Quantcast

Jewish Journal

יקי דיין,קונסול ישראל במערב ארה”ב: ביבי מחוייב להגיע להסדר עם הפלשתינאים

by Micha Keynan

November 14, 2010 | 6:36 pm

יקי דיין, קונסול כללי של ישראל בלוס אנג'לס

דגל ישראל מתנוסס בגאווה בשדרות וילשייר מס’  6380
ועד לפני כשנה רק מתי מעט ידעו על המיקום הסודי של הקוסוליה,ללא דגל בכניסה ,הכתובת הועברה מפה לאוזן בלחישה ורק לאותם מעטים ברי מזל שהורשו לעלות לקומה שבע עשרה לאחר הצהרת נאמנות וחיפוש גופני יסוד
י.

היום לשמחתי,דברים רבים השתנו,דבר שהקל עלי להגיע ביום סתיו נאה ולראיין את הקונסול בלשכתו המרווחת.הקירות מרוצפים בצפיפות אופינית למנ”כלים ממשלתיים, תעודות הוקרה ממוסגרות,תמונות עם הקדשות נלהבות,פוסטרים למכביר וחפצי אומנות שנתרמו עלידי ויצו וארגון אמהות עובדות.
התרווחתי בכורסת העור השחורה והתרתי את העניבה הלוחצת,”תרגיש בבית” הודיע לי יקי דיין בחביבות ומיד העברתי באינטרקום הפנימי הזמנה למנהלת הלשכה, רוסיו, לקפה “לטה” מהמכונה הפרטית של הקונסול ועוגיות מזרחיות עם סומסום.


הפגישה הממושכת בין ראש ממשלת ישראל נתניהו ושרת החוץ קלינטון,פותח יקי דיין את העידכון, שתוכננה להמשך כשעתיים נמשכה שעות רבות.עיקר הדיון היה, איך מחזירים את השיחות הישירות לתלם בינינו לבין הפלשתינים.
אנו יודעים, שיש חילוקי דעות ביננו ולבין הממשל האמריקאי, לגבי  בניה במספר מקומות ביהודה ושומרון.
עם ממשל בוש, היתה לנו הסכמה שנגעה בעצם למספר אזורים.

  בריכוזי ההתישבות הגדולים היתה הבנה שמותר להמשיך ולבנות,  וברור שבירושלים ובשכונות היהודיות תמשך הבניה ללא הפרעה.
את ההתנחלויות הלא חוקיות שנבנו מאז מרץ2001 ואילך נדרשנו לפרק,ובשאר האיזורים היתה הסכמה שבשתיקה שלא לבנות אלא אם צריך בית ספר או הרחבת ישוב קיים שאוכלוסיתו מתרבה באופן טבעי.
והנה מגיע ממשל חדש שלא מקבל את ההסכמות שהיו לנו עם הממשל הקודם,ונדרשנו לסוגיה זאת ,משום שהנשיא אובמה התרכז בנושא הבניה וההתישבות וההתנחלויות ביתר שאת.
הדבר הזה התעורר שוב בגלל המורטוריום של עשרת החודשים, שבהם לקח לפלשתינים עצמם תשעה חודשים כדי לחזור לשולחן משא ומתן.
לפלשתינים יש ענין ל”בנאם” את הסיכסוך,כאשר הם אומרים, בוא נלך בצעד חד צדדי לאו”ם, נבקש שיכיר במדינה פלשתינאית, ועד אז ,למה לנו להתפשר היום על כל מיני נכסים שלא נצטרך להתמודד איתם כשתהיה לנו מדינה משלנו.
ברור להם שבמסע ומתן ישנה התפשרות,ושאנו בודקים את הדיונים שהיו בעבר,הרי שהקפאת ההתנחלויות לא היו תנאי מוקדם להמשך הדיון בנושא הליבה.
לכן, כרגע יש לנו אפשרות להחזיר את המהלך למשא ומתן ישיר כדי להגיע לאיזשהו הסכם, בזמן שהפלשתינים מתעקשים על נושא הבניה.
מבחינתינו יש לגיטמיות לבניה של כמה מאות דירות בפיסגת זאב ושאר השכונות היהודיות,שלא יהיו חלק נפרד מישראל בכל הסדר עתידי.

זה ברור לנו ולאמריקאים,אבל זה עדין יוצר נקודת חיכוך עם הפלשתינים,והשאלה איך מתגברים על הנקודה הזאת ומחזירים את הצדדים לשולחן המו”מ.
במקביל, יש את האיום של הפלשתינים ללכת לאו”מ בצעדים חד צדדיים,ומבחינתם זה רעיון קוסם כי אז הם  לא נדרשים למשא ומתן או להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית..
הנושא יותר מורכב משום שאנו מביטים בנושאים אסטרטגיים שקשורים עוד ב 1948 כגון זכות השיבה והסוגיות שצצו בעקבות 1967.
במו”מ הקודם אצל ברק ואולמרט הצענו להם למעשה פשרות כמו לתת להם את מרבית הגדה המערבית אבל הם נדרשו להתפשר בנושא 1948, כלומר,להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית השייכת לעם היהודי,וזאת הפלשתינאים סרבו לקבל.
גם ברק ואולמרט ביקשו מהפלשתינים להצהיר על סוף הסכסוך, יש לזכור שגם הצהרת כט’ בנובמבר שהיא החלטת האו”מ 181 והיא מדברת על חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה ערבית ומדינה יהודית.
מדינה יהודית עלפי האו”מ נזכרת 29 פעמים בהצהרה הזאת,אולם הפלשתינים מסרבים לקבלה.
אנחנו עומדים על שני דברים,אנחנו רוצים שהפלשתינים יכירו בעקרון של שתי מדינות לשני עמים ושיש  להכיר במדינת ישראל כמדינה העם היהודי.
מבחינתינו זו קריאה לסוף הסיכסוך,וזו לא קריאה חדשה אבל זו הבנה שהם לא יוכלו להחזיר את הפליטים לשטח מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית.כל הרעיון הוא לשמר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

גם על ערביי ישראל תחול ההכרה שמדובר במדינה יהודית ומדינה ערבית לחוד.
ההסכם גם יכלול את הסדרי הגבולות ובמיוחד קביעת  הגבול באזור בקעת הירדן.  בגבול עם הירדנים תשמר נוכחות צבאית ישראלית.אלו הם שתי דרישות יסוד של ישראל ובזה גם יוצהר סוף הסיכסוך וקבלה הדדית של כל התנאים.

