מאת: מיכה קינן

נועה דורי, כוכבת בינלאומית עולה, דוהרת אל פגישתינו רוכבת על אופנוע קאווסקי כחול ונוצץ.כשאיוחת המנוע שוככת וענני האבק מתרבצים חזרה אל הדרך,נגלית מבין כל המהומה נערה תמירה השולפת את הקסדה התואמת ומצניחה רעמת שיער יפה וחלק. 
“השתוקקתי לעשות משהו יצירתי, לכתוב ולשיר שירים זה יהיה ליצור ולהשפיע ולגרום לאנשים לחשוב”, פותחת נועה על מיץ גזר סחוט טרי. עם הגישה המעודדת הזאת, חיובית ומעוגנת במילים כדורבנות,פורצת השיחה שנמשכת כשעתיים, במהלכן אני נזקק לשני עירויי דם והנשמה מלאכותית, כתוצאה ממאמץ ההקשבה בלבד. מבין שפתיה היפות קולחות מילים כמנגינות, מגוון רחב שכולל אופרות ואריות, ופופ ורוק ומוזיקת עולם,שירי קאסח ישראלים ושירי מולדת מהרבה מדינות בעולם.
נועה מספקת למאזיניה השרופים, לא רק  קול חזק ונדיר ברמה של חמש אוקטבות, אלא  מסר חזק גם כן. נועה דורי , ילידת ישראל של  המזרח התיכון שאחרי כמה מלחמות, יש לה מה לומר.ללא ספק.
היא  ממוצא היספני גאה(יענו ספרדיה טהורה), מדברת ושרה ביותר משש שפות!
התקשורת באירופה, ובמספר ארצות ים תיכוניות, יצאו בהלל ובשבח , על הילדה הזאת, עם הקול העצום ,והצהירו מיד ש “כוכב חדש נולד”. ושהיא גם בדרכה להפוך לסנסציה בינלאומית!  . תקליט הזהב הקודם בשלל שפות כלל  את הביצוע היפה של “יריד סקרבורו” אשר הגיע למקום  שני במצעד הלהיטים האירופאי.סטיבן ספילברג הזמין אותה לשיר בסרט “מינכן” ואף בתכנית הטלויזיה, בזמן הענקת פרס מפעל חיים ל ראש עיריית בוורלי הילס  יחד עם הזמר היפיפה אדם למברט.
באותה הזדמנות הפתיע אותה ראש העיר,  והעניק לה את “מפתח העיר” (מענין היכן הוא המנעול). היא הופיע בעשרות אירועי ספורט כגון קבוצת הסוקס הלבן, ,הלייקרס,היא שרה בזמן המחצית באיצטדיון הסטייפלס, בתיאטרון הקודאק,ואפילו אצל הפופ בוותיקן ברומא. בתיאטרון הבולשוי במוסקבה, והמטרופוליטן אופרה בניו יורק, מספר בתי אופרה באיטליה  ואצל הנשיא בוש בבית הלבן.
           
        **************

נועה,כאמור, זמרת מוערכת, שחקנית קולנוע וטלויזיה,חטובת הגוו ושאר האברים, מלחינה ורוכבת על אופנוע אימתני,בעלת הקול המלאכי, עם מגוון קול נדיר של חמש אוקטבות. שהיתה ברת מזל מספיק,וכישרונית לעילא, בכדי לשיר במקומות שונים ונכונים, ברחבי העולם. ומזה יותר  משנה, החליטה נועה, לחקור את מנעד קולה מעבר לעולם הקלאסי ולשלב צלילים ייחודיים ומדהימים, עם מוזיקת פופ r
  של ימינו. R&B
נועה זכתה להצלחה ענקית עם האלבומים שלה “קפה דה ארט 2 (ארוס / קולומביה) ו “קפה דה ארט 3, שכלל את הסיור האירופי שלה שהביא לחטיפת כל התקליטים ומקומות הישיבה כאחד. לאחר מכן,לממש את ההצלחה העולמית, עברה נועה ללוס אנג ‘לס ,עיר האפשרויות האין סופיות  , והיום ממשיכה ליצור,לכתוב ולהקליט ללא לאות. בימי קיץ אלו עומד לצאת תקליטה החדש,לידיעת המעונינים.

        ***
                                                                          ילדת הפלא
“רוב החיים שלי הייתי זמרת אופרה (להוציא את תקופת הגנון והגן) ,במיוחד באופרה הישראלית במרכז גולדה” “,מעלה נועה זכרונות מעברה המוזיקלי,” 
בגיל מאוד צעיר (חמש-זה צעיר? ,היא שואלת בקול הזמיר שלה) הופעתי בפסטיבלי ילדים,אחותי ואני שרנו והופענו יחד, כבר מגיל 8 בכל הארץ.
אמא אמרה פעם, שאיך שפתחתי את הפה בפעם הראשונה ,כבר יצא צליל מופלא והרמוני עם רמז לקולות מלאכים.שהייתי מסוגלת ללכת,לקחו אותי ההורים למורים למוזיקה,ופיתוח קול”.
והמאמץ היה שווה,המורה הראשונה התמסרה אך ורק לעבודה איתי.”“
כילדה רכה בת 12, כבר הכירו אותה בטרמינל של נתב”ג, מרוב הנסיעות עם תזמורת המשטרה,עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית וסבבי הופעות בינלאומיות עם האופרה הישראלית.
“כשהייתי קטנה, אמא שלי” נזכרת נועה,” לקחה אותי לאודישן, לתפקיד הראשי בסרט” הקיץ של אביה”, עם גילה אלמגור.  הבמאי שהיה קרוב משפחה שלי,
ודרש ממני לבכות בזמן האודישן,אבל מרוב מאמץ, לא יצא לי בכי, אפילו לא נהי קטן, פשוט לא יכולתי להביא את  היבבה..

“הבמאי היה קרוב משפחה שלי, איכשהו, אבל אני ילדה עקרונית עם אינטגרטי, סירבתי לעשות שימוש בפרוטקציה, אולי חיי היו קצת שונים היום,אילו הייתי מקבלת את התפקיד”

בגיל צעיר של 14, היא  למדה אצל המאמן המוזיקלי האישי של זמר האופרה הבינלאומי פבארוטי .ולאחרמכן עם המאסטרה הגדולה של עולם האופרה ,אסטרה פרארי באיטליה, (המאמנת של מאריה קאלאס), וג ‘ואן דורמאן  (מטרופוליטן אופרה, ניו יורק).

בתיכון למדה בביה”ס הידוע לאומנות הבמה, תלמה ילין,אבא שלה היה תת-ניצב במשטרת רמת-גן (תת ניצב דורי התפרסם בעקבות  פענוח פרשות שחיתות מוסדיות) ואמה היתה בלשית במחלק הסמים.
“אני ואחותי גדלנו בבנין הגדול והמפחיד של משטרת רמת-גן,את אבא לא ראינו אף פעם.כשאמא יצאה לעצור את סוחרי הסמים,אנחנו,שתי גוזלות רועדות,ללא פלומה, נשארנו במשרד של המפקד של אמא שלי”.

נועה גדלה להיות נערה עצמאית וחזקה,”ראיתי שאמא יכולה ועושה את הכל.היא אשת חיל במלוא המובן.כמו סופר -וומן כזאתי,אין פלא שאני כמו רמבו אישה. היא נתנה לי חיזוקים וחיבוקים, באופן שוטף,היתה רצה איתי מבמה לבמה,לכל האודישנים. לכל הופעה היא באה לראות את ילדת ה”פלא”, הופעתי בלטרון ,בקיסריה,באילת,ירושלים,היכן לא? היאהיתה עולה בזריזות לכל במה,בולשת אחרי, מאחורי הקלעים,אמרתי לה אמא,אני מסתדרת לבד,שבי בקהל ותהני.אבא לעומתה, היה,מה זה קשוח,הייתי צריכה להצדיע לו בסוף כל משפט או בקשה,נשארתי הבייבי שלו הרבה זמן .הוא שמר על צניעותי באדיקות ולא נתן לי להשתולל,עכשיו שהוא פנסיונר,הוא מתרכך,כבר אומר לי שהוא אוהב אותי ומתגעגע.איזה כיף זה שאני נוסעת הביתה אל המשפחה בארץ”.
“אחותי עברה מסלול אקדמי מפרך והיום היא דוקטור לכלכה בספרד” היא מוסיפה,” אני זוכרת שבחתונה שלה הגיעו מהשבט העירקי העצום של אבא, 450 מוזמני משפחה, ומהצד הלובי של אמא רק 50 מוזמנים.אחותי הסתובבה בין החמולה העירקית ובקושי מצאה משהו מוכר לרפואה”.
כשנועה מגיעה ארצה לביקור מולדת או לביקור עבודה , זה אמנם לחזור הביתה,אבל יש לה רגשות די מעורבים בנושא,”בישראל,זה הבית שלי ,לטוב ולרע ביחד.” היא אומרת,”אין מה לעשות,זה אמיתי מול הפרצוף שלך,זו הברירה שלך.עכשיו כבר יותר קל לי,בהתחלה סבלתי מההבדלים והפערים של החיים בין אירופה ואמריקה וישראל. כשאני נוסעת הביתה,אני רואה כלכך הרבה תופעות צורמות את העין ומחמיצות לי את הלב.את התאונות הקטלניות מידי יום,את השחיתות.את הנדחפים בתור,את המעשנים בסופרמרקט,ואת הצפירות והציפצופים מחרישי האוזניים ברחובות והכבישים ואף אחד לא שם את בקבוקים והפלסטיקים בפחים כחולים. אבל עכשיו
אני לומדת להסתכל על הארץ ,שמתפתחת כלכך יפה,כמו תיירת.להנות מהמשפחה ולחזור להיכן שאני מאושרת, הקריירה שלי שעושה אותי מאושרת.הקריירה שלי היא ה”בית”, המוזיקה והיצירה, זה ה”בית”.

סוד ההצלחה                                                       

נועה בנתה לעצמה שם ומוניטין אדירים בתחומה. היא מקבלת תפקידים נוספים ראשיים שונים עם האופרה הישראלית בישראל ובגרמניה. היא שרה עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית וכן זכתה לשבחי הביקורת באיטליה, פראג, טורונטו, לוס אנג ‘לס, גרמניה, ישראל, ניו יורק, יוון.  ניתנה לה הזכות לשיר את התפקיד הראשי של “מלכת הלילה” של חליל הקסם של מוצרט בפראג, ותפקידים  רבים בתיאטראות מובילים באירופה ובישראל .במחזות זמר כמו אלדין, פנטום האופרה, סוויני טוד וסיפור הפרברים,וגם השתתפה בתקליט של גליקריה.. נועה המשיכה להיות הסולנית של תיאטרון הבולשוי במוסקבה, וכעבור כמה שנים היא ייצגה את ארה”ב בפסטיבל השנתי לשירה וריקוד של “הבולשוי”,פסטיבל שבו היא לקחה את הפרס הראשון. נועה נבחרה בין חמשת הזמרים המשפיעים ביותר ביוון, בפסטיבל באתונה וכך מול מיליוני אנשים, היא נתנה הופעה בלתי נשכחת .
” לי  ולבמאי סטיבן ספילברג יש הרבה משותף,”מגלה לי נועה צפונה קטנה,” דודי היה, יוסף רומנו ז”ל,אלוף ישראל בהרמת משקולות, שנרצח עלידי הפלשתינאים ,באולפידת מינכן.כשספילברג חקר את הנושא לקראת סרטו,הוא דרש שיביאו לו כמוזיקת רקע מוזיקה של אחינועם ניני,  שכינויה הוא “נועה” כשמי.
חבר יקר של שהיה בצוות ההפקה של הסרט “מינכן” הביא לו מוזיקה שלי, וספילברג נדלק והיה הולך ומזמזם את השירים שלי על הסט ואף השמיע אותה ברמקולים הגדולים , בכדי לקבל השראה,בקטע של התרסקות ההליקופטרים,כמובן שהוא שילב את המוזיקה בסרט. לפני    
כשנה אירגנה הליגה נגד השמצה

) אירוע להענקת פרס על מפעל חייו של סטיבן ספילברג והוא הזמין אותי להופיע יחד עם הזמר האגדתי אדם למברג.”
.הרפטואר האומנותי שלה כולל גם  כתיבת המוזיקה ותרומת  קולה המלאכי למוסיקה בכמה סרטים, כולל, “אריות למען הכבשים”(טום קרוז, רוברט רדפורד), “אני האגדה”(וויל סמית) ‘, “בייוולף”(אנג’ לינה ג ‘ולי, אנתוני הופקינס),  בסרטו של מארק וולברג- “ג ‘ון רמבו” ( עם סילבסטר סטאלון), “ליל כל הקדושים 2”, “הפנינג”, “הלגיון”, ו “רובין הוד” שיצא לאקרנים השבוע.
“(ג ‘קי צ’אן, כריס טאקר),וב”הקופסא” עם גבריאל יוניון, Rush Hour 3””,  תוכלו לשמוע אותה ממש שרה ב-
“”love savage” ו-.

“כשאתה יותר צעיר,הכל בא לך בקלות,אין לך דאגות ואתה זורם.” תורמת לנו נועה את פילוסופית חייה,
“יש לך את הדמיון וזה מדריך אותך.כשאתה מכוון למטרה מסוימת,אז הכל מגיע.אתה חייב לדעת לאן אתה הולך,אתה לא צריך לשאול איך? זה פשוט קורה. אמנים זקוקים לדעת איך חובשים שני כובעים,כובע עיסקי וכובע קריאטיבי,אי אפשר לשבת על הישבנצ’יק (במקרה שלה),ולחכות שיבואו אליך.”
“חזקתי את המוטו שלי ,אחרי שקראתי את הספר של דונאלד טראמפ שאמר, שמה שמאפיין אנשים מצליחים  הוא, שהם יכולים לנהל ולשלוט במתח נפשי ו לעמוד בלחץ עבודה גדול.
“כשיש לי הרבה על הצלחת,אני אומרת לעצמי,  או. קיי. , אני יכולה לעשות את זה,אין בעיה,ואני מתגברת ומטפלת באלף דברים בבת אחת”.

שש שפות

סבא של נועה היה חזן  בטולידו שמדרום למדריד ספרד,ולאחר מכן בטריפולי שבלוב,בבית ברמת גן דיברו לדינו וטריפוליטאית,ההורים שלה עוד קיוו באיזה שלב מוקדם של הקרירה שזה יהיה רק תחביב ונועה תלך ללמוד רפואה או משפט.אולם החלום הפולני לא כלכך הצליח להם ונגוז, ואילו ונועה הפליגה הלאה, לממש את החלום שלה.

