונית, סיפורו של העם היהודי, סיפור של תככים פוליטיים והתעוררות לאומית, סיפור של אירוניה בלי סוף והתגלגליות סיפורותיות. זה מתחיל עם נפתלי הרץ אימבר, אשר בשנת 1878, בגיל 22 בלבד, כתב שיר בשם “תיקוותינו,” התקווה שלנו, המבטא את התקווה של העם היהודי לשוב לארץ אבותיו, שיר שלימים הפך לשיר ציוני ולאחר מכן ההמנון הישראלי.


Find more photos like this on EveryJew.com

אימבר נולד בשנת 1856 ב ז’וקוז’ו (עכשיו זולוצ ‘יב, אוקראינה), עיירה בגליציה באימפריה האוסטרו הונגרית, למשפחה של חברי “חובבי ציון”, אחת החברות הציוניות הראשונות. הוא חיבר  את השיר הציוני הראשון שלו בגיל 10 ולאחר שאביו מת כשהיה בן 18, נסע ברחבי אירופה מנסה ללא הצלחה לגרד פרנסה מן השירה שלו. הוא  גם לא הצליח לאסוף את פרס הנכסף מן הקיסר פרנץ יוזף על חיבור ההמנון הלאומי “אוסטריה” במלאת מאה שנה לבוקובינה והצטרפותה לאימפריה.

בשנת 1882, בהיותו בקושטא, נפגש אימבר במקרה עם הלורד לורנס אוליפנט, חבר הפרלמנט הבריטי, אשר עמד על כך שפלסטין תיושב ביהודים מתוך אמונה כי זה יזרז את הגאולה.אוליפנט לקח איתו את אימבר כמזכירו האישי ומורה עברית לאשתו אליס אוליפנט ואימבר התיישבו בכפר הדרוזי דליית אל כרמל - אבל דברים לא הסתדרו. הסיפור ימשיך מאה ועשרים שנה לאחרמכן.

“אימבר היה דמות בוהמית שלא יכלה להחזיק במשרה אחת יותר מחודשיים,  הוא היה שתיין כבד ורודף נשים”, מנגנת בלצן שיר חלוצים. “לאחר שישה חודשים עם אוליפנט, התגלה כי לאימבר קשר רומנטי עם אשתו של האנגלי והוא  פוטר.”

אימבר ההולל עבר לירושלים ונדד ברחבי הארץ על חמור לבקר את כל ההתנחלויות הציוניות ומציע לכתוב המנונים עבורם. “תקוותינו,” אשר יצא לאור בשנת 1886 בירושלים כחלק מספרו הראשון של אימבר “כוכב השחר”, נמכר לכול המושבות, אשר חשבו שהוא בלעדי להן אך הפך להמנון של לא פחות מתשע ההתנחלויות.

רק בשנת 1895 ,תקוותינו” הפכה ל”התקווה”, כאשר יצא לאור ספר שיריה של העלייה הראשונה. דוד ילין, מייסד וועדת השפה העברית, שינה את סדר השורות בשיר ולאחר מכן לייב מטמון כהן, המנהל של בית הספר העברי הראשון, שינה את הפסוק השני, וכך  עד שנת 1905 נקבעה הגרסה שאנו מכירים כיום, למרות ש”תקוותינו” היה מושר עדיין בגולה בגירסתו האורגינלית.

אימבר, בינתיים, שבור וחסר כל  נטש את פלסטין בשנת 1887 לניו יורק, שם התחתן עם נוצרייה שהתגיירה, התגרש ממנה ומת חסר פרוטה ממחלת כבד  שנבעה משתיה מופרזת  בגיל 53.

במקביל, שמואל כהן, עולה חדש  בן  17 מרומניה, החליט לשדך את המילים של “התקווה” עם מוזיקה של שיר רומני עממי, “קרל קו בוי,”  שפירושו עגלה עם שור. המנגינה דומה מאוד לזו של סמטנה ביצירה Die Moldau, שנכתבה בשנת 1874, והיא המקור של תפיסה המוטעית כי “התקווה” נלקחה מיצירתו של המלחין הצ ‘כי שרצה אף הוא ליצור הימנון עבור עמו .
” ברם האמת היא הרבה יותר מסובכת”, טוענת בלצן,  מדגימה את השיר הרומני ומוסיפה כי “אנחנו לא גנבנו את המנגינה של סמטנה, שהוא גנב את זה מאיתנו.”

אך המנגינה למעשה חוזרת 600 שנה אל ברכת  או תפילת הטל הספרדית  שנכתבה בטולדו, ספרד, על ידי הרב יצחק בר ששת. לאחר האינקוויזיציה, יהודי ספרד היו מפוזרים ברחבי אירופה, הבלקן וצפון אפריקה, והמנגינה מצאה את דרכה לאיטליה, שם היא הפכה לשיר אהבה פופולרי “פוגי פוגי אמורה מיו.”