אלו אם כן נושאי הליבה,החזרה למשא ומתן,ומניעת הפלשתינים מלבנאם את הסכסוך.
הדבר השלישי שקורה היום הוא תהליך שקורה מלמעלה למטה,דהיינו בוא נדבר על נושא ירושלים,גבולות,פליטים,מים שהם נושאי הליבה.
אבל בעצם בשנתיים האחרונות יש תהליך שמתקיים מלמטה למעלה.
תהליך זה קורה כך:יש לפלשתינים ראש ממשלה,סאלם פיאד,שבונה את המוסדות הפלשתינים ובמקביל מנהל תהליך של בנית הכלכלה הפלשתינית בסיוע עצום של ישראל.הגידול הכלכלי שלהם הוא מעל 9%  לעומת המשבר הכלכלי בעולם הם בהחלט מצליחים להצמיח את המשק שלהם.
נבנית עיר פלשתינית חדשה ליד רמאללה,יש שגשוג עצום בערים אחרות ויש תנופת בניה.

בתהליך מלמטה למעלה ישנה  הסוגיה הביטחונית,האמריקאים, ברשות ג’נרל דייטון אימנון את כוחות
הבטחון המיוחד הפלשתינאים.הכוחות התפרסו בארבע ערים פלשתינאיות ראשיות והורידו את רמת האנרכיה בצורה משמעותית.
מי היה מאמין שג’נין שהיתה קן צרעות ושדה קרב בשנת 2002 הופכת לעיר משגשגת של תרבות, מסחר ופיתוח.כך נראה תהליך שמתחיל מלמטה ועולה למעלה של שיפור ביטחוני,שיפור כלכלי ואחרכך חברתי ותרבותי שמביא להקמת מדינה פלשתינאית.
האמריקאים מאוד מעורבים ופעילים בכל הזירות הפלשתיניות ,הנשיא אובמה,הילרי קלינטון ומיטשל מעורבים בכל הרמות.
מיד אחרי הבחירות ממשיך העיסוק האמריקאי בתהליך השלום בכל המרץ ויש ענין מיוחד בבית הלבן להביא את המו”מ חזרה לשולחן מיידית.
למרות השינוי הפוליטי בקונגרס,מבחינת ישראל הדבר החשוב הוא, התמיכה הגורפת של שתי המפלגות ולא מצב חד צדדי של רפובליקנים נגד הדמוקרטים.
ישראל לא רוצה קונגרס לעומתי מול הממשל.
התמיכה בישראל בקונגרס היא משולבת של שתי המפלגות יחד ולא חד צדדית.
יש לנו רצון כן לחזור לשיחות ולהמשיך במו”מ ולא להגיע לפיצוץ, ביבי הוא ראש הממשלה הרביעי ברציפות שמדבר על שתי מדינות לשתי העמים.
הילרי קלינטון נתפסת כידידה גדולה וגם כמבינה גדולה, ולכן הדיון הממושך עם ביבי נסב על הסוגיה איך להחזיר את הצדדים לשולחן וכמובן עלה גם הנושא האירני. נדונו גם, המשמעות של הסנקציות והיעילות של הסנקציות ואיך עובד השעון
של הסנקציות לעומת השעון של הפיתוח הגרעיני והפצצה האירנית, ומה עושים בעינין?.
גם בנושא האירני יש הובלה אמריקאית ושיתוף פעולה יוצא מן הכלל ביננו ובין האמריקאים.
האמריקאים הצליחו לעשות דבר יוצא דופן שהביאו לקואליציה בין לאומית בנושא הסנקציות נגד אירן שכללה את  גם את סין ורוסיה, זו הצלחה יוצאת דופן ואנו חושבים ומקווים כי תהיה לפעילות הזאת הצלחה שתמדד בעצירת הפעילות הגרעינית האירנית.
לסיכום, ברור שאנחנו מחוייבים להגיע להסדר ולגרום לפלשתינאים לא להאחז בטקטיקה  עלמנת שלא יצטרכו להגיע לאסטרטגיה.

 

דור שני לשואה                                         

והנה סיפורו האישי של יקי דיין: “נולדתי למשפחה זעיר בורגנית, (תל אביב,  שדרות חן, 1966),להורים ניצולי שואה,אבא ברח מהנאצים והצטרף לצבא האדום.עלה לקצונה ולמד משפטים במוסקבה.
“חשוב לדעת על השורשים,בבית התפוצות ביליתי כמה שעות מענינות, ומצאתי כי  משפחת דיין רשומה כבר במאה  ה16 בפדואה באיטליה ואחרכך נדדה שלוחה שלמה לוילנה , שם שגשגה עד השואה.
” כשראיתי את הסרט של יהודה פוליקר “בגלל המלחמה ההיא”, הבינותי כי יש הרבה משותף לדור השני של השואה, היינו ילדים להורים קשיי יום, לקחנו את האחריות והאשמה על הצלקות האיומות בתוך הנשמה שלהם.
“התגלגלנו בשכונה עם מפתח על הצוואר,ההורים חזרו מהעבודה בשש בערב.למי היה גם  כוח לתת אהבה,חיבוק ותמיכה, את זה קיבלנו במשחקי השכונה,היינו ילדים ללא דאגות ,רק כדורגל וסטנגות בכיכר מסריק.
“זו היתה התקופה שמזכירה את שיר השכונה,הגעתי הביתה באחת וחצי זרקתי את התיק ורצתי לשחק כדורגל,מאוחר יותר קלטו אותי המאכרים של מכבי תל אביב ורשמו אותי לנבחרת הנוער,התאמנו במגרש של מכבי ליד גני התערוכה.
“הייתי ילד תחרותי מאוד ,לא יכולתי להפסיד,אני מאמין גדול בגנטיקה,מה שקיבלתי מההורים,אין מה להלחם בזה.
רק מאוחר יותר הבנתי את המצוקה והדאגה לשלומינו,’לגמור לאכול מהצלחת’ , להאמין בעצמך ולאהוב את ישראל.
“אבא עבד עבודה פיזית קשה,  יש לי תמונה מפורסמת שלו,ללא חולצה עם כובע פקק ומכוסה בבוץ שחור וזיעה קרושה,בקידוחי הנפט בחלץ,למרות שהיה עורך דין ללא כרטיס של חבר מפא”י, וללא סיכוי  לקבל משרה רצינית במוסדות. אמא סיפרה שמכיון שאבא לא ידע מילה עברית, לא מצאו טיפה של נפט  בשדה חלץ
                                                                     