“אין לי שום תחושה של פספוס”,טוענת נועה ,”תראה את מדונה וג’יי-זי,הם ההוכחה בשבילי שאין צורך ללמוד מקצוע, אם אתה זמר או מוזיקאי מוכשר.אלה שרוצים להצליח ומשקיעים בדרך הזאת,הם אלו שאני מעריכה ביותר והולכת לאורם ובדרכם.הדוגמה הפרטית שלי היא “סלין דילון”, אני מעריכה מאוד את כשרונה הקולי ,היא זמרת ענקית, אבל היא לא יוצרת,היא שרה שירים שכתבו עבורה.אני יוצרת את החמרים שלי לבד,לאלבום החדש שלי  למשל,כתבתי את כל המילים והלחנתי את המוזיקה,אני כותבת שיר ומנגנת  על הפסנתר איזה מוטיב שעולה בי לראש,כשאני יוצרת ,אני יוצרת לי גם את האפשרויות לעתיד.”
.
לקראת התור העולמי הבא היא מקימה אירגון פילנטרופי ללא מטרת רווח,והתקווה שלה היא לאסוף כסף ולהביא ללוס אנג’לס ילדים מוכשרים מרחבי העולם,ולאפשר להם ללמוד מוזיקה ואומנות כאן.
“אני חושבת לתרום חזרה,חלק ממה שאני מקבלת בסוף הערב,למה לא?” היא שואלת,”זה ההבדל בין רק זמר לבין היוצר.אני מרגישה שהנתינה שלי לאנשים ,היא מאוד חשובה היום בחיים שלי,במקום שאני רק אקבל,אני רוצה  גם לתת.”
“אני מעריכה אנשים שהם צנועים בעשיה שלהם.והעשיה שלהם מדברת בעד עצמה.כמו תמונה ששווה אלף מילים.אני ממוקדת ומפוקסת כלכך על המשימה שלפני,אני לא עוצרת כדי לחשוב מה וכמה עשיתי.אני עם הפנים קדימה, רק קדימה.
“פעם מישהו שאל אותי”איך זה, כשאת בתור שחקנית וזמרת מקבלת תשובה שלילית, ואומרים לך, “תודה,לא מעונינים”, איך זה לא משפיע עליך? ותשובתי היא, לאחד המצבים הקשים האלו, פשוטה, וזה תמיד עובד.אני מבינה את זה, שהם לא מתכוונים ללא מוחלט, אלא רק אומרים “לא כרגע”, כי אתה לא יודע מתי תפסת את הבן אדם ,אולי מחר כן יתאים לו.”
“לי אין מחסומים או פחדים, כי אני יודעת לאן אני הולכת ויש לי עם מה ללכת לשם.פעם קראתי כתבה על אחינועם ניני שאמרה למראיין “אני אוהבת לקפוץ לבריכה הרבה לפני שאני יודעת לשחות”, ואני מוסיפה שגם ללא ידיעת טמפרטורת המים ועומק הבריכה,צריך להתגבר על הכל ולקפוץ למים.”
מדהים לשמוע את האומנית הצעירה והיפה, שכבר גיבשה את פילוסופית החיים שלה ובנתה לה מערכת ערכים שהיא פועלת דרכם וזה מה שממלא אותה אושר וסיפוק. נועה מעידה על עצמה גם שהיא אדם מאוד יצירתי,”אני לא מבינה שאנשים אומרים, “משעמם לי”,איך אתה יכול להיות משועמם?אני יכולה לתת לך רשימה ארוכה למקרה כזה,לך ללמוד מצנחי רחיפה,עוד שפה,תתנדב בבית חולים,תעשה משהו מועיל.”
“לפני זמן מה הלכתי לעבוד עם ג’והן מאייר שהוא גיטריסט וזמר ענק ומפורסם שהיה מועמד לשמונה גרמי’ז וקיבל שישה ועוד תריסר פרסים אחרים.הוא ישב בפינה של הבמה ונראה משועמם ונבול,שעברתי לידו הוא קרא לי ולחש “את יודעת שצריך לחשוב על התהליך ולא על המטרה?” ואני לא מבינה למה הוא לא מישם את זה ומפנים, וזה נתן לי חומר למחשבה לכל השבוע.”

“אני גם דוברת שש שפות על בוריין ועוד שלוש  שפות ברמה של רחוב, מאוד קל לי ללמוד שפות. בכל ארץ שאני שוהה יותר משבוע ,אני כבר עובדת על לימוד השפה.פעם הייתי בצ’כיה שלושה חודשים הופעתי בבית האופרה של  פראג בזמן שחבר שלי הקים תיאטרון אורות שחורים, ושם למדתי צ’כית וגרמנית.המפיקים שלי באיטליה ,הם כמוני,גם הם יודעים שלושה ארבעה שפות.בכלל,האירופאים לומדים שפות,זה משהו יותר נפוץ מאשר באמריקה או בישראל.בצ’כיה שרתי בגרמנית וצרפתית.צריך בשביל זה תשוקה ללמוד את השפה.שיש צורך אני מוכנה להקדיש לזה יותר זמן וללמוד באופן מסודר לבד עם קלטות במכונית או בבית או באמצעות מורה.

Find more photos like this on EveryJew.com

קצב חיים מטורף

בימים אלו מנהלת נועה משא ומתן עם אנשים חשובים בערוץ כבלים מוביל להפקת תכנית שמשלבת מוזיקה, פעילות ביתית מסוימת (אני מנוע מלפרט כרגע) ומסע ברחבי הגלובוס.
“היתה לי תפנית בחיים,אני אוהבת לבשל ולשיר אפילו יום אחד אלמד להיות שפית, אני רוצה לחבר מוזיקה ומנהגים ביתיים(חסוי) מכל העולם, ולהכין תוכנית טלויזיה עלכך.” היא מגלה טפחיים.

את הזמן שעד התור העולמי הבא בספטמבר מנצלת נועה לגמור את האלבום הנוכחי עליו היא עובדת עם האדם שכתב את “12 הקופים” ,בו זמנית היא מצלמת פילוט לתכנית החדשה וחתימה על חוזה עם חברת ההפקות לסדרת מסע המוזיקלי בערוץ המזון.
הסיור הגדול בעולם יוצא לדרך ביולי, ובמצוד לתור תהיה תערוכה אמנות של האמן העולמי בעל המוניטין שמתכנן את הסט של הלהקה של ג’יי לנו.
. “מצטרף אלי אליוט ימין (שהיה המתחרה המוביל ב” אמריקן איידול” עם הלהיט  הענק “מחכה לך”) כאורח
. לפרטים לגבי המופע ובכדי לקבל הורדה חינם של הסינגל החדש שלי אתם יכולים להיכנס לאתר שלי.
 

“אני מאוד אוהבת את הבריזה של הים” היא מספרת לי ,שאנחנו מתרווחים בבית הקפה השכונתי שלה, בשכונת ווניס על הים. איך היא שומרת  על קצב חיים מטורף ועל גיזרה דקיקה וחזקה כאחד.” עברתי לא מזמן לסנטה מוניקה על גבול ווניס,שני מטר ממכון כושר וחנות למוצרי מזון אורגניים.איזה כיף של שכונה,התרבות פה צעירה ופעילה,כולם על אופניים,הולכים ברגל המון,מזרוני יוגה, סוחבים גלשני גוף ורוח,אוירה של כפר נופש בעיר גדולה.
סדר יום שלי מאוד גדוש ומהיר ואני שומרת על משמעת צבאית (אגב צבא, היא היתה הסולנית של להקת חיל הים), אני קמה כל בוקר בשש ויורדת לג’ים לשעה וחצי (רואים),מיד אחרי זה אני מתארגנת ויוצאת לסטודיו (על האופנוע ,,בקצה השני של השכונה),יש לי עבודה עם הלהקה האמריקאית שלי, ואנחנו עובדים על חומרים שאיתם אנחנו מופיעים באמריקה בלבד. בחו”ל יש לי להקה באיטליה,איתם אני מכינה חומרים  ולהופעות במזרח  אירופה ובאסיה  שאני מתכננת לחודש ספטמבר. אנחנו גם  עובדים עם המפיקים של דויד פוסטר כמעט שנה שלמה על אלבום חדש.
“אחרי הצהריים יש לי בדרך כלל פגישות עם חברות התקליטים,המפיקים,היזמים ואנשי העסקים.
“אני לא מגיעה הביתה לפני עשר בערב, ואחרי רענון קצר אני יוצאת עם החבר או חברים לבילוי עד די מאוחר.”

בשלב זה נגמר לי החמצן ,קפצה עלי הזיקנה ועייפות עמוקה וביקשתי מנועה שעתיים הפסקה למנוחה.( אחרי ההתאוששות, אולי יבוא ההמשך...)

להרשמה ולהזמנת התקליט החדש של נועה, היוצא הקיץ, ולקבלת מידע נוסף על נועה בקרו באתר האינטרנט שלה:
www.noadori.com

Find more photos like this on EveryJew.com

שמונה שנים של מסע קונצרטי של הפסנתרנית ד”ר אסתרית בלצן לתוך ההיסטוריה,המורשת והמיתוסים של ההמנון הלאומי “התקווה”

השמיים זרועים כוכבים המנצנצים ברקיע השחור,זוגות זוגות מתכנסים באולם הפואייה של טמפל עמנואל, המארח את הרצאת הקונצרט מפיה של ד”ר אסתרית בלצן, שנערכה להשכילינו בנפתולי  המיסתורין של ההימנון הלאומי ובחבלי לידתו  המפוקפקת שנמשכו עשרות שנים עד עצם ימינו ועדיין אחוזים האגדות והמיתוסים בקורים סמויים ובסימני שאלה וקריאה והאריג הסבוך טרם נפרם.הפסנתר והפסנתרנית אסתרית בלצן, על במת אולם היכל התרבות הישראלי בטמפל עמנואל בואכה שדרות ברטון פינת זאב הרצל,פוצחים בנעימה המפורסמת של המלחין ‘סמטנה’ ששובש בפי ילידי ארץ ישראל הכנענים ונקרא “מולדבה”.אנחנו מזהים מיד את הצלילים המוכרים.רגע,האין זה ציטוט מהמנונינו המקורי?
אחרוני המאחרים לנשף נצמדים בדריכות לכיסאות המרופדים ושקט מבורך משתרר סןף סוף באולם.אצבעותיה הזריזות של אסתרית  מתופפות ומערסלות את הקלידים במגע קסום אך תקיף. היא משכילה לשלב את מילותיה במוזיקת רקע הקשורה במישרין לסיפור המופלא והמדהים של  תעלומת ההמנון,של שאלות שטרם ניתן עליהן המענה, עד שד”ר בלצן  חשפה מאות מקורות מסמכים עדויות ואנקטודות והאירה את מחשכי המסתורין האפל שליווה את תולדות ההמנון הלאומי שלנו.

“האם מוצרט ניגן את “התקווה”?”, האם הימנונינו הלאומי נגנב מהמלחין סמטנה? האם המלחין גנב  את המנגינה מתוך התפילה הספרדית בת 600 שנה? איך מתחבר ההמנון שלנו למותו של הומלס עני מרוד ושתוי בניו יורק בתחילת המאה שעברה? ואיך בסוף הורשע אוהד נאצים בביצוע ובתיזמור  הכי נשגב של “התקווה” בתל אביב ביום הכרזת העצמאות עלידי דוד בן גוריון?

המוסיקולוגית ד”ר אסתרית בלצן פורשת בפנינו בפרק זמן קצרצר ומרתק של שעתיים בקונצרט מוסבר, את אשר חקרה במשך שמונה שנים ללא לאות ברחבי העולם  והתחייבה בפנינו לפענח את הפרשה,זהו הסיפור של ההמנון הלאומי - מסע בעקבות הספר, “התקווה” - עבר, הווה, עתיד, ועכשיו במופע, “התקווה” - ההמנון נולד ,  אבל אימו הורתו ואביו המוצהר מתפתלים בקבריהם ללא מנוח וללא שלווה כי לסיפור יש זקן  ארוך סבוך ומלא קשרים.

העניין של ד”ר בלצן ב “התקווה” החל בשנת 2000 ,כאשר היא הזמינה את אביה, המנוח חיים בלצן, לקוצרט שלה. אביה,היה פילולוג ומחברם של כמה מילוני עברית, שהמפורסם שבהם הוא וובסטר החדש של עולם העברית, ,כמו  כן היה גם המנהל המייסד הראשון של סוכנות הידיעות עתים. הקונצרט, בו הופיעה  עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, התמקד ביצירות מהתנועות הלאומיות במאה ה -19.

“הכל התחיל  עם הקונצרט הראשון שלי, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית,” פותחת בלצן,54.”אבא שלי, שהיה כבר  בן 90, הגיע לקונצרט בכיסא גלגלים נדחף בידי המטפל הפיליפיני שלו - אמא נפטרה לפני שנה -  . אבא היה ממש מולי בשורה הראשונה בהיכל התרבות. פתחתי עם הקונצ’ רטו לפסנתר  של גריג: אבא עשה מאמץ עצום כדי לעקוב אחרי והוא נראה עייף ומנומנם כמעט, אבל אז כשזה הגיע ליצירה האלמותית של ‘סמטנה’ Die Moldau, אשר נחשב בטעות על ידי רבים שהוא המקור של’  ההימנון שלנו ‘התקווה’ ,פתאום  אני רואה את אבא שלי מרים את ראשו ואת הניצוץ חוזר לעיניו הכחולות והוא חייך אלי בגאווה.”

“וכאשר דיברתי על הקשר עם ” התקווה ” ההמנון הלאומי שלנו ,ראיתי דמעות בעיניו. זו דמעה ששידרה את רצונו ותקוותו. הבנתי כי זה היה משהו שאבא שלי היה רוצה שאלמד, שאקדיש לכך זמן. הוא בקושי הצליח להגות מילה ברורה, אבל אמר לי בהתרגשות : “. זה... לא קונצרט, זה... צריך להיות ספר”.

“כך התחילה האודיסיאה הגדולה שלי עם ‘התקווה’. “כל באך ובטהובן נדחקו הצדה, במהלך חופשת הקיץ שלי ,בכל שנה הקדשתי את עצמי למחקר המקורות וההיסטוריה של ההמנון של העם שלי.”
 
                          **                        **                        **

אסתרית בלצן (שמה ניתן לה עלידי אביה שחידש מילים רבות בשפה העברית) היתה בעבר חברה בסגל האקדמיה למוסיקה ע”ש רובין באוניברסיטת תל אביב. יחד עם בעלה, המלחין משה זורמן, יסדה את ‘הקתדרה למוסיקה” שהוא בית ספר לחנוך מוזיקלי למבוגרים.