משם המנגינה פנתה לשני נתיבים נפרדים. באחד היא נדדה לרומניה, שם היא שונתה על ידי הצוענים המקומיים, והיתה לאותה מנגינה ששמואל כהן שידך. והנתיב השני עבר לאיטליה, שם היא נשמעה על ידי מוצרט בן ה -12, אשר נשלח ללמוד שם. לימים שבגר הוא שלב אותה בואריאציה השמיני מתוך  12 וריאציות  שלו על שיר ילדים צרפתי פופולרי בשם “אה, vous -je dirai, ממן”. משם לקח אותה מוצרט אתו לווינה ולפראג, ושם סמטנה השאיל אותה.

“האירוניה היא “,  ממשיכה להסביר בלצן ומתנגנת בשצף, “כי סמטנה השתמש בה כדי לבטא רגש לאומני.  סמטנה היה חלק של התנועה הלאומית הצ ‘כים שהיו תחת מגפי האימפריה האוסטרו הונגרית ונאסר עליהם לדבר צ’כית. סמטנה, שהשתתף במהפכת הכשל נגד ההבסבורגים ביוני 1848, חלם על כתיבת ההמנון הצ ‘כי, אבל איך אתה יכול לכתוב המנון אם אינך מורשה לדבר צ’ כית? אז הוא חשב על המנון שיהיה אינסטרומנטלי לחלוטין והוא חיפש מנגינה המבוססת על סולם צלילים. הוא שואל את עצמו, “מהי תנועה לאומית?” -זה כמו נהר. ולדעתו הנהר הלאומי, היא הוולטאבה בגרמנית, Moldau. בנהר המים  תמיד זורמים; אתה לא יכול לעצור את המים, בדיוק כמו שאתה לא יכול לעצור את התקווה. וזו המנגינה ב-“Die Moldau” שהפך את הבית השני של שיר בן שישה בתים ליצירה סימפונית עבור ההמנון הלאומי, ואת המנגינה להמנון ללא מילים. “

“התנועות הלאומיות שטפו את אירופה”, ממשיכה בלצן ומתארת, אצבעותיה מלטפות את הקלידים,”הרצל בהשראת פרשת דרייפוס, פיתח את הרעיון של הציונות המדינית בשנת 1898, שנה אחרי שהוא ארגן את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ, הכריז על תחרות לכתיבת המנון יהודי. הפרס היה 500 פרנק, ולמרות 43 שירים בחמש שפות שונות שהוגשו, השופטים - הרצל ומקס נורדאו – קבעו אף לא אחד מהם היה ראוי לפרס. מאוחר יותר באותה שנה ביקר הרצל בפלסטין, וכשהוא בא לרחובות פגש  את המתישבים שהגישו לו זר פרחים ושרו את ההמנון שנכתב עבורם עלידי אימבר, “התקווה.” מרגע זה שום דבר לא החליף אותו.

בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון בשנת 1900, הצירים פרצו בבצוע ספונטני של “התקווה” .בשנה שלאחריה ניסה אימבר לקבל את ההכרה על ידי הקונגרס החמישי, אבל הוא לא נעזר עד הקונגרס השמיני בהאג, הכיר בזכותו על השיר  וכך נרשם בפרוטוקול. אימבר נפטר כעבור שנתיים חולה זרוק ומנודה בניו יורק.

וכך, לאחר  יותר מ -120 שנים לאחר ש”התקווה” חוברה  לראשונה וכמעט 60 שנה אחרי שמדינת ישראל הוקמה ועדיין ההמנון אינו ההמנון הרשמי, שוב חלה תפנית בסיפור. ח”כ דרוזי, איוב קרא מדלית אל כרמל העלה להצבעה בכנסת את התיקון לחוק הדגל, הסמל הלאומי וההמנון.  החבר קרא המוסלמי עיגן את הסמלים הלאומיים שלנו לחוק ונתן עדנה ומנוחה לזמריר הלאומי למותג ולנס.  קרא הוא מדלית אל כרמל,  היכן שסבו  חי ועבד כעוזרו של  לורד אוליפנט לאחר שאימבר החרמן פוטר ואישתו של אוליפנט גורשה ללונדון בבושת פנים.

“העובדה שלקח כל כך הרבה זמן כדי לקבל הכרה רשמית היא מפתיעה”, פורטת בלצן על הפסנתר. “יש המון בעיות עם “התקווה “, בשביל הערבים זוהי נשמה יהודית; עבור הדתיים, זה לא יכול להיות ההמנון של העם היהודי, אם אלוהים לא מוזכר; בחוגים הספרותיים הם שואלים מי זה אימבר? אם זה לא חיים נחמן ביאליק, או לא שאול טשרניחובסקי, זה לא נחשב. משורר של שיר אחד  והוא צריך דווקא לכתוב את ההמנון הלאומי שלנו?, ואז יש לנו עדיין את הבעיה של המנגינה, אשר אינו מקורית, ממזרתה ואסופית,שנאנסה ונזנתה,ולבסוף קיבלה הכשר עלידי כנסת ישראל. אבל זה מה שיש,אנחנו תקועים איתה, כי זה מה שההיסטוריה בחרה. “
 
*    *    * *

ההיסטוריה מספקת תפניות נוספות. בסוף מלחמת העולם השנייה, 10 ימים לפני התאבדותו של היטלר בבונקר שלו וחמישה ימים לאחר שחרור מחנה ברגן בלזן, רבה היהודי של לונדון לסלי הרדמן הובא עלידי הצבא הבריטי, והוביל קבוצה של ניצולים לקבלת שבת באוויר הפתוח, באמצע המחנה.  היתה זו מקהלה של שלדי אדם שרו את ‘תיקוותינו ’ ב קולות ניחרים ובוכים לפי ההקלטה שנמצאה בספרייה של המכון הסמיטסוני לפני כמה שנים.