.
“בבית היתה תלויה תמונה אחת של מנהיג נערץ,ז’בוטינסקי, הוא שנא קומוניסטים וערבים.
אחרי זאב ז’בוטינסקי,הדבר השני שהיה החשוב ביותר בבית היו הספרים,כל הקירות היו מכוסים ספרים ומגובבים בכל פינה ועל כל כסא או שולחן.אבא ידע שבע ,שמונה שפות וציטט שירים בעוד עשר שפות.
את המשפחה ענין פחות החומר ויותר הרוח,אמא באה מבית מאוד אמיד,אבל יום אחד הגיעו הנאצים, נעלם הכסף ונחמס כול הרכוש.
“אמא אמרה לי,לא חשוב מה יש בכיסים העיקר מה יש בראש.
זאת כנראה הסיבה שהלכתי לעבוד עבור המדינה ולא לשוק הפרטי.”
“כילד קטן דיברתי פולנית בבית,אלו היו שנות השבעים המוקדמות וכבר לא היתה בושה לדבר שפה זרה. גם דיברו רוסית,אבל אבי דיבר עברית צחה ורהוטה.
כשפרצה מלחמת יום הכיפור,מטוסים חלפו מעל הים ואנחנו ירדנו למקלט,שהיה מלוכלך , מסריח ומלא רהיטים שבורים,מי תאר לעצמו שאחרי מלחמת ששת הימים יעיזו להתקיף אותנו. אז עלינו הביתה, שמנו נייר שחור על החלונות והדלקנו נרות הבדלה.
הדור שלהם היה שונה,השואה והמלחמה הקשיחו אותם,אני זוכר את הורי במלחמת המפרץ בתל אביב,הטילים העיראקים לא הזיזו להם,הם היו רגועים לגמרי,מן שלווה של אנשים שעברו מאורעות גדולים,הייתי בא אליהם לחזק אותם ,עם השמע ההזעקה שמתי מסכת אב”כ וחיפשתי חדר אטום,והם ישבו במטבח עם סבתא  נינוחה ושתו תה עם לימון עם קובית סוכר מתחת ללשון,לא היתה להם מסכת אב”כ בבית.

 


מנחם בגין היה הגיבור שלי                                                                                                         

 

“בבית הספר התיכון,הייתי ספורטאי מעולה,ואז גם התחלתי להתענין בבנות ,מוקדם יחסית.הייתי קצת פרוע באותם הימים, אבל לא זרקו אותי מבית הספר . אמרו לאמא שלי ,לילד שלך יש  הרבה פוטנציאל לא ממומש, הייתי מאוד מקובל ופופולרי,אפילו יצאתי פעם עם מלכת הכיתה.אחר הצהרים הייתי מבלה באימוני כדור רגל במכבי או  באימוני טניס עם המאמן המפורסם לאזר דוידמן או עושה רונדלים בחוף פרישמן עם הבנות.
“ספורט לא נחשב בבית לעיסוק רציני,היה לי ארון מלא בגביעים,כשבאתי הביתה וסיפרתי להורי שזכיתי במקום ראשון,אמרו לי “יופי” והמשיכו לשתות תה עם לימון.אחרי הצבא שמו את כל המדליות והפרסים בבוידם.
באותה תקופה התחילה לקנן בי סקרנות ומשיכה למפלגה בכלל ולבגין בפרט,לאחרים היו תמונות של ספורטאים ולי היתה תמונה של בגין בארנק.
“מנחם בגין הפך לגיבור שלי,הוא היה המנהיז הנערץ בבית,הייתי רץ לכול הכנסים והעצרות של המפלגה ובמיוחד לשמוע אותו נואם,הוא היה נואם בחסד עליון,באחת הפעמים ניגשתי אל הבמה וקיבלתי חתימה על הספר “המרד”. בבית קיבלתי רוח גב חזקה מאבא ,הוא היה אידיאולוג ימני שרוף.
לקראת סוף התיכון התגייסתי ל”נוער התחיה”, נאמתי לנוער בתל אביב,  זה היה בקמפיין של  84 לפני הגיוס שלי לצה”ל.עזרתי לגאולה כהן ורפול בכל אירוע בחירות,חילקתי כרוזים,הרמתי במות.ולבסוף הייתי משקיף בבחירות וגם השקפתי על בחורה יפיפיה שהיתה המשקיפה של “מרץ”, כשגמרנו לספור את הקולות,קבענו להפגש אחרי הבחירות,אבל “התחיה” קיבלה את מספר השיא של קולות והיא לא הגיעה.
.