“סיפורה של “התקווה”, אומרת בלצן, מנגנת על הפסנתר ומסבירה ומספרת בו זמנית,היא מתארת את עצמה בתור “ציונית ללא טענות ומענות,”  ‘התקווה’ הוא סיפורה של התנועה הציונית, סיפורו של העם היהודי, סיפור של תככים פוליטיים והתעוררות לאומית, סיפור של אירוניה בלי סוף והתגלגליות סיפורותיות. זה מתחיל עם נפתלי הרץ אימבר, אשר בשנת 1878, בגיל 22 בלבד, כתב שיר בשם “תיקוותינו,” התקווה שלנו, המבטא את התקווה של העם היהודי לשוב לארץ אבותיו, שיר שלימים הפך לשיר ציוני ולאחר מכן ההמנון הישראלי.

Find more photos like this on EveryJew.com

אימבר נולד בשנת 1856 ב ז’וקוז’ו (עכשיו זולוצ ‘יב, אוקראינה), עיירה בגליציה באימפריה האוסטרו הונגרית, למשפחה של חברי “חובבי ציון”, אחת החברות הציוניות הראשונות. הוא חיבר  את השיר הציוני הראשון שלו בגיל 10 ולאחר שאביו מת כשהיה בן 18, נסע ברחבי אירופה מנסה ללא הצלחה לגרד פרנסה מן השירה שלו. הוא  גם לא הצליח לאסוף את פרס הנכסף מן הקיסר פרנץ יוזף על חיבור ההמנון הלאומי “אוסטריה” במלאת מאה שנה לבוקובינה והצטרפותה לאימפריה.

בשנת 1882, בהיותו בקושטא, נפגש אימבר במקרה עם הלורד לורנס אוליפנט, חבר הפרלמנט הבריטי, אשר עמד על כך שפלסטין תיושב ביהודים מתוך אמונה כי זה יזרז את הגאולה.אוליפנט לקח איתו את אימבר כמזכירו האישי ומורה עברית לאשתו אליס אוליפנט ואימבר התיישבו בכפר הדרוזי דליית אל כרמל - אבל דברים לא הסתדרו. הסיפור ימשיך מאה ועשרים שנה לאחרמכן.

“אימבר היה דמות בוהמית שלא יכלה להחזיק במשרה אחת יותר מחודשיים,  הוא היה שתיין כבד ורודף נשים”, מנגנת בלצן שיר חלוצים. “לאחר שישה חודשים עם אוליפנט, התגלה כי לאימבר קשר רומנטי עם אשתו של האנגלי והוא  פוטר.”

אימבר ההולל עבר לירושלים ונדד ברחבי הארץ על חמור לבקר את כל ההתנחלויות הציוניות ומציע לכתוב המנונים עבורם. “תקוותינו,” אשר יצא לאור בשנת 1886 בירושלים כחלק מספרו הראשון של אימבר “כוכב השחר”, נמכר לכול המושבות, אשר חשבו שהוא בלעדי להן אך הפך להמנון של לא פחות מתשע ההתנחלויות.

רק בשנת 1895 ,תקוותינו” הפכה ל”התקווה”, כאשר יצא לאור ספר שיריה של העלייה הראשונה. דוד ילין, מייסד וועדת השפה העברית, שינה את סדר השורות בשיר ולאחר מכן לייב מטמון כהן, המנהל של בית הספר העברי הראשון, שינה את הפסוק השני, וכך  עד שנת 1905 נקבעה הגרסה שאנו מכירים כיום, למרות ש”תקוותינו” היה מושר עדיין בגולה בגירסתו האורגינלית.

אימבר, בינתיים, שבור וחסר כל  נטש את פלסטין בשנת 1887 לניו יורק, שם התחתן עם נוצרייה שהתגיירה, התגרש ממנה ומת חסר פרוטה ממחלת כבד  שנבעה משתיה מופרזת  בגיל 53.

במקביל, שמואל כהן, עולה חדש  בן  17 מרומניה, החליט לשדך את המילים של “התקווה” עם מוזיקה של שיר רומני עממי, “קרל קו בוי,”  שפירושו עגלה עם שור. המנגינה דומה מאוד לזו של סמטנה ביצירה Die Moldau, שנכתבה בשנת 1874, והיא המקור של תפיסה המוטעית כי “התקווה” נלקחה מיצירתו של המלחין הצ ‘כי שרצה אף הוא ליצור הימנון עבור עמו .
” ברם האמת היא הרבה יותר מסובכת”, טוענת בלצן,  מדגימה את השיר הרומני ומוסיפה כי “אנחנו לא גנבנו את המנגינה של סמטנה, שהוא גנב את זה מאיתנו.”

אך המנגינה למעשה חוזרת 600 שנה אל ברכת  או תפילת הטל הספרדית  שנכתבה בטולדו, ספרד, על ידי הרב יצחק בר ששת. לאחר האינקוויזיציה, יהודי ספרד היו מפוזרים ברחבי אירופה, הבלקן וצפון אפריקה, והמנגינה מצאה את דרכה לאיטליה, שם היא הפכה לשיר אהבה פופולרי “פוגי פוגי אמורה מיו.”

משם המנגינה פנתה לשני נתיבים נפרדים. באחד היא נדדה לרומניה, שם היא שונתה על ידי הצוענים המקומיים, והיתה לאותה מנגינה ששמואל כהן שידך. והנתיב השני עבר לאיטליה, שם היא נשמעה על ידי מוצרט בן ה -12, אשר נשלח ללמוד שם. לימים שבגר הוא שלב אותה בואריאציה השמיני מתוך  12 וריאציות  שלו על שיר ילדים צרפתי פופולרי בשם “אה, vous -je dirai, ממן”. משם לקח אותה מוצרט אתו לווינה ולפראג, ושם סמטנה השאיל אותה.

“האירוניה היא “,  ממשיכה להסביר בלצן ומתנגנת בשצף, “כי סמטנה השתמש בה כדי לבטא רגש לאומני.  סמטנה היה חלק של התנועה הלאומית הצ ‘כים שהיו תחת מגפי האימפריה האוסטרו הונגרית ונאסר עליהם לדבר צ’כית. סמטנה, שהשתתף במהפכת הכשל נגד ההבסבורגים ביוני 1848, חלם על כתיבת ההמנון הצ ‘כי, אבל איך אתה יכול לכתוב המנון אם אינך מורשה לדבר צ’ כית? אז הוא חשב על המנון שיהיה אינסטרומנטלי לחלוטין והוא חיפש מנגינה המבוססת על סולם צלילים. הוא שואל את עצמו, “מהי תנועה לאומית?” -זה כמו נהר. ולדעתו הנהר הלאומי, היא הוולטאבה בגרמנית, Moldau. בנהר המים  תמיד זורמים; אתה לא יכול לעצור את המים, בדיוק כמו שאתה לא יכול לעצור את התקווה. וזו המנגינה ב-“Die Moldau” שהפך את הבית השני של שיר בן שישה בתים ליצירה סימפונית עבור ההמנון הלאומי, ואת המנגינה להמנון ללא מילים. “

“התנועות הלאומיות שטפו את אירופה”, ממשיכה בלצן ומתארת, אצבעותיה מלטפות את הקלידים,”הרצל בהשראת פרשת דרייפוס, פיתח את הרעיון של הציונות המדינית בשנת 1898, שנה אחרי שהוא ארגן את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל, שוויץ, הכריז על תחרות לכתיבת המנון יהודי. הפרס היה 500 פרנק, ולמרות 43 שירים בחמש שפות שונות שהוגשו, השופטים - הרצל ומקס נורדאו – קבעו אף לא אחד מהם היה ראוי לפרס. מאוחר יותר באותה שנה ביקר הרצל בפלסטין, וכשהוא בא לרחובות פגש  את המתישבים שהגישו לו זר פרחים ושרו את ההמנון שנכתב עבורם עלידי אימבר, “התקווה.” מרגע זה שום דבר לא החליף אותו.

בקונגרס הציוני הרביעי בלונדון בשנת 1900, הצירים פרצו בבצוע ספונטני של “התקווה” .בשנה שלאחריה ניסה אימבר לקבל את ההכרה על ידי הקונגרס החמישי, אבל הוא לא נעזר עד הקונגרס השמיני בהאג, הכיר בזכותו על השיר  וכך נרשם בפרוטוקול. אימבר נפטר כעבור שנתיים חולה זרוק ומנודה בניו יורק.

וכך, לאחר  יותר מ -120 שנים לאחר ש”התקווה” חוברה  לראשונה וכמעט 60 שנה אחרי שמדינת ישראל הוקמה ועדיין ההמנון אינו ההמנון הרשמי, שוב חלה תפנית בסיפור. ח”כ דרוזי, איוב קרא מדלית אל כרמל העלה להצבעה בכנסת את התיקון לחוק הדגל, הסמל הלאומי וההמנון.  החבר קרא המוסלמי עיגן את הסמלים הלאומיים שלנו לחוק ונתן עדנה ומנוחה לזמריר הלאומי למותג ולנס.  קרא הוא מדלית אל כרמל,  היכן שסבו  חי ועבד כעוזרו של  לורד אוליפנט לאחר שאימבר החרמן פוטר ואישתו של אוליפנט גורשה ללונדון בבושת פנים.

“העובדה שלקח כל כך הרבה זמן כדי לקבל הכרה רשמית היא מפתיעה”, פורטת בלצן על הפסנתר. “יש המון בעיות עם “התקווה “, בשביל הערבים זוהי נשמה יהודית; עבור הדתיים, זה לא יכול להיות ההמנון של העם היהודי, אם אלוהים לא מוזכר; בחוגים הספרותיים הם שואלים מי זה אימבר? אם זה לא חיים נחמן ביאליק, או לא שאול טשרניחובסקי, זה לא נחשב. משורר של שיר אחד  והוא צריך דווקא לכתוב את ההמנון הלאומי שלנו?, ואז יש לנו עדיין את הבעיה של המנגינה, אשר אינו מקורית, ממזרתה ואסופית,שנאנסה ונזנתה,ולבסוף קיבלה הכשר עלידי כנסת ישראל. אבל זה מה שיש,אנחנו תקועים איתה, כי זה מה שההיסטוריה בחרה. “
 
*    *    * *

ההיסטוריה מספקת תפניות נוספות. בסוף מלחמת העולם השנייה, 10 ימים לפני התאבדותו של היטלר בבונקר שלו וחמישה ימים לאחר שחרור מחנה ברגן בלזן, רבה היהודי של לונדון לסלי הרדמן הובא עלידי הצבא הבריטי, והוביל קבוצה של ניצולים לקבלת שבת באוויר הפתוח, באמצע המחנה.  היתה זו מקהלה של שלדי אדם שרו את ‘תיקוותינו ’ ב קולות ניחרים ובוכים לפי ההקלטה שנמצאה בספרייה של המכון הסמיטסוני לפני כמה שנים.

“האנשים האלה ידעו שהם מתועדים,” דיווח פטריק גורדון ווקר הקרין של ה-BBC. “הם רצו שהעולם ישמע את הקול שלהם. הם עשו מאמץ אדיר, למרות שהיו מותשים לחלוטין”. ההקלטה מסתיימת כאשר הרב הרדמן אומר,” הילדים של ישראל עדיין חיים וקיימים! “

ובחזרה לפלסטין, המנדט הבריטי אסר השמעת “התקווה”, כך שהרדיו  של קול ישראל ניגן  רק את Die Moldau של סמטנה.
“הבריטים כמובן לא יכלו לשים היצירה הקלאסית ברשימה השחורה שלהם,” פורטת בלצן על המקשים השחורים והלבנים. “ואז, כמו שהמנדט התחיל ככה הוא נגמר.מדינת ישראל התחילה להתארגן לטקס הקמתה.מישהו במחלקת התרבות החליט להביא לכאן מנצח איטלקי  מעולה כדי לתזמר את “התקווה” ולהפוך אותה למה שזובין מהטה יקרא לאחר שני עשורים ל ” ההמנון הכי יפה  בעולם. “

בחודש אוקטובר 1947, הגיע ברנרדינו מולינארי לישראל על אניה בריטית וטען בבידוק הביטחוני הבריטי כי מרים הבתולה הופיעה אליו בחלום והורתה לו  לבוא ולעזור ליהודים. בלצן קמה מהפסנתר ומצביעה על אחת השיקופיות שמראה את מעמד  ההצהרה על הקמת המדינה בידי בן גוריון החגיגי. היא מסבירה, כי עד הגעתו של מולינארי לא היו מוזיקאי בעל שיעור קומה כזה בישראל, להוציא את  העוזר האיטלקי הצעיר שלו ארטורו טוסקניני, אשר ניצח על הקונצרט הראשון של תזמורת פלסטין, שלימים הפך לתזמורת הפילהרמונית הישראלית.
והנה סיבוב מסוכן נוסף בעלילה,בעוד שטוסקניני סירב להופיע במולדתו תחת הדיקטטורה הפשיסטית של מוסוליני, שמח מולינארי לנצח של התזמורת של ‘סנטה  די סיציליה’ בפני הרודן..  בפלסטין, בילה מולינארי שלוש שנים עם תזמורת פלסטין, ואחד הדברים הראשונים שהוא עשה, אומרת בלצן, היה לתזמר את “התקווה”. הוא זה שניהל את הביצועים של ההמנון הלאומי, כאשר בן גוריון הכריז על העצמאות בתל אביב . לאחר מכן, ב תחילת שנת 1949, החלה מדינת ישראל לצוד משתפי פעולה עם הנאצים ולפתע  מולינארי נעלם.מאוחר יותר התברר. כי הוא הועמד לדין כאוהד הפשיסטים כשהתכתב עם יוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי.

“זה לא מסביר מדוע הוא הועמד לדין,” דברי בלצן. “הוא נמצא אשם, שקע בדיכאון ומת מבודד במנזר. ניסיתי לברר מארכיון התזמורת של ‘סנטה די סיציליה’ מה בדיוק הוא עשה. מתוך הערפל ההיסטורי נראה כי הוא הוקיע  את המוסיקאים היהודים בתזמורת שלו והם גורשו למחנות. אין אף מנצח בעל שיעור קומה כזה שלגביו ידוע כל כך מעט. למה הוא בא לכאן, אולי כדי לטהר את שמו? בכל מקרה, הוא בנה אנדרטה ונמלט. “

“בכל אשר תפנה, ל’התקווה’ יש סיפור”, מסכמת בלצן וקמה לקוד קידה לקהל הנלהב. ” יש לקלף את השכבות ותראו כי לא רק של’התקווה’ יש היסטוריה אינסופית, יש לה גם  את הכמיהה לעתיד נצחי.”
למידע נוסף נא לכתוב ל

.(JavaScript must be enabled to view this email address)

Find more photos like this on EveryJew.com

By:מיכה קינן
In 1944, when Yossi Shwartz was five years old, he huddled with his parents during a Luftwaffe air attack in an improvised Bucharest bomb shelter.  He turned to them and pleaded, “We have to get out of here, or we’ll all get killed.”  His parents heeded the warning and dashed towards a proper shelter.  When they emerged two days later, they were stunned to see that the shelter they had abandoned had taken a direct hit.  They never forgot this incident.  Nor did Yossi.  He spent most of his adult life developing air defense systems.