“האנשים האלה ידעו שהם מתועדים,” דיווח פטריק גורדון ווקר הקרין של ה-BBC. “הם רצו שהעולם ישמע את הקול שלהם. הם עשו מאמץ אדיר, למרות שהיו מותשים לחלוטין”. ההקלטה מסתיימת כאשר הרב הרדמן אומר,” הילדים של ישראל עדיין חיים וקיימים! “

ובחזרה לפלסטין, המנדט הבריטי אסר השמעת “התקווה”, כך שהרדיו  של קול ישראל ניגן  רק את Die Moldau של סמטנה.
“הבריטים כמובן לא יכלו לשים היצירה הקלאסית ברשימה השחורה שלהם,” פורטת בלצן על המקשים השחורים והלבנים. “ואז, כמו שהמנדט התחיל ככה הוא נגמר.מדינת ישראל התחילה להתארגן לטקס הקמתה.מישהו במחלקת התרבות החליט להביא לכאן מנצח איטלקי  מעולה כדי לתזמר את “התקווה” ולהפוך אותה למה שזובין מהטה יקרא לאחר שני עשורים ל ” ההמנון הכי יפה  בעולם. “

בחודש אוקטובר 1947, הגיע ברנרדינו מולינארי לישראל על אניה בריטית וטען בבידוק הביטחוני הבריטי כי מרים הבתולה הופיעה אליו בחלום והורתה לו  לבוא ולעזור ליהודים. בלצן קמה מהפסנתר ומצביעה על אחת השיקופיות שמראה את מעמד  ההצהרה על הקמת המדינה בידי בן גוריון החגיגי. היא מסבירה, כי עד הגעתו של מולינארי לא היו מוזיקאי בעל שיעור קומה כזה בישראל, להוציא את  העוזר האיטלקי הצעיר שלו ארטורו טוסקניני, אשר ניצח על הקונצרט הראשון של תזמורת פלסטין, שלימים הפך לתזמורת הפילהרמונית הישראלית.
והנה סיבוב מסוכן נוסף בעלילה,בעוד שטוסקניני סירב להופיע במולדתו תחת הדיקטטורה הפשיסטית של מוסוליני, שמח מולינארי לנצח של התזמורת של ‘סנטה  די סיציליה’ בפני הרודן..  בפלסטין, בילה מולינארי שלוש שנים עם תזמורת פלסטין, ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה, אומרת בלצן, היה לתזמר את “התקווה”. הוא זה שניהל את הביצועים של ההמנון הלאומי, כאשר בן גוריון הכריז על העצמאות בתל אביב . לאחר מכן, ב תחילת שנת 1949, החלה מדינת ישראל לצוד משתפי פעולה עם הנאצים ולפתע  מולינארי נעלם.מאוחר יותר התברר. כי הוא הועמד לדין כאוהד הפשיסטים כשהתכתב עם יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי.

“זה לא מסביר מדוע הוא הועמד לדין,” דברי בלצן. “הוא נמצא אשם, שקע בדיכאון ומת מבודד במנזר. ניסיתי לברר מארכיון התזמורת של ‘סנטה די סיציליה’ מה בדיוק הוא עשה. מתוך הערפל ההיסטורי נראה כי הוא הוקיע  את המוסיקאים היהודים בתזמורת שלו והם גורשו למחנות. אין אף מנצח בעל שיעור קומה כזה שלגביו ידוע כל כך מעט. למה הוא בא לכאן, אולי כדי לטהר את שמו? בכל מקרה, הוא בנה אנדרטה ונמלט. “

“בכל אשר תפנה, ל’התקווה’ יש סיפור”, מסכמת בלצן וקמה לקוד קידה לקהל הנלהב. ” יש לקלף את השכבות ותראו כי לא רק של’התקווה’ יש היסטוריה אינסופית, יש לה גם  את הכמיהה לעתיד נצחי.”
למידע נוסף נא לכתוב ל

.(JavaScript must be enabled to view this email address)


Find more photos like this on EveryJew.com

Tracker Pixel for Entry

COMMENTS

We welcome your feedback.

Privacy Policy

Your information will not be shared or sold without your consent. Get all the details.

Terms of Service

JewishJournal.com has rules for its commenting community.Get all the details.

Publication

JewishJournal.com reserves the right to use your comment in our weekly print publication.

ADVERTISEMENT
PUT YOUR AD HERE