”חודשיים לאחר בחירות 1984 התגייסתי לצה”ל,הייתי בכושר מעולה והתנדבתי לשייטת, עברתי כבר את הגיבוש אולם אבא לא הסכים לחתום משום היותי בן יחיד.
לקחו אותי ליחידה קטנה ומובחרת במודיעין קרבי,היה שרות מדהים ומענין הגעתי לדרגת סמל ראשון ולמרות שהציעו לי ,לא רציתי ללכת לקורס קצינים ולחתום קבע,בדיעבד היום אני מצר עלכך.
אולם לשמחתי הרבה ההישג הגדול של חיי, היתה הפגישה עם אישתי לעתיד גלית, שהיתה הדבר המכונן והנפלא ביותר שיצא לי מהשרות. הצבא גם הקנה לי השקפת חיים,עמידות וחוסנות מסוימת,בפעם הראשונה חוויתי מוות כאשר חבר נהרג בפעולה, עד אז לא ידענו להזיל דמעה,זה לא היה גברי וחשבנו שאנחנו חסיני אש ובני אלמות.
כשסיימתי את השרות,הייתי בחוסר ידיעה באשר לכיוון בו עלי לפנות,אולם היה מנוי וגמור עימי לללמוד באוניברסיטת תל אביב.אפילו השתעשעתי ברעיון ללמוד משפטים,אולם אבא הניע אותי מהרעיון ואמר לי,”יש שלוש סיבות מדוע לא להיות עורך דין:כל עורכי הדין הם יהודים,השופטים הם יהודים והכי גרוע שהקלינטים יהודים”. בזה ניסתם הגולל על לימודי משפטים ונרשמתי ללמודים קלאסיים, שזה שם משוכלל יותר להתמחותי בהיסטוריה עתיקה, לטינית ויוונית. אבא דיבר לטינית על בוריה,אולם לאחר שלמדתי ארבע שנים את השפה,הרמה שלו היתה גבוהה בהרבה משלי. גלית אישתי למדה בירושלים שפות מצריות עתיקות,חברים שלנו  שאלו אותי מה נעשה עם כל השפות הענתיקות הללו והייתי עונה,” נפתח חנות מכולת”.
באופן טבעי המשכנו ללמוד לתואר השני, אני התמחתי בהיסטוריה של ימי הביניים וגלית, שהיתה יותר מוכשרת ממני למדה שפות דמוטיות עתיקות,התיזה שלה לדוקטורט כללה פיתוח דקדוק לשפה הנדירה והנידחת ביותר. קיבלנו מיני מילגות וצ’יפורים ושקלתי ברצינות קרירה אקדמאית.
“יום אחד ,תפסנו שמש בבריכה האונברסיטאית ברמת אביב, דגרנו ליד המים הכחולים, וראינו מודעה של משרד החוץ בעיתון, ש- “מחפשים מועמדים לקורס צוערים” . גלית אומרת לי,”מה יש לך להפסיד?
-תגיש את הניירות”.
” בנתיים גלית כבר בהריון מתקדם עם הבת הגדולה ואני חושב ברצינות על החיים.אני ניגש לבחינה הראשונה לקורס צוערים, יחד עם 2500 מועמדים ולפתע נכנס לאולם אחד עם פתק, “גלית מוסרת שירדו המים והיא ניגשת לחדר יולדות”,חיסלתי את  הבחינה בזמן שיא וטסתי לבי”ח. הודיעו שעברתי את הבחינה הזאת ואמרתי לעצמי,נמשיך הלאה. זומנתי לבחינה שניה ואחרכך לבחינה שלישית עד שנותרו 25 מועמדים. אני יושב בבית עם חברים ומפצח גרעיני דלעת ובולס את  משחקי ה”מונדיאל” , לפתע מצלצל הטלפון ומבשרים לי ש”התקבלת לקורס הצוערים ויוצאים מיד”. אני בדילמה מטורפת,עשיתי חמש בחינות,האמת, כולם רק מתוך סקרנות וקריאת תיגר,בהיותי יצור תחרותי ביותר ולהוכיח לכולם שאני יכול,ועכשיו מגישים לי את החשבון.

   

סרט מתח רע “מייד אין גזה”                                                               

 

“שנתיים קרעו אותנו בקורס הצוערים,ובסוף כל אחד היה דיפלומט זוטר וירוק שחיכה לבשורה,להיכן מציבים אותו?
כולם נשלחים בדרך כלל למדינות “קשות שירות”,דהיינו עולם שלישי רביעי וכיו”ב,אותי שלפה יד נעלמה לתוך הקלחת המדינית של משרד החוץ.
על הדלת שלי היה כתוב, “המחלקה לענינים פלסטיניים”,זו היתה התקופה של נתניהו,הייתי חבר בארבע ועדות מו”מ עם פלסטיניים.
במשך שנתיים הסתובבתי ביו עזה לראמללה,היה לי ואן לבן גדול,הייתי מגיע למחנה קישור במעבר ארז,החלפתי את לוחיות הזיהוי הישראליות לפלסטיניות.
“את הלוחיות קיבלתי מהשר לענינים אזרחיים ג’מיל טריפי,הייתי מחליף את הלוחיות בזריזות ,ועובר במעבר לצד הפלסטיני, 300-400 מטר ,המחסום מורם לאחר הזיהוי שלי,שם חיכה לי כוח 17 פלסטיני ומלווה אותי לאן שהלכתי.היו לי הרבה מאוד פגישות בכל הערים הפלסטינאיות,היה צורך ללבן ענינים שלא היתה אפשרות לעשות טלפונית.נכנסתי לרמאללה,שכם,חברון ועזה, בדרך כלל לבד אבל עם ליווי שלהם ,משום שהייתי נציג רישמי של מדינת ישראל.
” יש כללים מיוחדים בביזנס הזה שחייבים לזכור בראש ואחד מהם הוא שתמיד מלווים אותך אנשים קבועים בצד הפליסטינאי,ואתה מכיר אותם אישית כולל בשמותיהם.ואם אתה רוצה לחזור בשלום אתה קובע לך דפוס תגובה באם אתה מגלה שאנשים שאתה לא מכיר מגיעים לפגוש אותך אתה נותן רוורס וחוזר לישראל.
“יום אחד אני מגיע למחסום ארז,חג היה לבני הדודים,”איד אל אתחה”,חג מוסלמי,אבל אחרי המחסום מחכים לי, במקום הצוות הרגיל,במכונית אחת,שתי צוותות בשני ג’יפים.
“טוב אני אומר לעצמי,זה מאוד מוזר והמוח שלי מתחיל לקדוח במהירות האור,אבל האגו לא נותן לי לברוח באותו רגע,אני יורד מהאוטו ואומר להם שלום,אבל לדאבוני הרב אני לא מכיר אף אחד.
תתאר לך,מה עושה לי הפסיכולוגיה באותו רגע,אתה קורא חומר מודיעני ואומרים שיש התרעה לחטיפת חייל או איזה גורם רישמי כמוני.
“אני רואה את זה ושוקל את כל האפשרויות,ואני אומר לעצמי,מה אתה עושה? והכל זה ענין של שברירי שניה.
“בסוף אני אומר להם “סטנה שוויה,שכחתי את הקלסר” ואני חוזר למכונית,מנגב את הזיעה ושותה מים, אין עלי נשק,מה זה יעזור נגד עשר קאלצ’ים ולוחמי  כוח 17?
הם בודקים כל תנועה שלי ועוקבים אחרי כל זיע של גופי.אני מחליט שאין לי סיכוי ולזרום איתם.
אנחנו נוסעים, הם בשני ג’יפים ,אחד לפני ואחד מאחורי,אין לי לאן לברוח.
הם נוסעים עם פנסים אדומים מהבהבים ומגבירים את המהירות,עד אז כבר הכרתי את הציר הקבוע בעזה די טוב.
ואלה לוקחים אותי דרך איזור שאני לא מכיר,הרחובות ריקים,זה חג,כולם בבתים,ובראש עובד לי הפחדרון שעות נוספות. אני אומר ,מה לעשות? זאת בטוח חטיפה,אבל אלגנטית,הם חוטפים אותי עכשיו,אני חייב לסובב את הואן ולברוח.
“אבל אין לי סיכוי ,אני חושב, לברוח עם מכונית גדולה ומשוריינת, בנתיים עוברות  עוד חמש דקות של נסיעה מטורפת בסימטאות של עזה.
אלה חמש דקות הארוכות בחיי,הואן המסורבל מתאמץ לשמור על הקצב,והמוח משתולל,פתאום,אני רואה שעולים על הציר הקבוע המוכר.אוף.
“כל האירוע מתנהל בראש שלי,לא היתה הודעה של דובר צה”ל הכול סרט מתח רע ,”מייד אין גזה”.