Born to a Jewish family in 1939, Yossi’s chances of surviving the German occupation of Eastern Poland in 1942.  When the Germans came to their small town, Yossi’s father sent his three children into the woods to hide, and later joined them with his wife. The Shwartz family stayed one step ahead of the Germans for three more years. They survived by crossing borders, buying false papers, and using assumed names.  One morning, the family story goes, Yossi woke up on a train and asked, “Can you please tell me what my name is today?”

By the end of the war the Shwartz family was still intact, but without a home.  They were determined to make their way to Palestine.  At that time, the British were limiting the number of Jews granted entry.  Yossi’s father managed to purchase the necessary documents from a Czech man who had fought with the British, acquiring the right to settle anywhere within the British Empire.  The family sailed from Marseille, France, in June of 1947 and entered Israel on assumed identity papers and names.

Settled in Israel, life was good for Yossi.  After five years of hiding, he could play out in the open and go to school.  His name was the same every morning and his childhood could now begin.

In 1948, the Arab armies attacked the new state of Israel from all sides.  Tel Aviv was exposed to aerial attack by the Egyptian Air Force and one bomb landed near Yossi’s home, blasting a hole in the road and killing the butcher’s donkey.  The bombing rekindled Yossi’s memories of the aerial attacks in Bucharest three years earlier.  The idea of an impenetrable air defense umbrella started to form in his mind.

Yossi’s strengths in math and science made engineering a natural choice for him.  After high school, he was a part of an elite program that sent graduates directly to college before their compulsory military service.  Yossi chose to study aeronautical engineering at the Technion in Haifa and later earned his Ph.D. at MIT in Boston, Massachusetts.  In 1970 he returned to the Technion to teach aeronautical engineering, rising quickly to the rank of a tenured associate professor.

At that time lasers (light amplification of stimulated emission of radiation) were a new idea and no high power lasers were in use anywhere in the world.  Yossi wanted to create a laser defense system that uses high power lasers to neutralize air attacks. He worked on these ideas at the Technion, conducting both theoretical and laboratory research, and later on, while a tenured associate professor at the Weizmann Institute of Science in Rehovot, he built what is still today the world’s most powerful solar-powered laser.

On a sabbatical from the Technion, Yossi decided to continue his laser work at the TRW Corporation (later acquired by Northrop Grumman), which is the world’s leader in the research and development of high power lasers.  His sabbatical was extended several times, and Yossi took on increasing responsibility with TRW, focusing his research on laser systems for air and missile defense. Being well aware of Israel’s critical and immediate need for such systems to defend against the rocket attacks that the Hezbollah was raining down on Israel almost daily from Lebanon, he worked hard to bring together Israeli and American laser research and development groups, from both corporate and military organizations, to work on a defensive laser system.

His efforts were crowned in 1993 with a Memorandum of Agreement between the US Army’s Space and Missile Defense Command and the Israeli Ministry of Defense.  The two countries agreed to jointly develop Nautilus, a test program that would demonstrate the feasibility of shooting down a Katyusha rocket in mid-air with a laser beam.

After Yossi’s research team performed extensive studies of laser-materials interactions and the effects of laser beams on rocket warheads, the Nautilus project culminated in February, 1996, at White Sands Missile Range in New Mexico, with the first-ever shoot-down of a Katyusha rocket in mid-flight. Yossi’s team used an existing laser facility at the US Army’s White Sands Missile Range for this demonstration.  The laser demonstration generated great interest in Israel and in the United States, especially in light of Hezbollah’s intensifying rocket attacks on Israel at that time, threatening to destabilize the region.

In 1996, the Israeli Prime Minister, Shimon Peres, signed an agreement with President Bill Clinton to jointly develop a laser project whose objective was “to evaluate the effectiveness of high energy lasers in negating the Katyusha rocket threat.” This project was named the Tactical High Energy Laser (THEL) Advanced Concept Technology Demonstration (ACTD). In Israel the media continued to call it “Nautilus.”

Initiated in July 1996, THEL progressed with remarkable speed, going from a design concept to a full-fledged field demonstration in under four years. The prototype was built to be transportable so that it could be moved to an Israeli test site after being tested in the US. It was also designed to be operational so that Israel could position it to actually shoot down incoming rockets.

” title=“Nautilus laser weapon test” target=“_blank”>Nautilus laser weapon test

On June 6, 2000, the THEL/Nautilus laser weapon prototype successfully shot down its first Katyusha rocket in mid-flight.  This was followed by an extensive series of tests in which the system successfully shot down numerous Katyusha rockets, larger caliber and longer-range rockets, artillery canon shells, and mortar projectiles.  All of these successes were achieved under realistic operational conditions, in single and in salvo raids, including surprise attack scenarios.

The “effectiveness of high energy lasers in negating the Katyusha rocket threat,” as required by the Clinton-Peres agreement, was amply demonstrated and the terms of the agreement were met.  Yossi and his team had found a new way to protect civilians from bombs that fall from the sky.

They then worked vigorously to convince the government of Israel to transition this program from a demonstration to actual production, acquisition and deployment. They briefed the Israeli minister of defense and his staff, they briefed several other ministers, and also made two presentations to the Knesset Defense and Foreign Relations Committee. To date Israel has not yet decided whether it should acquire laser defense systems.

In December 2009, Yossi retired from Northrop Grumman, but he continues to consult with high-tech companies in the United States and in Israel.  In the fall of 2011 he plans to return to the Technion to introduce a new generation of engineers to the art and science of high power laser engineering, so that they can chart the future course of laser weapons development.

כתב: מיכה קינן

במעלה ההר בואכה השלט המפורסם “הוליווד”, בבית ענק מצופה לבנים אדומות, הצופה אל גבעות מוריקות,  זרועות גגות אדומים ועצי אלון,אני פוגש,חיוך כובש ונער חמודות.
“אפשר להציע לך שתיה בריאה לניקוי מערכת הקיבה?” הוא שואל במאור פנים ואקסנט אמריקאי נעים
ומיד הוא מפעיל,בלנדר יעיל, המקצץ שני גזרים גדלי מידה,סלק אדום וטרי,שני אגסים אסייתים, שורש ג’ינג’ר שום ודבש.לגימה אחת ואני חדש.זוהי קבלת פנים של מנצחים,וכך כל הערב במחווה מפנק,מכרכר סביבי השחקן הראשי
יובל דויד, ליתר דיוק, “יובל” במילעיל הוא התגלמות החן והיופי,משאת נפשה של כל אימא פולניה,בבת עיניה של כל נערה עבריה בגולה,מגיש לי במו ידיו העדינות קנקן מיץ סמיך צונן ובריא
הילד הרך נולד בוושינגטון ד. סי. כיובל דויד נורדסטין, אולם לאחר ימים רבים כשהתגרשה אימו ונישאה מחדש, נאלץ  להמיר את שמו ל יובל דויד כהן..>נפלה מיד אצלו ההחלטה, לבטל החרפה ולשמור רק את השם האמצעי והיחיד ומאז שמו הוא- יובל דויד

שחקן רב גוני כמו זיקית

כרגיל לאחרונה,אנחנו מגלים שחקנים ישראלים, נחבאים אל הכלים, שמאחוריהם רשימת השתתפות מרשימה,בסרטים,הצגות וסדרות בטלויזיה
בשלב זה או אחר, סוכני הליהוק,בהוליווד,משוכנעים שהשחקן המוכשר, יובל דוד, מזייף את קורות חייו.לפניהם נער עול ימים,כולו בן 27 והנה ארוכה יריעת נסיונו  וממושכת וכוללת לא פחות מחמישה עשר סרטים ,עשרות אפיזודות טלוויזיה, הופעות רבות בתיאטרון ,עבודות דיבוב וקריינות.ולמרבית ההפתעה לבלב בו כשרון אתלטי  לשפות וניבים . מסתבר שהנער מוכשר בהתמחות מיוחדת  ונדירה למבטאים בשילוב שפת גוף. לדוגמא הוא מציג  בפני  את בני דודינו  ושלל מבטאיהם,למשל דמות מצרית ,מיד הוא  נוסך ארשת שמזכירה את פולי מהגשש בקטע של פלפילו, ומתוך גרונו בוקע ניב מצרי עגלגל בשפה האנגלית ומיד הוא חולף לדמות עיראקית שפולה ומיוסרת ואז ללבנוני משכיל וגאה
.מספרים לי שאפילו חדי מבט לא הצליחו להבחין שהמאהב הצרפתי מלאני לייטון באופרת הסבון הנפוצה ביותר באמריקה “ימי חיינו” הוא בעצם ישראלי והשם בקרדיטים הוא יובל דויד
הוא כבר בנה לעצמו מוניטין של שחקן רב גוני כמו זיקית,שמסוגל לבצע תפקידים כלכך מגוונים שאפילו אמא שלו תתקשה להכיר את בנה המחופש .בזה לא נגמרו היכולות המופלאות ,דויד הספיק להופיע בסדרת “רוקדים עם כוכבים” כמו שחקנים מפורסמים אחרים, הוא יכול לסנוור את השופטים עם הרקע שלו
בריקודים סלוניים, סווינג, ג ‘אז, ברז, בלט והיפ הופ.  כל במאי יכול להציל את סרט הפעולה שלו אם ישכיר את שירותיו לסרטו ויחסוך שימוש בכפיל פעלולים, שכן הבחור בעל החגורה השחורה , מסוגל בהחלט לנהל קרב מגע, ,  להנחית אגרוף בעיטה ,להוכיח יכולת כמעט בכל  אמנויות הלחימה, טיפוס על סלעים וצוקים, רכיבה על סוסים, סיף, אקרובטיקה וצלילה

אופרת הסבון “DAYS OF OUR LIVES ”                                                         

הוא הופיע בעשרות הצגות בוושינגטון ובברודווי עד שיום אחד החליט לנסות את אלת המזל והגיע ללוס אנג’לס
ההתחלה לא היתה קלה,הייתי צריך להתחיל מאפס
,אומרים לך , לא מענין את המלהקים, הרזומה , בהוליווד כמו בהוליווד
במילים אחרות,
אתה טוב כמו התפקיד האחרון שעשית
בכדי לשבור את מעגל הקסמים ובכדי ליצור קשרים בקולנוע והטלויזיה הוא מתחיל לרשום את השמות שמופיעים
בקרדיטים בסוף כל סרט, הוא פונה אליהם ישירות ואחרכך הוא שוכר סוכנת
בשנת 2001 נוחת יובל
סופסוף על תפקיד קטן בסידרת הטלויזיה
שמקבלת “The Corner”
שלושה פרסי אמי. מיד  לאחרמכן הוא מקבל תפקיד בסרט” 3 ביולי
שניהם ,“The Awakening Of Spring”   ואחרכך בסרט
סרטים עצמאיים
בשלב הבא הוא נקרא לאודישן ל” ימי חיינו” והוא נבחר לשחק את הצרפתי החרמן 
.אופרת הסבון הותיקה “ימי חיינו” שורדת עוד משנת 1965 ואחת הדמויות המרכזיות היא מקס בריידי
בפרק השתים עשרה אלף
מגלה מקס שיש לו אחות בצרפת שחיה בחטא עם מאהב צרפתי עשיר בשם ג’ורג’(יובל) שכרוך אחרי ישבנה והיא כרוכה אחרי הכספים שלו שכרוכים בגומיות משרד עבות .כלבה
עם לוח זמנים תובעני שכולל תיאטרון בניו-יורק וקולנוע בהוליווד ומספר תפקידים בו זמניים
בסידרה ” ימי חיינו”, ובקריינות  ודיבוב 
ועתה בצילומים לתפקיד ראשי בסרט פעולה קלאסי
הוא כבר הספיק להופיע בכל  תיאטרון איזורי 
של ניו יורק, בתפקידים ראשיים, עד שהתקבל לתפקיד של “ג’ורג אדם” בימי חיינו בשנת 2008.
זה מדהים איך לשחק את הבחור הזה עם קצת צרפתית
ששיפרה את הקריירה שלי , התפעל יובל.  עבודה מולידה עבודה, אבל
נראה כי החשיפה באופרת סבון עזרה לי ביותר.
לשחק באופרת סבון אמריקאית זה כמו לעבוד במשרד מ- 09:00-5:00 אתה מגיע דופק שעון, מופיע עם טקסט שקבלת לשנן יום קודם , לפעמים בתוך שעתיים אתה מסיים ויוצא לרחוב ושכחת את כל המלל עד למחרת .שלא כמו תיאטרון שעובדים על החזרות חודשים.

.
חיים אורגניים                                                                   

בימים אלו טס כל שבוע מחוף לחוף,יש לו דירה מושכרת במנהטן,כולל אוסף נפלא של חברים נאמנים,בניגוד ללוס אנג’לס המנוכרת.את הג’מעה הוא מזמין לדירתו במנהטן ומגיש ארוחה צימחונית אורגנית ,לפחות פעם בחודש
בין צנון ללפת הוא נואם בפניהם בהתלהבות את הפילוסופיה היהודית שלו ומנסה לעשות נפשות למחשבת ישראל

עם בסיס מעריצים הולך וגדל, יובל כובש את ליבם של יותר ויותר צופים
ואוהדים שיראו אותו בסרט “הנפילים” הקרוב,זוהי טרילוגיה, מדע בדיוני,סרט פעולה
ואפוס מלחמה בין טוב לרע. יובל משחק בתפקיד הראשי של
המלאך גבריאל בעל הגוף

וושינגטון  די.סי                                                                 

  אביו  של יובל דויד,ישראלי,  מלח הארץ מכפר סבא, למד גניקולוגיה  בבית החולים האוניברסיטאי של ג’ורג’ וושינגטון (באותו בית חולים נולד יובל שנתיים מאוחר יותר) ואישתו ,זיוה כהן, לאחר קרירה כאחות חדר ניתוח בבי”ח בלינסון, שם פגשה את הסטאזר ד”ר ארי נורדסטין,למדה ריקוד וכוריאוגרפיה בוושינגטון. לאחר שמונה שנות מגורים בוושינגטון די.סי. נפרדו הוריו ואביו שב לכפר סבא (”למעשה היינו על המזוודות כל אותם השנים”) ומאז יובל על הקו ישראל- וושינגטון -לוס אנגלס- ניו יורק
הוא מבקר את אביו בכפר סבא פעמיים בשנה ונהנה להיות איתו כל דקה, הם חולקים חוויות מעבודתו הפוריה של יובל ומטיוליו הממושכים חובקי עולם של אביו. ואז הוא חייב לארוז ולטוס לבקר את אימו בוושינגטון,היא מספרת לו על עשרות הופעותיה ברחבי אמריקה ואירופה ועל להקתה ובית הספר לריקודי פלמנקו שהיא מנהלת,ואז הוא מגולל בפניה את סיפור הסרט האחרון בו הוא משתתף

.

אפיפיור יוחנן פאולוס השני                                                       

סבא רבא שלי, אלכסנדר נורדסטין, , נמלט מרוסיה עם המשפחה
שהתיסרה בגלל היותם יהודים, הם עלו ל ישראל והפכו לחלוצים חקלאים
זה לא קשה לדמיין הכיצד יש ליובל שליטה במגוון של שפות וניבים
Bienenstock בהתחשב במורשת העשירה שלו, הכוללת את סבא רבא יוסף 
שגדל בפולין בשכנות של משפחה קתולית בשם ווג’טילה,  Wojtyla
המשפחה נפלה על תקופה קשה, הסבא של יובל דאג להם
ועזר לפרנס אותם. עם זאת, כאשר הנאצים פלשו לפולין ב -1939
המשפחה הגדולה התפזרו בגטאות, במחנות העבודה במחנות ריכוז ומוות.    בניה של
בינתיים, חברו הצעיר של יוסף ביננסטוק ,קרול ווג’טילה
הצטרף לכנסיה הקתולית
בסופו של דבר נבחר ארבעים שנה לאחר מכן לאפיפיור יוחנן פאולוס השני
(בשנת 1979. )
האפיפיור מעולם לא שכח איך המשפחה שלי
סבי ובני המשפחה עזרו למשפחתו כאשר הם נאבקו על קיומם, אומר יובל, ,אני  Bienenstock משפחת
מתענג על הסיפור הזה , שמעתי אותו פעמים רבות במשך השנים.  לאחר נפילת מסך הברזל, סבא וסבתא שלי חזרו לפולין לבקר את הארץ שנטשו, הם מיד התקשרו לכל הגורמים המוניציפלים, לנסות
למצוא את קברו של סבא. כשהגיעו לבית העלמין, שאלו את השומר אם הוא יודע איפה למצוא
הקבר, הם הופתעו כאשר הוא היה מסוגל לצייר להם מפה. בין הפרחים הקטנים והרבים היה הקבר ליד העץ הגבוה ביותר. הם הבחינו מיד, כי המצבה מתנשאת למרחק. בהתקרבם למצבה יותר, הם היו המומים
לראות שהמצבה המשפחתית שנשאה את שמו של הסבא 
שמו של הדוד, ואף כתובת לזכר שאר  המשפחה הגדולה של סבי, אשר נהרגו כולם Romek, וגם השם
האפיפיור היה זה שהזמין באופן אישי את המצבה וסידר עבור כל המשפחה הלוויה יהודית נאותה
  סבא וסבתא של יובל מצד אימו הם ניצולי שואה. הוא נזכר שאהב לשמוע סיפורים על איך הם שרדו
במחנות הריכוז על חתיכה קטנה של לחם יבש או תפוח אדמה עבש, אשר היה עליהם להתקיים מזה
כמה ימים

לקראת הפרידה הוא אומר, אם תשאל אותי לזהותי ,הרי שאני קודם כל יהודי מאמין, חוית השואה טראומטית כלכך למשפחתי ,הפכה אותי לאדם אחר,אנ מוזמן להרצות על השואה ועל חיי

עלפי עקרונות דת משה,לפי התנ”ך ולא  עלפי פרשנותו

אני יהודי בזהותי ורק אחרכך שחקן וקצת אמריקני

ד”ר יוסף בר-כהן ( יוסי בפי חבריו) ,הוא בהחלט גאון, ואפילו מתאים לסטראוטיפ של המדען סתור השער עם בלורית ישראלית והבגדים.... קצת כמו בסרטי הוליווד. מסתבר שהוא כבר מחזיק ב 20פטנטים ועובד בנאס”א בין היתר בחזית המחקר בתחום
הפולימרים האלקטרו-אקטיביים שידועים בכינוי “שרירים מלאכותיים”  כאשר עובר בהם זרם חשמל אלה מתכופפים, נמתחים או מתכווצים כמו שרירים ביולוגיים.  בר-כהן ידוע כמנטור העולמי שפועל לקידום טכנולוגית החומרים האלו לקראת ישומם בחיינו היום יומים.

שרירים מלאכותיים יוכלו בעתיד להתחרות באליפות עולמית בהאבקות או לפחות בתחרות רשמית של הורדת ידיים. התרחיש המדע בדיוני הזה הופך למציאות ככל שהמדענים מקדמים את פתוחם של החומרים האלו שייראו ויתנהגו בדיוק כמו שרירים של בני אדם או בעלי חיים.  מדענים ומהנדסים ברחבי העולם מתמקדים כיום בטכנולוגיות המקבלות השראה מהטבע שכוללת אינטלגנציה מלאכותית ושרירים מלאכותיים מהויים מרכיב חשוב ליכולתם.  בעתיד, רובוטים דמויי חרקים עשויים לצאת מפס הייצור כאשר הם אורזים את עצמם למשלוח.  רובוטים אינטלגנטיים דמויי-אדם עשויים לנהל איתנו שיחה אינטלקטואלית, לדון במצב המניות, לתפקד כעוזרים לנכים, ואולי אפילו יאפשרו לזקנים בגיל מתקדם לנהל חיים עצמיים במקום ללכת לבית אבות.

בר-כהן מעלה אפשרויות נוספות של יישום הטכנולוגיה, בהם גם בתחום הריגול: “אפשר יהיה ליצור רובוט-מרגל’ . שיהוו חיקוי לאוקטופוס.  מכיוון שאין לו חלקים מכאניים, הוא יוכל לשנות את צורתו ולהשתחל בקלות מתחת לדלת או דרך סדק בחלון ולהתאים את צורתו וצבעיו לסביבתו.  אפשר אפילו לייצר ‘דולפין מלאכותי’, שיתפקד כמו צוללת מודיעין. אף אחד לא יחשוד בו - הוא ייראה וינוע בדיוק כמו דולפין אמיתי

מהו החזון המדריך אותך? וספר על עצמך
החזון שלי הוא שנראה אנשים ביוניים בעלי שרירים מלאכותיים, ולחלופין נראה רובוטים המחקים את הביולוגיה”,  אומר ד”ר יוסף בר-כהן, המדען הבכיר וראש קבוצת המחקר של טכנולוגיות מתקדמות במעבדה להנעה סילונית JPL של נאס”א בפסדינה, קליפורניה.

הוא החל לעבוד ב JPL בשנת 1991 אחרי קריירה של שמונה שנים במקדונלד דגלס ארבע שנים בחיל האויר האמריקאי ושמונה שנים בתעשיה האוירית לישראל. במקביל לעבודתו ב
UCLA הוא הרצה כשלוש שנים כפרופסור מלא ב
  PhD את תאריו האקדמאים קיבל מהאוניברסיטה העברית בירושלים, כולל

בשנת  1979
  הגיע לארה”ב לפוסט-דקטורט באותה שנה שקיבל את התואר.  הוא עבד במעבדת החומרים של חיל האויר האמריקאי בדייטון, אוהיו ועשה שם שתי תגליות מדעיות חשובות מאוד בתחום הגלים האולטרסונים.  בתחילת דרכו המדעית הוא התמחה בשמוש בגלים אולטרסונים לבדיקות ללא הרס, אולם עם השנים הוא הרחיב את מחקריו לתחומים נוספים ובעיקר פיתוח מנועים מיניאטורים המופעלים על ידי חומרים אלקטרו-אקטיביים

על פיתוחיו רבי החשיבות למדע וטכנולוגיה, בר-כהן זכה במספר רב של פרסים, מדליות, ותעודות הוקרה כולל שני מדליות כבוד מנאס”א, ושני פרסי תרומת חיים מהעמותה . בשיתוף עם מדענים אחרים הוא כתב וערך 6 ספרים וכן כתב יותר מ330 מאמרים בעיתונים מדעים ופירסומים בכנסים עולמים.  הוא הגיש לנאס”א מעל ל80 המצאות והיה היושב ראש של 38 כנסים בן-לאומים.  לשטח הפולימרים האלקטרו-אקטיביים הוא נכנס בשנת 1995 בעיקבות מאמר שהוא קרא בעיתון מדעי.  הוא הגיש לנאס”א הצעת מחקר שהבססה על מאמר וזכה במענק של כמיליון דולרים לפתח שרירים מלאכותיים במטרה להניע מערכות רובוטיות לשמוש בחלל. לאחר שהחל את המחקר גילה לתהמתו שכותבי המאמר עשו טעות אדירה.  לוח הזמנים ההדוק חייב אותו למאמצים עלאים - ומעז יצא מתוק. בדיוק באותה התקופה החלו דיווחים (נכונים) על פולימרים אלקטרו-אקטיביים המגיבים בצורה משמעותית והשמוש בהם אפשרו לו לפתח למשימות חלל עתידות יכולות רובוטיות שקודם לכן נחשבו לבלתי אפשרים. 

מילדותו בר-כהן שחר מדע.  כשהיה כבן 10, כימיה היתה התחביב שלו והוא ידע לעשות סנטזות כימיות מאד מורכבות.  הוא עשה את תאריו האקדמאים בפיסיקה, מדעי החומרים, ומדע שמושים והתמחה בגלים אולטרסונים.  עוד כשלמד בארץ לקראת תואר הדוקטור, תוך שעבד בתעשיה האוירית, הוא כבר זכה לשם ארצי כמומחה לבדיקות ללא הרס.  עיקר התמחותו היתה בחומרים מרוכבים שאז נחשבו למילה האחרונה בעשיית חלקים למטוסים. 

?מהם ישומים שפיתחת מהשרירים המלאכותיים
היישומים שפיתחתי כוללים לדוגמה מגב אבק מזערי שפועל בדוגמת מגב הגשם במכונית ושאינו כולל חלקים מכניים .  הנעתו מבוססת על כך שהפולימרים אלקטרו-אקטיביים מתכופפים בתגובה לסטימולציה חשמלית.  מגב האבק יועד לבצע מגוון משימות כמו למשל ניקוי קולטי השמש בנחתות ורכבי חלל עתידיים. פיתוח המגב היה אבן פינה חשוב עבור שדה המחקר של הפולימרים האלקטרו-אקטיביים.  הוא עמד להיכלל במשימת חלל לאסרטואיד שבמהלך פיתוח המשימה בוטלה עקב בעית תקציב.  הידיעה על כך בנאס”א החליטה ליכלול שריר מלאכותי במשימת חלל זכתה בשנת 1999לכיסוי נירחב באימצעי התקשורת העולמית והביאה את הפולימרים האלקטרו-אקטיבים לכותרות וההכרה של הקהיליה המדעית וההנדסית בקיומם של החומרים האלו.

באותה השנה התחלתי את הוועידה הבינלאומית השנתית על פולימרים האלקטרו-אקטיביים.  כדי לעודד פתוח מהיר של הפולימרים האלקטרו-אקטיביים, בפתיחת הוועידה זרקתי לאויר העולם המדעי וההנדסי אתגר - ביקשתי לראות אם מישהו יוכל לפתח זרוע רובוטית המבוססת על שריר מלאכותי שיוכל לנצח בתחרות בהורדת ידיים עם בני אדם 
 
האתגר נלקח ברצינות רבה על ידי חוקרים ומהנדסים בקהילה העולמית.  בשנת 2005, במסגרת הוועידה הבינלאומית תחת ארגונו, תלמידת תיכון בת 17 התחרתה עם שלושה זרועות רובוטיות וניצחה את כולם.  אומנם מאז לא נערכה תחרות נוספת אבל הרבה התקדמות נעשתה בשטח.  הטכנולוגיה של השרירים המלאכותיים היא עדיין בשלבי התפתחות אבל התקציב והמשאבים הולכים וגדלים ומובילים להתקדמות מהירה.  גם מספר החוקרים הולך וגדל, ושיתוף הפעולה בין המפתחים, המשתמשים ונותני החסות הולכים ומשתפרים. “הקהילה העולמית מתחילה כבר ליצור פתרונות ייחודיים שאף חומר או מנגנון אחר לא יכול לבצע”  אומר בר-כהן.  היום הרעיון העתידני של נצחון רובוט בעל שרירים מלאכותיים נראה קרוב משאנחנו חושבים.
 
?תלמידת התיכון מתחרה נגד אחת הזרועות הרובוטיות

ןArmSports of America מעניין לציין שבחינת ישומי ספורט, הארגון
שקיים מעל 40 שנים בספורט של תחרות בהורדת ידיים , הציעו לעבוד עם ד”ר בר-כהן..  הם מעונינם לקיים תחרות בין אחד מאלופיהם כנגד זרוע רובוטית המבוססת על שריר מלאכותי בניהולו של בר-כהן.  בתחרות בשנת 2005, הם שלחו נציג  שהשתתף כאחד השופטים.

תקדמות לקראת האתגר לנצח זרוע רובוטית תביא יתרונות משמעותיים”, אומר ד”ר יוסף בר-כהן,”במיוחד בתחום הרפואי, בין היתר ניתן לצפות לפרוטזות מאד יעילות ויהיה ניתן אולי להשתמש בשרירים מלאכותיים להחליף שרירי אדם שנפגעו,  המחקר עשוי להוביל לגפיים ‘ביוניות’ וזו תהיה תרומה ענקית לאנושות.  לדומגא, אולי יום אחד אפשר יהיה לראות אדם נכה רץ למכולת באמצעות הטכנולוגיה זו

?איזה אתגרים עומדים בפניכם
       
 

,האתגרים בפיתוח פולימרים אלקטרו-אקטיביים יעילים לזרוע הרובוטית דורשים פתרון בעיות שהן בחזית טכנולוגיות החומרים, הנדסה, ותבונה המלאכותית, אומר בר-כהן.  הוא מקווה לראות פיתוח טכנולוגיות שישלבו שרירים מלאכותיים ופרוטזות ויאפשרו לנכים לבצע פעולות פיסיות באורח עצמאי.  מדענים ומהנדסים מלפחות 20 מדינות הצטרפו למאמץ לבנות פולימרים אלקטרו-אקטיבים אפקטיבים יותר מאלה הקיימים כיום,  הם גם עובדים על פיתוח רעיונות למנגנונים ומכשירים עתידיים. 