כמה חודשים אחרי זה,נכנסתי לעזה ונשארתי לישון במלון פלסטין על שפת הים. זה היה ערב “קריסטמס”, היה לי חבר הולנדי הרפתקן מכוחות האו”מ,שבא לאסוף אותי בשעה עשר בערב,ואמר” איי ויל שאו יו גזה ביי נייט”.
“אני זוכר שהגענו למחנה הפליטים והוא מסביר לי שלפי התמונות של השהידים על הקירות אתה יודע אם זו שכונה של הפתח או החמאס. אחרי זה נוסעים למועדון של האו”מ,לשתות בירה,אנחנו נכנסים והאומניקים שואלים אותי מהיכן אני? ואני עונה “מישראל” והם אומרים נו באמת תפסיק עם הבדיחות,מאיפה אתה באמת?-לא האמינו לי שאני מישראל.
לקראת שתיים בבוקר אנחנו נוסעים לוילה ענקית על חוף הים,בחוץ חונים מרצדסים חדשים ומכוניות אמריקאיות גדולות.אני חושב,אלו בוודאי כל העשירים של עזה,אבל  בתוך הבית , כל השולחנות הלבנים הם “כתר פלסטיק”, ועליהם מסודרים קלאצ’ים ובחורות רוקדות על במה בסלון ענקי והבחורים של הקלאצ’ים מפזרים עליהן כסף. פתאום אני שומע מישהו קורא לי  בערבית , הוא ממש צועק מעל המוזיקה את השם שלי, אין כאן טעות.אני רואה אחד מהמלווים שלי מכוח 17 מנפנף לי מהצד השני שאגש אליהם.אני קם עם החבר ההולנדי שלי וניגשים אליהם,ההוא מציג אותי לחברים, אני מברך אותם לשנה החדשה ואנחנו מתנדפים משם כל עוד נפשינו בנו ..הבחור ההולנדי נרצח כמה שנים לאחר מכן באפריקה,זה הגורל.

 

  הבריחה מהבית הלבן                                                                   
“לאחר שנתיים עם הפלסטינים קיבלנו שיבוץ ביוון ומונתי להיות סגן השגריר,בעיר הפרתאונים ואקרופוליס בשגרירות–באתונה.בחופשה הקצרה בין תפקיד לתפקיד התחלתי ללמוד יוונית,כשהגעתי לאתונה כבר ידעתי את הבסיס ,נחתתי על הרגליים בריצה.מיד הסתדרתי עם היוונים מצויין,הם מאוד העריכו שאני דובר את שפתם.המשפחה הקטנה שלי הצטרפה אלי כמובן,אישתי בדיוק סיימה את הדוקטוראט עם ציון 100 ותיכננה ניקוי ראש ביוון.הילדים היו קטנים מאוד והיא עבדה איתי בשגרירות.  יוון היתה חלום,אבל לא הספקתי להתעורר כשפרצה מלחמת קוסובו  ב-1999,התקשר אלי ראש חטיבת התיאום במשרד החוץ ושאל ” יקי, איך החופשה שלך?”,לא ידעתי שיש התענינות בכל עובד ועובד בחופשתו ועבודתו.”תשמע,היתה החלטת ממשלה לעזור לפליטים מקוסובו ואנחנו רוצים שתסע ותרכז את הפעילות הזאת”. ארזתי מזוודה ליומיים נסיעה ולקחתי טיסה ראשונה יחד עם קצין מנהלה  מהשגרירות,בסוף נשארנו שישה שבועות. היו לי שני זוגות גרביים שיכולתי להעמיד אותן על הריצפה ליד המיטה,ומיותר לתאר את הלבנים. המטוס הביא אותנו לשדה העופה של קוסבו ומשם במכונית שכורה עד הגבול בין מקדוניה וקוסובו. הגענו באמצע הלילה,ברקע אתה שומע פיצוצים ויריות,אנחנו עומדים בשטח ריק,אין נפש חיה .
פתאום מופיע ג’יפ עם שני חיות אדם מגודלי שיער ומכוונים אלינו קלאצ’ים חדשים (בכל מקום שתדרוך כף רגלי יש קלאצ’ים).
“אנחנו אומרים באנגלים שבאנו מהשגרירות הישראלית, ואמרו להגיע הנה לנ”צ כזה וכזה ושכאן יש הרבה פליטים שזקוקים לטיפול רפואי, ועלינו להקים בית חולים שדה. אבל איפה כל הפליטים?
והקלאצ’ים מראים לנו ביד על השטח הפתוח הזה ואומים “היר היר, אוקיי”.
למחרת הגיע ההרקולס של חיל האויר הישראלי ונחת בשדה תעופה מאולתר שהכנו בבוקר עם טרקטור מקומי.עשרים חיילים שהגיעו בבוקר עזרו לפרק את הציוד וחיילים מחר”פ הקימו תוך יומיים בית חולים עובד. לא הספקנו לגמור להכניס ולסדר את הציוד וכבר התחילו להגיע אלפי פליטים,פצועים וחולים.בהמשך עברו בבית החולים עשרות אלפי פליטים , היתה רכבת אוירית עשרות הרקולסים נחתו וחזרו.זו היתה אופרציה ענקית, החל בעבודה מול כל הגורמים הרשמיים שלהם,ראיונות לתקשורת, וכלה באירגון חגיגת יום העצמאות הישראלי בהשתתפות כל הפליטים בבית החולים שנופפו דיגלונים ישראלים ורקדו הורה.
“ישראל עושה מאמצים גדולים,מעבר לגודלה היחסי,לתרום חלק משמעותי בכל אירוע אסון ברחבי עולם.זוהי מצווה ,רעידות אדמה ביוון,טהיטי,טורקיה וצונאמי בהודו.מה יוצא לנו מזה,אתה שואל? זה נעשה לשם תיקון עולם,לשם שמים.אנחנו יהודים שמחובתנו לעזור אנחנו אוהבים את זה, הדבר עושה לנו טוב שלא לדבר על תקשורת טובה שזה גם עוזר.”
“בשנת 2000 מבקר אריק שרון במנהרת הכותל ופורצת האינתפדה,אנחנו נכנסים באתונה למהלך הסברתי מתוגבר. כל יום אני מופיע בערוץ טלויזיה אחר ויש 22 ערוצים.בכל תוכנית טלויזיה שאני מופיע מגיע איש הסברה פלסטיני ומתעמת איתי.בעתונות ראו לזה “הקרקס המעופף של פלסטינה”.עברנו ממקום למקום ויום אחד אני מדבר ואומר לו בשידור חיי,”אולי תפסיקו להשתמש בילדים כמגן אנושי?”.
הבחור תופס קריזה ומנסה להתנפל עלי מעבר לראשו של המנחה היווני,האחרון לא מאבד את העשתונות ותופס את הפלסטינאי בצווארון ומושך אותו ממני רגע לפני שהאגרוף שלי ירד לו על הפנים.למחרת העיתונים שוב היו מלאים בתמונות של הקרקס הפלסטינאי. לאחר האינסידנט הזה הצמידו לי אבטחה ליתר בטחון.הייתי יוצא מהשגרירות ונתקל בהפגנות סוערות של ערבים ומקומיים,היו אילו ימים מענינים ומאתגרים.

“לאחר שלוש שנים ביוון מגיעה טלגרמה ,”אתה משובץ לשגרירות בוושינגטון בתור היועץ המדיני”.היה זה  חודש יולי בשנת 2001 הידועה לשימצה בזכות 9-11. התפקיד כלל את האחריות לקשר עם מחלקת המדינה ועם המועצה לביטחון לאומי,שנתיים מדהימות ביותר.זאת היתה האונברסיטה הטובה ביותר בקרירה שלי,עסקנו הרבה במפת הדרכים של הנשיא בוש,איך היא תראה ומה תהיה תגובתינו.רעיתי התקבלה לאונברסיטת “ג’ורג’ טאון” והלכה ללמוד פיתוח אירגוני,הילדות עדין קטנות,תכננו שהות נעימה ופוריה בארץ האפשרויות. 
.” והנה ביום שני  ה- 11לספטמבר אני מגיע במכונית של השגרירות לבית הלבן לפגישה עם סגנית הראש של המועצה לביטחון לאומי.איך שאני יוצא מהמכונית אני רואה את כל האנשים דוהרים בריצה מטורפת מכל הכניסות והיציאות של הבית הלבן.עדיין לא הכרתי את האמריקאים, וזה נראה די מוזר לראות כמויות של אנשים זורמים בפאניקה החוצה מהבית הלבן שמייצג את השלטון האמריקאי במלוא עוצמתו. אני ניגש למישהו מהמארינס, שמשתדל לשמור על קור רוח עצבני בעצמו, ושואל: מה קורה? והוא צועק לי,מהר מהר צריך לפנות את הבית הלבן,יש מטוס באויר ויש סכנה שיתרסק על הבנין,לך הביתה הוא מורה לי ביד.
“אני חוזר לבנין השגרירות,ורואה שגם שם מתחילים להתפנות קיבלו טלפון שיש סיכון שינסו לרסק מטוס גם על השגרירות הישראלית,בפנים אני והשגריר דויד עברי עוקבים אחרי השידור בטלויזיה,רואים בפלצות איך מתרסקים שני מטוסים על מגדלי התיאומים ואחד על הפנטגון”
כך החלה הקדנציה שלי בוושינגטון,עסקנו הרבה בענין המלחמה בעיראק,הכנות ודיונים עם הממשל האמריקאי בקשר להכנות למלחמה ובהמשך בתגובה המוחצת.זו היתה האונברסיטה של הדיפלומטים מכול העולם,תמיד אפשר להבחין מיהו בוגר וושינגטון.