המדענים עשויים להשיג תוצאות במעבדות,  “אני תולה תקוות רבות התחום הזה אולם דרושים עדיין שיפורים והציפיות צריכות להיות יותר מציאותיות ” אומר בר-כהן.  “גם דרושה יותר הבנה של התנהגות החומרים ושיפור התשתית הטכנולוגית לפני שנוכל ליצור מהם מוצרים לקהל הרחב

?איזה טכנולוגיות נוספות פיתחת
“הרשימה היא די ארוכה. במעבדה שלי בJPL הנקראתNDEAA פיתחתי יחד עם עובדי המצאות רבות כולל משאבה ללא חלקים נעים, מערכת אולטרסונית להרס קרשי דם דרך העור, מנוע אולטרסוני, גביש שיוצר 5סוגי קרינות שונות והרבה אחרות “

 
חלק מההמצאות של ד”ר בר-כהן - מערכת אולטרסונית להרס קרשי דם דרך העור, משאבה ללא חלקים נעים, ומנוע אולטרסוני.

הפ פיתחו מקדחה מרשימה במיוחד שפועלת באמצעות רעידות אולטרסוניות - היא דורשת לחץ קל בלבד, שוקלת פחות מ400 גרם ומשתמשת בערך בעשרה ווט והיא קודחת במהירות סלע גרנית קשה או לבנה מסיליקט. הצורך מאפשר לקדוח על פלנטות עם גרביטציה נמוכה  כמו על המאדים  .”תחשוב מה יעשה המכשיר הזה על המאדים כאשר האסרונאוט הראשון ינחת שם”. וחותם בר-כהן את הראיון “אין אבן שאנחנו לא יכולים לקדוח. אבל אנחנו לא הולכים לגעת ביהלומים ... הם יקרים מדי”.
 

לחשוב על מדענים כדוגמת בר-כהן שמפתחים פטנטים מדהימים במימון תקציב משלם המיסים.  לבר-כהן וחבריו למחקר יש המון המצאות מדהימות אך תקצר היריעה מלכסות את כולן
אך  תידרש עוד עבודה רבה לפני שהרובוטים יארזו את עצמם למשלוח הביתה או שינקו לעיני כל האורחים את כלי האוכל שלנו בעת מסיבת קוקטיל
.

לפרטים נוספים:

מאת : מיכה קינן

הנה לכם קוראי היקרים שלוש הנחות היסטוריות ידועות ומקובלות על כולנו ומעצם הגדרתן נקיש  את המסקנה הסופית. האחת טוענת כי כתובים מהאלף הראשונה מספרים אודות יהודי בשם ישוע בן יוסף שמת במאה הראשונה בארץ הקודש. השנייה גורסת כי כל בני אנוש שנולדו  עד תחילת המאה הקודמת כבר מתו. השלישית קובעת כי יהודים קוברים את מתיהם. לפיכך אפשר להסיק כי במאה הראשונה חי יהודי בשם ישוע בן יוסף ולאחר שמת נקברה גופתו.אך זה לא סוף פסוק ומכאן משתבללת עלילת מתח
עלומה

ב-1980 נתגלתה בירושלים, במהלך עבודות לבניית שכונה ירושלמית חדשה, תלפיות, מערת קבורה בת 2,000 שנה. במערה נמצאו עשר גלוסקמות (תיבות קבורה), שעל שש מהן נמצאו כתובות מעניינות במיוחד, עם שמות אנשים שבטח כבר שמעתם עליהם כמו ישוע בר יוסף (המוכר לכולנו כ-ישו), פעמיים השם מריה, ויהודה בן ישו -הבן האובד
התגלית המסעירה בירושלים, אלפים שנה לאחר מותו של האדם מן המאה ה-1 ששמו ישוע בן יוסף הסעירה אלפי חוקרים, כולל את מיודעי וחברי, ד”ר איתמר ברנשטיין, שבשנים האחרונות הספיק לחדור לעובי הקורה ולערוך מחקרים מעמיקים שהולידו שלושה רומאנים היסטוריים ועתה הוא עמד בפני השאלה: האם ישוע בן יוסף הארכיאולוגי שעצמותיו  נמצאו בגלוסקמה, הוא ישוע בן יוסף מן הגווילים העתיקים אותם הוא בולע וחוקר? הוא יודע כי  אם יוכיח שאכן הדבר כך, תהיה לתגלית מדהימה זו השפעה  מרעישה ועצומה  למיליארדי מאמינים נוצרים בכל העולם. שלפי תפישתם, ישו לא השאיר ולו בדל עצם למזכרת עבור הדורות הבאים

מסלול חיים
אולם,בל נקדים את המאוחר,ונתהה על קנקנו של ידידי ד”ר ברנשטיין,שאף לו, כמו לישוע בר יוסף, חיים מלאי תוכן , הישגים , טרגדיות  וייעוד. הנה סיפור חיים, שאולי יום אחד יהפכו לספר או סרט נוסח -אינדיאנה ג’ונס     
    נולדתי במרכז תל אביב,בבית קטן ברחוב רש”י , פותח ברנשטיין ,מילותיו דוהרות ושוצפות,כמעט כמו מוח-מירוץ האופיני  כלכך לגאונים .אנו מתכנסים ליד שולחן זכוכית כבד, במלון ארבעת העונות בברלי הילס, באותו יום שנולדתי, החלו הצרות של הנאצים בסטלינגרד, וזו רק נקודת  ציון היסטורית, ופתרון חידה לכל היסטוריון חובב,למי שרוצה לדעת איזו שנה נולדתי.הייתי בן יחיד לאבא שלי, שאיבד את כל משפחתו בשואה , הבית הקטן עדיין עומד על תילו,ליד גן מאיר
אחרי לימודים בתיכון “גאולה”, בה הצטיין בכתיבת חיבורים, אבל גם באנגלית ובגיאומטריה של המישור,שירת בצבא כקצין משפטים,התקבל  ללימודי גבוהים במשפטים באוניברסיטה העברית ,הכיר את אשתו היפיפיה יהודית, ושסיים בהצטיינות רבה, יצאו  שניהם  לשוייץ.  איתמר למד לתואר דוקטורט בלימודי משפט בינלאומיים באוניברסיטת ג’נבה, שם חיכתה לו מילגה יפה וקיבל תמיכה של אשתו הצעירה בבית
במשך שנות השמונים  הספיקה משפחת בורשטיין להתרחב ולשגשג,נולדו שלושה בנים יפיפיים ומוצלחים.  ואף היה הסיפק בידה לחזור ארצה לתקופה ,לעשות חיל, לאבד את מטה פרנסתם , לקנות כרטיסי טיסה ולשוב לעיר המלאכים
יום אחד,הוא מצא את עצמו יושב וכותב, אולם לא בשביל להפוך סופר מפורסם וידוע אלא בעצת הפסיכיאטר ,שעמד עלכך שיכתוב ספר, בכדי להלחם בכאב העצום שלא נוטש אותו לשניה, מאז נטל בנו הבכור גיא את חייו והתאבד ביולי1995

ספרים לריפוי הנפש 

                                                                                                                        במהלך הטיפול ,הד”ר הפסיכולוג אמר לי, “תכתוב ספר”, הוא נזכר בפנים נוגות,התישבתי לכתוב, ומכיון שחיי היו חורבן אישי וכאב,ובהיותי בקיא בתנ”ך ,מאז קראתי את כולו בכיתה ב’,כתבתי רומן היסטורי על ירמיהו ועל חורבן בית המקדש הראשון
הספר הראשון ושמו “נבואות מרוחקות” יוצא לאור בשנת 1997,מתרחש כאמור בימיו של הנביא ירמיהו וחמשת מלכי יהודה שמלכו בימיו,ועוסק בכתיבת התנ”ך מתוך הטראומה של חורבן הבית הראשון
הסיפור מגולל גם את הרומן הסוער בין מושל יהודה , גדליהו בן אחיקם ( לאחר שנרצח נקרא על שמו צום גדליהו) לבין אשת עסקים יהודיה בשם חנה, שנהלה עסקי יבוא וייצוא יין.
מיד עם תחילת הפצת הספר הראשון שנכתב בשלושה חודשים, מתיישב ברנשטיין לכתוב ספר נוסף ושמו העברי הוא,”דרך כוכב מיעקב”, או באנגלית -כוכב האפוקליפסה

לצורך כתיבת ספריו,ערך ברנשטיין מחקר מעמיק ומקיף,”יכולתי לקבל תואר דוקטורט בהיסטוריה,אם הייתי מגיש את המחקרים שלי לאוניברסיטה” הוא טוען.
        ממש קראתי את כל כתבי יוספוס, (הוא יוסף בן מתתיהו,שהיה מפקד הגליל במרד הגדול), ובשלב מסויים כדי להציל את חייו,הסגיר עצמו לאספסינוס ואמר לו שבא לו חזון שהוא יקודם ויהפוך לקיסר,קולחת האינפורמציה הבלתי נדלית מברנשטיין
        יוספוס היה היסטוריון יוצא מן הכלל ,אבל יהודי מפוקפק”,אומר ברנשטיין,”הוא מזכיר את ישו בשני מקומות בלבד,וגם חלק מזה היא תוספת נוצרית מאוחרת בכדי להאדיר את שמו ומעלליו של ישו
הסיפור מתרחש בשנת 62 לספירה,אחרי צליבת ישו ולפני חורבן הבית השני.הדמות המרכזית בו היא יעקב,אחיו של ישו,שהוצע להורג עלידי הרומאים, יחד עם עוד 34 יהודים
במשך המחקר על הספר, הוא נובר בכתבים עתיקים וגווילים מצהיבים ומתפוררים,ומגלה כי יש לישו ומשפחתו  מערת קבורה בדיוק על הדרך העתיקה בין ירושלים לבית לחם
הקבר נמצא בקויי אורך ורוחב, המצביעים על מקום באיזור מזרח תלפיות של ימינו.ואכן הסתבר שקבר כזה התגלה ב 1980,נחפר עליד י ד”ר יוסף גת ונאטם עלידי הרשויות
      לפני עשר שנים נסעתי לחפש את הקבר,הייתי בטוח שהוא מצוי מתחת לבית דירות בתלפיות” נזכר ברנשטיין ,” חברים שהצטרפו למשלחת שלי היו מוכנים לקנות את הבנין,להרוס אותו ,ולחפור את הקבר מחדש,במטרה להפוך את המקום לאתר התיירות הגדול ביותר בעולם, ומוקד לעלית רגל, לתיירים נוצרים.לאחר מחקר נוסף שכלל אין סוף פגישות ובדיקות עומק, שיכנעה אותו פגישה עם סטטיסטיקאי בכיר שחקר ופרסם מודל מתימטי ואת ההסתברות , שמערת הקבורה שייכת לישו ומשפחתו, בהסתמך עם השמות שנמצאו חרוטים על גבי הגלוסקמות
      אני הצבתי את כל הפרמטרים שלי ,וגם לי יצא שהתוצאה שהתקבלה היתה מאה אחוז של ודאות. טוען ברנשטיין.בשנת  2006, התיישב ברנשטיין,אחוז התרגשות, לכתוב את הספר קופסת העצמות של ישו

סערה בעולם הנוצרי                                                   

ד”ר איתמר ברנשטיין, טוען בספרו ,  כי גילוי וחשיפת  עצמותיו של ישוע הארכיאולוגי בקבר תלפיות זהה  עם המידע הנמצא בכתבי הברית החדשה. טענה זאת עלולה לגרום לשערוריה עצומה כבר בתחילת הספר עם הדת הנוצרית, הגורסת כי ישו עלה למרומים בעזרתו של אלוהים אביו. אולם  המובאות והעובדות המוצגות בספרו מוכיחים בקלות שאפשר להתגבר על המכשול ההילכתי משום שרוב המאמינים אינם מקבלים את הגישה שמתים בני ימינו מותירים את גופתם לנוח בקברם ואינם מרחפים למרום.  ישנה הסכמה הגיונית כי גופתו של ישו אכן נותרה מאחור ולימים נקברה כצרור עצמות בגלוסקמה מסומנת,ואילו נפשו ונשמתו נותרו צרורים בצרור החיים  והמריאו אל על להתאחד עם הבורא
ישנה הסכמה רבתי בין המאמינים היהודים והנוצרים שבשעת תחית המתים שתבוא על כולנו יום אביבי אחד ,יתקשו העצמות היבשות הטמונות בקבריהם מזה אלפי שנים לחזור לחיים ולקרום עור ,גידים ובשר,אך ללא ספק תתקיים תחיית נשמות המונית
    ברנשטיין: אינני חולק על הברית החדשה.  יש לי שלושה היסקים לגביה: 1. כל הכתוב בספר הברית החדשה הם סיפורי הבל רוח. 2.  הכתובים בחלקם אמת ובחלקם בדיוניים. 3. הספר הוא אוטנטי ואמת צרופה. בספרי ברורה בחירתי באפשרות השניה המציעה את פתרון הפשרה שמוכיח את הדברים עלפי מסקנותי ומאשר את  ההנחה שאכן מדובר בעצמותיו של ישו ובני משפחתו
הבשורות לפי מרקוס ולפי לוקס יודעות לספר כי יוסף איש רמתיים הטמין את גופתו של ישו בחגו שנחצב באבן. אך כפי הנראה זה היה סידור זמני משום השבת המתקרבת. ישו נצלב ומת ביום שישי, ובשבת לא  נהוג לקבור יהודים. גבעת הגולגולתא שהיתה מכרה לחומרי בנין,  נקבעה כמקום צליבת ישו. יוסף  מרמתיים הטמין את הגופה באופן אירעי עד שיוכל לקבור אותה ביום ראשון בקבר כשר.בספר הבשורה לפי מתי מסופר כי ביום השבת נאספו הכוהנים אצל פונטיוס פילטוס, וטענו שישו אמר בעודו חי ,כי  שלושה ימים לאחר מותו יקום לתחיה. הם בקשו להציב שומרים למנוע מחסידיו של ישו  מלגנוב את הגופה ולטעון שישו קם לתחיה ועלה בסערה לשמים מכאן אנו למדים שאכן כך היה, מרים מגדלנה ניגשה אל המערה וגילתה כי הגופה נעלמה. החסידים של ישו חטפו את הגוויה וקברו אותה במקום מסתור ואילו הנשמה של הנוצרי היא זו שהתאחדה עם בוראה.
כאמור , עצמותיו של אותו ישוע בן יוסף נמצאו במערת קבורה באביב 1980.  בזמן חפירת היסודות לבנין בשכונת תלפיות מזרח  פוצץ משטח סילעי  גדול ולפתע  התגלה פתח מערת קבורה.. מעל לפתח המעוצב סותת מעשה אומן סמל קדום בצורת משולש שווה שוקיים ובתוך המשולש נקבע עיגול מדוייק. ארכיאולוגים שהובהלו למערה בדקו את הסמל הקדום ושיערו שהוא שייך לכת דתית מהמאה הראשונה. קישוטים וסמלים דתיים לא נחרטו באותם ימים בכניסות מערות הקבר. בתוך המערה התגלו עשר  ארונות קבורה מאבן ועליהם חרוטים סמלים ושמות.הגלוסקמות תוארכו למאה ה-ראשונה. מענין כי  איסוף העצמות והטמנתן בארון קבורה  כשנה לאחר הקבורה נמשך רק מאה שנה ופסק מיד לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת שבעים לספירה
הגלוסקמות הוצאו
למחרת גילוי המערה הגיעו אנשי רשות העתיקות ואספו את העצמות לקבר אחים. בתוך כל המהומה נעלמה גלוסקמה אחת שעליה היה חרוט השם יעקב. אף לא אחד מאנשי הרשות נרעש מהגנבה שכן במחסני הרשות נצברו באותו זמן מאות ארונות אבן דוגמת אילו שזה עתה נמצאו,  יותר ארון או פחות ארון לא מעלה ולא מוריד עבורם. אולם לימים ועד היום הזה ממש מעסיקה הגניבה את משטרת ישראל ,הכנסיה ומדעני הארכיאולוגיה

כעשרים אחוזים מהארונות המאופסנות במחסני הרשות מסומנים בשמם של שוכניהם הניצחיים. במערת תלפיות מזרח נמצאו עשר גלוסקמאות ועל שבע נחרטו השמות: ישוע בר יהוסף נחקק  באותיות עבריות על ארון אחד. על  הארון השני נחקק מריה בעברית עתיקה. על השלישי נחקק מתיה בעברית עתיקה. על הרביעי נחקק יוסה בשפת עבר. על החמישי נחרט מריאמנה מארה באותיות יווניות. על השישי נחקק יהודה בר ישוע באותיות עבריות. הארון השביעי נגוז ואין יודעים מה נחרט עליו. הגלוסקמות נשלפו מהקבר עלידי פועלים והכניסה למערה נאטמה בבטון לאחר שוידאו שלא נותר שם  דבר ערך או פועל שנרדם.. העצמות הועברו לקבורה באזור לטרון, ואת הגלוסקמות אחסנו במחסנים של מוזיאון רוקפלר.
יוסף גת ז”ל שהיה הארכיאולוג הראשי שחפר וחקר את המערה וממצאיה גילה את אוזנה של רעיתו כי לדעתו המקצועית מדובר במערת הקבורה של ישו מנצרת. אולם רק לאחר עשרים שנה נודע הדבר לד”ר איתמר ברנשטיין שחקר ובדק את הצירוף ההסתברותי של השמות החקוקים על הגלוסקמאות והגיע למסקנות  מדהימות שהתחילו לחלחל אז לעולם הארכיאולוגיה ולקבל תהודה מרעישה
        בנרטיבים הנוצריים נאמר חד משמעית כי ישו הנו הבן של מרים הבתולה, מסביר ברנשטיין,  בעלה החוקי של מרים היה יוסף.  אבל אין הוכחות או עדויות בכתוב שיוסף הוא גם אביו הטבעי של ישו ,להיפך. ברור כי יוסף חינך וגידל את ישו ומכאן שהיה אביו דה פקטו. לכן מותר ואפשר לקרוא לישו בשם המקובל באותם הימים שכולל שם פרטי ושם האב,להלן ישוע בן יוסף או בארמית ישוע בר יהוסף שנחקק על הלוסקמה הראשונה שלדעתי היתה שייכת למשיח של הנוצרים
הנוצרים הרומאים הראשונים  קראו למרים בשמה הנוצרי מריה, שהוא גם שמה הלטיני.  שמה הלטיני  של מרים מופיע רק על שתי גלוסקמאות לפני כן, ומכאן שבצרוף עם שאר השמות יש כאן הסתברות משפחתית  נדירה ביותר. שמה מופיע על הגלוסקמה השנייה.  בספר הבשורה של לוקס, מופיע השם מתיה כמה פעמים בהקשר לעץ המשפחה של מריה והוא  מופיע על הגלוסקמה השלישית
        הגלוסקמה הרביעית שנמצאה באותה מערת קבורה בתלפיות היא הארון  היחידי  שנמצא בארץ ישראל עם השם יוסה. יוסף היה אחיו של ישו, גם בספר הבשורה לפי מרקוס הוא נקרא יוסה. הגלוסקמה החמישית חקוקה בשם מריאמנה מארה, אולם יכול להיות שמדובר  בשתי נשים:  האחת “מריאמה” והשניה “מארה” שהוא קיצור של מרתה.
ברנשטיין שיער שלישו היה כנראה קשר אינטימי עם אשה בשם מרים שלאחותה קראו מרתה. עלפי הבשורה ע”ש יוחנן , האחות מרים משחה, בין השאר, את גופו של ישו בשמן יקר ויבשה את רגליו בשערותיה.,ימים ספורים לפני צליבתו
ברנשטיין מעלה את ההשערה שמרים אחות מרתה הרתה לישוע,  וילדה לאחר צליבתו בן שקראה לו יהודה.לדעתו של ברנשטיין  יכול להיות שאותה מרים היא מרים המגדלית.אם הממצאים האלו נראים כמדע בדיוני מטורף מתבקש ליתן את דעתכם לארוע הבא: באוקטובר 2002 צצה גלוסקמה שהיתה בידי סוחר עתיקות או מלסטם קברים יהודי ועליה חקוק השם: “יעקוב בר יוסף אחוי דישוע”. הגלוסקמה הזו הטריפה את הארכיאולוגים והעולם הנוצרי. שכן ידוע  שבברית החדשה שיעקב היה אחיו של ישו.

אלא שחוקרי התקופה וההיסטוריונים התעקשו כי הגלוסקמה מזויפת או לפחות הכתובת זויפה
הכנסייה הנוצרית דרשה לחקור את הזיוף בשצף קצף. ומשטרת ישראל הזדרזה לעצור סוחר מועד בשם גולן שהציע למכירה את הארון. הוא הואשם בזיוף עתיקות למטרות הונאה, בין היתר גם זו של “כתובת יהואש”. האם היתה זו הגלוסקמה שנגוזה ופתאום צצה שוב? האם זו גלוסקמה שציפוי הפטינה העתיק הודבק על  חיקוק מזוייף
במשפט שמתנהל עד לכתיבת מאמר זה טרם  ניתן פסק הדין אך נראה שהשופט יפסוק לטובת הנאשם ובכך יתקבל פסק חוקי לטענתו של ד”ר ברנשטיין
היות וממצאי המעבדה מוכיחים שהגלוסקמה שנמצאה היא הארון האבוד ואילו הציפוי על החיקוק אוטנטי ושייך למערת תלפיות מזרח, יתכן שמישהו הוסיף את השם “אחי ישוע” בימינו אנו.
      המסקנה שלי מכל הממצאים היא כי ששת השמות המופיעים בברית החדשה בסיפורי ישו משיח הנוצרים , מסכם ברנשטיין, נחרטו על גלוסקמות אשר היו קבורות יחד במערת מזרח תלפיות: יוסף אבי ישו, מרים אם ישו, מרים ואחותה מרתה, האח יוסה ובן הדוד בשם מתיה.לפיכך כל שבעת השמות במערה זאת משתייכות למשפחה הנוצרית הראשונה.השם השמיני הוא  “יהודה בר יושע”, ככל הנראה בנו של ישו ומרים אחות מרתה

הבדיקה הסטטיסטית

הבדיקה הסטטיסטית, כאמור, טוען ברנשטיין, ככל  שצירוף המקרים  של שמות אלה כשהם קבורים יחד תהיה נמוכה, הוא מסביר , כך נגיע למסקנה חד משמעית שגירסתי אמיתית וכי מדובר במערת הקבר המשפחתית של ישו. שכיחות נקבעת עלפי השמות במקורות ולא לפי שמות הכינוי החקוקים על הגלוסקמות. לשם מתיה יש שכיחות של 1/40. לשם מרים היא 1/4, לשם ישוע בן יוסף היא 1/190. השם יוסף היא 1/20. השם יעקב בן יוסף היא 1/97. השם יהודה בן ישוע היא 1/50. ואילו השם מריאמנה היא 1/160. לכן אפשר להגיע למסקנה כי הסתברות צירוף השמות במערה אחת היא נמוכה ביותר, לכן זה צירוף בלעדי ומיוחד ביותר.חייבים לעשות בדיקות השוואה לדנ”א מיטוכונדריאלי בין העצמות שהוכנסו לגלוסקמות.יש להוציא את העצמות מגלוסקמת “יעקב בן יוסף אחי ישוע” ולבדוק האם מדובר באחים
      לסכום, מסיים ברנשטיין את הראיון בפסקנות ענווה, לדעתי הסכוי שזה לא הקבר של ישו שואף לאפס. מתוך שמונת השמות על הגלוסקמות, ארבעה שייכים בוודאות למשפחת ישו עפ”י הברית החדשה והם” ישוע” , אביו “יהוסף”, אחיו “יוסה”, אמו “מריה”; ושימו לב שבצורתם זו ,לפחות השמות “מריה” ו”יוסה” הם מאד נדירים ,אבל בדיוק כפי שהם מופיעים בברית החדשה . שלשה שמות אחרים שייכים למשפחתו הרחבה של ישו והם “מתיה” בן דודו, “מרים” אם בנו, ו”מרתה” אחותה של מרים.
. השם השמיני  הוא “יהודה בר ישוע” ולדעתי הוא בנם של ישו ואותה מרים אחות מרתה שמופיעה במקומו
אחרים בברית החדשה  כמרים המגדלית. וזה וכוח ישן מאד בנצרות והוא גדול ממני
בנוסף לכך לפני  השם “ישוע בר יהוסף” יש אות בעברית עתיקה  שאני מסביר בספרי כיצד  סימלה ככל הנראה תקוות משיחיות ביהדות, ומכך הפכה לסמל נוצרי,אבל בכדי למצוא מהי האות עליכם לרכוש את הספר ב-$14.95 בהוצאת אמזון

לפרטים נוספים:

הבית הגדול של חדווה עמרני עומד במעלה הגבעה התלולה ביותר של בבורלי הילס ומשקיף לנופה המדהים של לוס אנג’לס.
דלת המתכת הרקועה בידי חרש ברזל אומן, נפתחת אחרי מספר צילצולי מצילה אלקטרונית חרישית בידי ריאה העוזרת האינדונזית המסורה.
“אתה רוצה קפה בוץ?” היא שואלת/פוקדת בעברית במבטא מוזר וממהרת לקנקן נחושת תימני לשפות מים לקפה עלית שחור עם הל מ”סמי מכולת”.
כעבור כמה דקות יורדת חדווה עמרני בצעדים קטנים ומדודים, בג’ינס אופנתיים צמודים ומגפיים עם עקבי פלטפורה . היא  פוסעת מעדנות ממרומי האולימפיה של ביתה עמוס האומנות מסיוריה ברחבי הגלובוס.
יש לה עיניים כהות ובורקות מתחת לריסים ארוכים ואצבעותיה דקות וארוכות,שיניים צחורות ושפתותיה דבש שהשיקו אלפי שירים נפלאים שהרטיטו לא מעט לבבות ברחבי העולם
                                                                                                *  * * 

“40 שנה עפו לי כאן כמו רוח ” מתלוננת חדווה בערגה אמיתית,” הכתובת האמיתית שלי היא תל-אביב,
מותק,אני ישראלית אסלית
אל תסתכל בקנקן של כל הווזות והאגרטלים הסינים האלה,בפנים בפנים אני היא חדווה עמרני הקטנה והחמודה מכרם התימנים” היא פותחת מונולוג שימשך שעות והרבה קפה בוץ ומיני תרגימא מלאכת ידיה הענוגות.
“אני מנהלת חיים של משרד נסיעות ואמרגנות פעילים , כל הזמן על הקו לוס אנג’לס –תל אביב,לפעמים אני קמה בלילה ולא יודעת עם אני בארץ או פה”
יש לה שתי מזודות ממותגים יקרים, שעומדות בחדר ארונות ,שיכול לאכלס משפחה של עולים חדשים מרוסיה. ובשבוע הבא היא מקפלת את מיטב מחלצותיה התפורים מאריגים משובחים ומרשרשים ועולה לטיסה  ישירה במחלקה ראשונה בנוחיות רבה, לישראל,להמשיך בעבודה על הפקת התקליט שלה הבא.
לאחרונה יצא לאור תקליט מצוין בשם” השיר הנכון” שהוא אוסף שירים של גדולי המלחינים והפזמונאים בארץ וכולל מספר שירים שחדווה כתבה ואחד מהם עם בנה המוזיקאי דורון דנוף.
“זה הכול זמני,”היא אומרת,”בסוף אני חוזרת לתמיד,קניתי כבר חלקת קבר בנחל יצחק, וזה יהיה ביתי הסופי והאחרון.
,”אני מזמן משמשת שגרירה  ישראלית של כבוד בכל העולם,טסה לכול מקום שיבקשו אותי,מתל-אביב לטוקיו, מלוס אנג’לס ליוהנסבורג.
“הקונסוליה בלוס אנג’לס יודעת את מספר הטלפון שלי בעל פה”.
“גם הילדים שלי ישראלים,והם חייבים דרכון ישראלי כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה לתל אביב”.
“הבן דורון למד באונברסיטה באנ.ויי.יו בניו-יורק ,תואר שני במוזיקה

והיום הוא עושה חיל בניו יורק והבת אוראל היא עורכת דין מצטיינת בלוס אנג’לס

“כשאני חוזרת לתקופה  של מחוזות ילדותי,כמו שאומרים, אני נזכרת שבבית שלנו גרו חמש משפחות ולמטה היתה מאפיה,ואני זוכרת במיוחד שקרצפנו את המאפיה לפני פסח ואפינו מצות שמורות.
זה עבד כמו בית דפוס,היתה מכונה קטנה שעשתה חורים במצות ואנחנו עטפנו את התוצרת בנייר מיוחד,עבדנו כל הלילה ובבוקר הגיעו הקונים,עד הצהרים לא נשארה מצה אחת.בערב החג כבר ניקינו את המאפיה וסידרנו שטיחים וכריות על הרצפה וערכנו את השולחן שהיה דרגש עץ נמוך.אחרי בית הכנסת עשינו ליל הסדר לכל משפחת עמרני,אולי 50 איש באו,כולם שתו יין כולל הילדים.
“בבית הספר התחלתי להשתתף בפעילות מוזיקלית,שרתי בהופעות ,למדתי כינור וחליל .אחי מוני היה שר מגיל צעיר במועדון הלילה “צברה” ברחוב הירקון,יש לו קול אדיר ,לא נולד זמר כזה.
“והנה יום אחד הוא בא אלי ואומר שנרשם כצמד לתחרות כשרונות צעירים בחסות מעריב,מה יכול לקרות כבר?”
“קיבלנו מקום שלישי מתוך ארבעים מתחרים.
למחרת התמונה שלנו היתה במעריב ואבא הלך בגאווה ענקית בכל המשרדים בעיריה להראות לאשכנזים מה זה משפחת עמרני מכרם התימנים”.