חוזרים הביתה                                                       
“בקיץ 2003 מגיע לביקור בוושינגטון,שר החוץ החדש סילבן שלום,הכנו את הביקור באופן יסודי ומקצועי.לקאת סוף הביקור אני נקרא ללשכה של השגריר,יושב שם סילבן שלום ומתיחל לראיין אותי,שואל כמה שאלות,ומספר לי ששמע כבר עלי וקיבל המלצות חמו מדוב וייסגלם ורון פשאאור השגריר בלונדון.
קיצורו של ענין הוא מבקש ממני לחזור ארצה ולהיות היועץ המדיני שלו.
ברור שלא אומרים לא להצעה כזאת ואנחנו אורזים את הפקלאות ומכניסים את הכל למכולה של “צים”, יש להם הרבה שעות נוספות עם המכולות שלי. כשנחתנו חזרה ב’מבשרת ציון’ שזה בית הקבע שלנו החלה רעיתי לחפש עבודה,זה היה תהליך קשה מבחינתה,כי היתה צריכה לבנות קרירה חדשה בתחום חדש.
כיועצו של סילבן שלום ובגין נסיוני הספציפי קיבלתי אחריות על הגיזרה הפלסטינאית, המזה”ת ארה”ב והאו”ם.התפקיד הצמוד לשר החוץ היה מרתק ביותר,ולאחר שנה וחודשיים חל סבב מינויים שקידם את ראש המטה המדיני במשרד להיות מנכ”ל משרד החוץ שמינה אותי להיות ראש המטה במקומו. התפקיד הרחיב את  גזרת הפעילות לכל העולם,למשל אני יזמתי את הקשר הראשון עם הפקיסטנים והפגשתי את שר החוץ שלנו עם מקבילו הפקיסטני,הפגישה נערכה באופן פתוח ורישמי באיסטנבול ,וכוסתה היטב בכל העיתונים בעולם.לדאבוני לא התפתח מזה קשר רציני ושהתקשרתי לרמטכ”ל הפקיסטני לשאול האם הם זקוקים לסיוע לאחר רעדת האדמה הגדולה ב2006 הוא אמר לי, תודה אנחנו לא צריכים.
בסוף 2006 מונתה ציפי לבני לשרת החוץ ואריק שרון הקים את קדימה,היא ביקשה שאמשיך להיות רמ”ט המשרד.לאחר מלחמת לבנון השניה באוגוסט 2006 התבקשתי להכין עבודה אסטרטגית על סוגית משא ומתן עם הסורים.משרד החוץ ביקש שאציג אותה לכל השרים  והענין הודלף מיד לעיתונים.
 

המעבר להוליווד                                                       
“המעבר ללוס אנג’לס לא היה כלכך ברור,אני רציתי בזמנו להיות השגריר בהודו,הילדים מאוד לא רצו לעבור להודו וגם הבינותי כי הסיכוי לקבל את התפקיד הם לא גבוהים.הציעו לי מיד את שגרירות קפריסין אך סירבתי.הייתי מועמד להיות שגריר ישראל בטורקיה או לקבל את הקוסוליה בלוס אנג’לס.
הגעתי לקו הגמר עם מי שהיום השגריר בטורקיה ואני חושב שלאור ההתפתחויות האחרונות המשפחה שלי מודה לו בחום על שקיבל עליו את התפקיד ועל שקיבלתי את הקונסול הכללי באל איי. הילדים אמרו לי “אבא עזוב את בוליווד בוא נסע להוליווד”. אבל התהליך במשרד החוץ די ארוך ומורכב,כל תפקיד עולה למכרז,התפקידים הבכירים עוברים ועדה עליונה של ראשי הנציגיות ואישור הממשלה ואילו ועדה תחתונה קובעת תפקידים יותר זוטרים.כשקיבלתי את אל איי פרצה שערוריה כאשר אחד המועמדים הותיקים הגיש תביעה נגד שרת החוץ עלכך, שמינו בחור  כלכך צעיר לתפקיד הזה,ומה פתאום?
כי יש לו קשרים עם שרת החוץ ולא בגלל הכישורים.בית הדין לעבודה דן בסוגיה והלכו צעד אחד רחוק יותר וקבעו שהמועמד הטוב ביותר קיבל את התפקיד.למרות אחת התפיסות הישנות המושרשות במשרד החוץ כי הותק קובע ולא היכולת.
“באוקטובר 2007 הגענו ללס אנג’לס לאחר תקופה ארוכה שהתעסקתי בנושא הליבה,ומתרוצץ בין ירושלים לרמאללה ובמקרה הטוב גם חוטף חומוס בדרך,והנה אנחנו נוחתים בארץ המובטחת. הילדים צוהלים ואני נכנס ברגל ימין לנציגות השביעית בגודלה בעולם,דבר ראשון שעשיתי בשבוע הראשון ,לכנס את העובדים ולקבוע פגישות אישיות עם כל אחד  מ 60 האנשים בקונסוליה.
השאלה היחידה ששאלתי לאחר שהציגו עצמם היתה :”מה עושה הקונסוליה?”.
וזאת לא להתחכם חלילה אלא לגבש מהי תפיסת וראית העולם של העובדים.
להפתעתי קיבלתי 58 תשובות  שונות,ואז נכנסנו לתהליך שהיה מאוד מרתק של קביעת יעדים ברורים ומדידים:”איך אתה מודד דיפלומטיה?”.
קבענו שלושה יעדים,היעד הראשון שעשינו היה לדחוף את החקיקה למשיכת ההשקעות מאירן והתחלנו ממדינות אריזונה ,קולורדו ויוטה.לפי זה קבענו תוכנית עבודה,התחלנו לבקר בממשל של כל מדינה ולפגוש את כל המושלים והפקידים הבכירים כדי להסביר כמה החקיקה הזאת חשובה, עד אז לא היתה בכלל מודעות לענין האירני.
כשאתה מגיע היום לאריזונה ,יש לה את החקיקה הכי נוקשה ביחס לאירנים.השתתפנו בועידה הדמוקרטית בדנבר קולורדו בשנת 2008 והיתה של המושלת של אריזונה ג’נט פוליטנו שהיא היום מזכירת המועצה לביטחון לאומיוהיא סיפרה בגאווה על החקיקה נגד אירן.ביוטה היה קושי מסויים משום שזו מדינה עם רוב מורמוני והם מאוד דיסקרטים  וקפדנים לגבי ההשקעות שלהם.למרות שלא רצו מוערבות או לחץ חיצוני נהייתי חבר קרוב של המושל ג’והן האנצ’מן שהיום הוא שגריר ארה”ב בסין.איש יוצא דופן,לקחתי אותו לפני שנה לישראל ולדעתי הוא יהיה אחד המועמדים להוביל את המפלגה הרפוליקנית  לבחירות של 2016.
היעד השני ,ואני חייב אותו לרעיתי ,הוא לקרב בין הקהילה הלא יהודית וישראל.יש כאן שלושה מעגלים ונקודת השקה אחת.הקהילה היהודית, הקהילה הלא יהודית והקהילה הישראלית ומה אנחנו רוצים לעשות עם כל אחת מהקהילות הללו. אישתי הגתה את הרעיון שיש לבצע מול הקהילה הלא יהודית פעילות קונקרטית משמעותית ובלי להמציא את הגלגל מחדש לגשת ולדבר עם ארגון ששמו
“LA’S BEST”
הוא עובד עם 28,000 ילדים משכבות מצוקה כל יום,ו 95% מהם אנגלית היא לא שפת האם,90% לטינים  ו 10% שחורים,היא הציעה שנעבוד עם האירגון הזה ונציע פעילות לאחר ביה”ס.
הלכנו לראש האירגון להציע את עזרתינו והוא אמר בפליאה שאין שום מדינה זרה בעולם שהציעה  לעבוד איתם שזה כאיו תבוא שגרירות גרמניה בארץ לארגון “אלם” ותגיד שהם רוצים לעזור להם או לשתף פעולה. אבל הוא היה פתוח ושאל אותנו “מה אתם מציעים?”.
אמרנו לו שאנחנו רוצים לעשות משהו שקשור לחגים,חגים יהודים ונוצריים נחגוג יחד.הוא אמר אוקיי בוא ננסה והפרויקט יצא לדרך.עשינו במשך שנה וחצי  חמישה פרויקטים של חגים.למשל חגגנו את חנוכה,קריסמס וקואנזה ביחד. גם מט”ו בשבט הם התלהבו.החלטנו להרחיב את זה,השנה באנו לתי ספר יהודייםואמרנו להם,צרו קשר עם בתי ספר אלו.מה שקורה היום לא היה לפני 50-60 שנה,זה שהיהודים חיים בקהילה מובדלת לבד וכך גם שאר הקהילות.הבאנו שבעה בתי ספר יהודים ומאות ילדים לטינים  השתתפו בפרויקט הזה לחגוג את החגים יחד. זו חשיפה טובה וחיובית ופותחת צוהר לישראל וליהדות ומשאיר חותם על הילדים האלה.חלקנו להם תרמילי גב שכתוב עליהם “יש לך חבר בישראל”  או חולצות טי שמודפס עליהם “ישראל’.
“פעם יצאנו לביקור בדרום העיר בבי”ס ” ליזה ראגה” על שם שוטרת מקוף שנרצחה ,כל הכיתות היו מלאות בפוסטרים של ישראל שהילדים קיבלו בחג העצמאות.יושבים 500-400 ילדים לטינים ועוד 100 ילדים יהודים ושואלים שאלות על ישראל ומספרים להם סיפורים ובסוף הפעילות הם קוראים
“WE LOVE ISRAEL”
ושרים שיר ישראלי שלמדו.
“מול הקהילה הישראלית המטרה שלנו היתה איך לחבר את הקהילה הישראלית עם ישראל? הדור הראשון מחובר יותר לישראל מאשר לארה”ב, הדור השני מחובר יותר לארה”ב מאשר לישראל, והדור השלישי כבר לא יודע מהי ישראל.הישראלים נעלמים מהר יותר מאשר היהודים,אין להם זיקה לדת וליהדות וזו העוצמה שיש  לאמריקה. לאומיות לא מחזיקה יותר משני דורות,אין גרמנים, אין הולנדים ,כולם הופכים לאמריקאים,זהו כור היתוך אוטומטי.האתגר מבחינתינו הוא איך לחבר ישראלים לישראל,הם לא יאמרו מחר אנחנו חוזרים אבל איך אפשר בכול זאת לשמר את הזיקה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי ,שאלתי מדוע אין דגל ישראלי מול הקונסוליה כמו בכל שגרירות או נציגויות אחרות,אמרו לי “זו הוראה בטחונית”,אבל כל אחד יכול להכנס לאינטרנט ולברר היכן נמצאת הקונסוליה הישראלית.יש לנו נציגויות במקומות יותר מסוכנים כולל ארצות מוסלמיות ושם יש דגל?  מיד ארגנו טקס מאוד מרגש וקבענו דגל ישראל ,דגל קליפורניה ודגל ארה”ב בחזית הבנין. ישנם כבר כל מיני פעיליות, אבל הרעיון של אישתי היה להקים מועדון תרבות ישראלי,קודם בוואלי שם  ישנה קהילה ישראלית ענפה,והמרכז שהוקם משגשג מאוד (מת”י) ועתה אנחנו מקימים את מת”י בעיר ,המרכז מתוכנן לקום בטמפל עמנואל והפתיחה הרשמית תהיה בתחילת דצמבר. החשיבה היא שמרכזים כאלו יפעלו עצמאית ויכללו אירועים,כנסים, כיתות לימוד וחוגים,שירה בציבור,פעילויות וטיולים. תמיד שואלים איך תמדד הצלחתי בתפקיד . המדד לדעתי יהיה האם ימשכו הפרוייטים שאני יזמתי גם לאחר שאחזור ארצה בעוד שנה.
” בנוסף לכל אלו גם יזמתי פעיליות בתחום הקונסוליה עצמה,מיחשבנו את כל המערכת הקונסולרית הכנסנו לתוך הזכרון את כל המערכת הארגונית הפנימית כך שכל קונסול יכול להכנס לנעלי קודמו ללא צורך להתחיל מחדש.אתר האינטרנט של הקונסוליה הישראלית מהווה אור לגויים לנציגויות אחרות כולל נציגויות של מדינות אחרות
“כל ישראלי שבא להרשם בקונסוליה נכנס למערכת,כל השנים עבדנו בתיקיות נייר ועתה נמסד את הנתונים לתוך המחשב. בעתיד יוכל להיות קשר ממוחשב דרך האינטרנט עם כל הישראלים בעיר,אתה שואל אותי כמה ישראלים יש בעיר? התשובה שלי צריכה להיות בוודאי “כמה שפחות”.
<<<למידע נוסף נא להקיש כאן

<<<למידע נוסף נא להקיש כאן.(JavaScript must be enabled to view this email address).
http://www.israeliconsulatela.org/

Tracker Pixel for Entry

COMMENTS

We welcome your feedback.

Privacy Policy
Your information will not be shared or sold without your consent. Get all the details.

Terms of Service
JewishJournal.com has rules for its commenting community.Get all the details.

Publication
JewishJournal.com reserves the right to use your comment in our weekly print publication.

ADVERTISEMENT
PUT YOUR AD HERE

ABOUT THE AUTHOR

{blog_image:alt}

Israeli Army Military Reporter at Bamachane. UCLA B.A. Economics, marketing programming M Graduate School Technion (Israel institute of technology)
Marketing & Management.  Fox...

Read more