הייתי בישנית,אתה לא מתאר לך כמה בישנית הייתי,מה זה בישנית?נורא נורא בישנית,באתי מרקע של בישנות וצניעות.כל התימנים היו בישנים,ללא  בטחון עצמי, באנו על שטיח של קסמים אבל נחשבנו לשוורצעז.
מקסימום היינו עוזרות בית כי היינו מסורות ונקיות,לכול אשכנזיה שכבדה את עצמה היתה עוזרת תימניה,אז עוד לא היו פיליפיניות”.
“טוב, אז קיבלתי אומץ ותמיכה מעמנואל זמיר וקיבלתי יותר ויותר בטחון, והלכתי לבחינה של להקת פיקוד מרכז והתקבלתי להיות הסולנית . “

“באותם הימים, לא היה ללהקות ציוד הגברה ולימדו אותנו לצעוק מעל כל במה  עד שלהקת הנח”ל קיבלה תרומה מאמריקה וקנו להם מיקרופונים אז קנו גם לנו.
במשך הנסיעות במשאית הלהקה  ,עשינו קילומטראז’ לא יאומן ,ישנו בדרך על הספסל ויום אחד דויד טל (עברת את השם מרוזנטל) פינה לי מקום על הספסל לידו לנמנם,כי הייתי מה זה עייפה.למחרת שמתי לב שהוא נותן לי תשומת לב מיוחדת גם על הבמה, וככה מצאנו שפה משותפת ,הוא כזה שרמנטי ,אירופאי כזה,  ואני הביישנית הרגשתי פתאום מיוחדת ולאט לאט נשבתי בקסמיו,ונמשכתי אליו
והפכנו לזוג.”

”ההצלחה  הגדולה והראשונה  של ” חדווה ודויד” על הבמה הייתה בפסטיבל הזמר תשכ”ו (1966), שבו זכינו במקום השלישי עם השיר “השניים”. בפסטיבל 1967 שרנו את “דבש ניגר”, שיר שכבר נכנס לקלאסיקה ובעקבותיו הוזמנו על ידי “קול ישראל” להקליט שירים עבריים ישנים בעיבודים חדשים. בין השאר הקלטנו אז את השירים “שם שועלים יש” ו”רוח סתיו”.
“ככה הפכתי לסלברטי,אלא מה,בישנית גמורה.יום אחד  אני יוצאת מהמשרד של שמוליק צמח ובדיוק יורד מהקומה השניה, מהמשרד של פשנל, אורי זוהר.אני מנסה להצמד לקיר ולהבלע בתוכו אבל אורי תופס אותי ואומר לי עם הפה הגדול שלו,
“דחילק חדווה,לא חבל,תרדי מהשירים המתוקים שלך,חאלאס בן אדם ,תלכי הביתה,תתחתני עם דויד ותהיי עקרת בית,עם שני תימנים צרפתים כאלה.תשכחי את כל החרא הזה,מה יש לך לחפש בתוך הגועל הזה,זה לא בשבילך”.”אין פלא שאורי זוהר עזב את הקרירה וחזר בתשובה”

“באותו זמן היו לדויד ולי  הופעות ב”עומר כיאם” ביפו,היתה לנו הצלחה עצומה והמועדון היה מלא  מפה לפה כל ערב.
ערב אחד מגיע אלינו ל”עומר כיאם” גברי לוי, שהיה המנהל העסקי של להקת כרמון.”
“הוא ניגש אלינו בהפסקה ומבקש לדבר איתנו. “יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה,” הוא אומר בהתרגשות
” אנחנו צריכים להקת זמר שתחליף את ה”חלונות הגבוהים” בסיבוב הופעות בעולם ותיצג את המדינה”.
“יצאנו לחו”ל והגענו לניו יורק ומאז הוצפנו בהופעות במועדונים ובבמות הכי מכובדות בניו יורק וברחבי אמריקה, והופענו בלי סוף. לאחר מספר חודשים שמתי לב שדויד שהיה בן הזוג שלי מתחיל לזייף,לא על הבמה,אלא באופן יותר אינטימי.
“יום אחד יושב בשורה ראשונה בחור חתיך אמריקאי עם החברה שלו ולא מפסיק למחוא לי כפיים,מיד אחרי ההופעה אנחנו נפגשים באפטר פרטי, מסתבר שהוא רופא סטאז’ר וזה משאיר עלי רושם מצויין.
אבל מה אני הולכת לעשות עם רופא אמריקאי חנון,אני בשואו ביזניס והוא מטפל בפרוסטטות אמריקאיות ,אין לנו שום דבר משותף.
טוב הדוקטור מצלצל,שמו דרך אגב ,דדלי,שם שלקח לי די זמן להרגע ממנו, ומבקש להפגש ואנחנו יוצאים לדייט הראשון שלי עם בעלי לעתיד דדלי דנוף ומכאן התחיל הרומן.

דויד ואני מתחילים לעבוד על “

” ושלחנו אותו לתחרות ביפן. קיבלנו הזמנה להופיע איתו בפסטיבל “ימהה” הבילאומי ביפן. מתוך 47 ארצות זכינו במקום ראשון זו היתה סנסציה ענקית,כתבו עלינו בכל העיתונים,התמונות שלנו הופיעו בכל לוחות מודעות ביפן. למדנו את התרגום היפני ביומיים, היפאנית שלנו היתה כל-כך טובה, שרוב האנשים ששמעו את השיר ולא ראו את הפסטיבל, לא ידעו שאנחנו לא יפאנים מכרנו  ומעל מיליון עותקים וזה פתח לנו דלת לקרירה ארוכה ביפן.

“כשחזרנו מיפן חיכה לי דדלי בניו יורק,כבר בשדה התעופה קנדי הוא אמר שנשבר לו מהעיר הקרה הזאת ושנעבור לקליפורניה.
האמת היא,שגם אני הייתי מוכנה לשינוי ,למרות שהיה לי מאוד נוח שם מבחינת הקרירה.
אמרתי לדדלי שאהיה מוכנה למעבר כזה רק אם אני מקבלת טבעת והוא הבין את הרמז.

” ב 1978 , אחרי הסכם השלום עם מצרים,  השתתפתי בקדם האירויזיון  עם השיר בלב אחד (’סאלם עליכום’} שהיה שיר אקטואלי לתקופה ולמצב. עד היום הוא להיט ענקי.

“אני לא יכולה להפסיק לשיר. אני מוזמנת  להופעות לעיתים קרובות  בארצות הברית וישראל. אני אומנית יוצרת אני כותבת את החומרים שלי וממשיכה להתחדש,חשוב לי להמשיך ולהגיע לקהל שלי.

“כמה זמרות בגיל שלי או פחות נראות כמוני? לא הרבה. אני עובדת על עצמי. אני מתעמלת יום-יום, אני שומרת על דיאטה נכונה, אני מטפחת את עצמי. אני ילדה שלא רוצה להתבגר. אני לבושה אופנתית. יש לי אנרגיה חיובית . אני רוצה לשיר  רק מה שמדבר אלי ועושה לי טוב על הנשמה. אני אשמח להופיע ולשיר שירים ישראליים ישנים ולהחדיר את המורשת הישראלית והיהודית לדור הצעיר.” 
בארץ ובחו”ל אני חיה כמו ישראלית. יש לי פספורט אמריקני, אבל זה לא אמיתי עלי. אתה לא משנה תדמית בגלל פספורט. אתה לא משנה את האישיות שלך, את האמונה שלך, את הרגשות שלך, את האהבה שלך. לא תיכננתי להישאר באמריקה, אבל הכרתי את דדלי ונוצר קשר מאוד מיוחד בניתי משפחה לתפארת,השנים עושות את שלהם,חברים נעלמים או נפטרים ושותפי לצמד,דויד טל, נפטר לפני עשר שנים.הוא היה חלק חשוב מחיי תמיד.ירד לי משהו מהחיים כשהוא הלך, כי האמנתי שאולי עדיין נוכל להתחדש כצמד.  במופע הקרוב שלי ,עליו אני עובדת בימים אלה ,אני משלבת הרבה להיטים שלי ושל “חדווה ודויד”. התחלתי כזמרת פולקלורית והפכתי לכוכבת פופ הישראלית.  אני חוזרת לבמה לקונצרט הראשון מזה 12 שנים. האירוע יהיה זרוע כוכבים והפתעות, והתקיים ביום שלישי 14 דצמבר 2010 בשעה 07:30 באוניברסיטה                                                                      היהודית  אמריקאיתAJU                                    
זה יהיה ערב מרהיב שיציג  חויה מרגשת, עם העיבודים מוזיקלים חדשים מודרניים ואתניים על ידי המלחינה הישראלית שרון פרבר.
האירוע ידגיש את הקריירה בת ארבעים שנה של חדווה עמרני
שתבצע שירים מתחילת דרכה ועד היום.

כמו כן היא תדהים את הצופים בבצוע להיטים מכל הקריירה שלה כאמן סולו וכן
ידועים. יצטרפו אליה על הבמה זמרים אורחים ומוזיקאים.

לפרhttp://hedvaamrani.com/טים נוספים הקש כאן

דגל ישראל מתנוסס בגאווה בשדרות וילשייר מס’  6380
ועד לפני כשנה רק מתי מעט ידעו על המיקום הסודי של הקוסוליה,ללא דגל בכניסה ,הכתובת הועברה מפה לאוזן בלחישה ורק לאותם מעטים ברי מזל שהורשו לעלות לקומה שבע עשרה לאחר הצהרת נאמנות וחיפוש גופני יסודי.

היום לשמחתי,דברים רבים השתנו,דבר שהקל עלי להגיע ביום סתיו נאה ולראיין את הקונסול בלשכתו המרווחת.הקירות מרוצפים בצפיפות אופינית למנ”כלים ממשלתיים, תעודות הוקרה ממוסגרות,תמונות עם הקדשות נלהבות,פוסטרים למכביר וחפצי אומנות שנתרמו עלידי ויצו וארגון אמהות עובדות.
התרווחתי בכורסת העור השחורה והתרתי את העניבה הלוחצת,”תרגיש בבית” הודיע לי יקי דיין בחביבות ומיד העברתי באינטרקום הפנימי הזמנה למנהלת הלשכה, רוסיו, לקפה “לטה” מהמכונה הפרטית של הקונסול ועוגיות מזרחיות עם סומסום.

הפגישה הממושכת בין ראש ממשלת ישראל נתניהו ושרת החוץ קלינטון,פותח יקי דיין את העידכון, שתוכננה להמשך כשעתיים נמשכה שעות רבות.עיקר הדיון היה, איך מחזירים את השיחות הישירות לתלם בינינו לבין הפלשתינים.
אנו יודעים, שיש חילוקי דעות ביננו ולבין הממשל האמריקאי, לגבי  בניה במספר מקומות ביהודה ושומרון.
עם ממשל בוש, היתה לנו הסכמה שנגעה בעצם למספר אזורים.

  בריכוזי ההתישבות הגדולים היתה הבנה שמותר להמשיך ולבנות,  וברור שבירושלים ובשכונות היהודיות תמשך הבניה ללא הפרעה.
את ההתנחלויות הלא חוקיות שנבנו מאז מרץ2001 ואילך נדרשנו לפרק,ובשאר האיזורים היתה הסכמה שבשתיקה שלא לבנות אלא אם צריך בית ספר או הרחבת ישוב קיים שאוכלוסיתו מתרבה באופן טבעי.
והנה מגיע ממשל חדש שלא מקבל את ההסכמות שהיו לנו עם הממשל הקודם,ונדרשנו לסוגיה זאת ,משום שהנשיא אובמה התרכז בנושא הבניה וההתישבות וההתנחלויות ביתר שאת.
הדבר הזה התעורר שוב בגלל המורטוריום של עשרת החודשים, שבהם לקח לפלשתינים עצמם תשעה חודשים כדי לחזור לשולחן משא ומתן.
לפלשתינים יש ענין ל”בנאם” את הסיכסוך,כאשר הם אומרים, בוא נלך בצעד חד צדדי לאו”ם, נבקש שיכיר במדינה פלשתינאית, ועד אז ,למה לנו להתפשר היום על כל מיני נכסים שלא נצטרך להתמודד איתם כשתהיה לנו מדינה משלנו.
ברור להם שבמסע ומתן ישנה התפשרות,ושאנו בודקים את הדיונים שהיו בעבר,הרי שהקפאת ההתנחלויות לא היו תנאי מוקדם להמשך הדיון בנושא הליבה.
לכן, כרגע יש לנו אפשרות להחזיר את המהלך למשא ומתן ישיר כדי להגיע לאיזשהו הסכם, בזמן שהפלשתינים מתעקשים על נושא הבניה.
מבחינתינו יש לגיטמיות לבניה של כמה מאות דירות בפיסגת זאב ושאר השכונות היהודיות,שלא יהיו חלק נפרד מישראל בכל הסדר עתידי.

זה ברור לנו ולאמריקאים,אבל זה עדין יוצר נקודת חיכוך עם הפלשתינים,והשאלה איך מתגברים על הנקודה הזאת ומחזירים את הצדדים לשולחן המו”מ.
במקביל, יש את האיום של הפלשתינים ללכת לאו”מ בצעדים חד צדדיים,ומבחינתם זה רעיון קוסם כי אז הם  לא נדרשים למשא ומתן או להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית..
הנושא יותר מורכב משום שאנו מביטים בנושאים אסטרטגיים שקשורים עוד ב 1948 כגון זכות השיבה והסוגיות שצצו בעקבות 1967.
במו”מ הקודם אצל ברק ואולמרט הצענו להם למעשה פשרות כמו לתת להם את מרבית הגדה המערבית אבל הם נדרשו להתפשר בנושא 1948, כלומר,להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית השייכת לעם היהודי,וזאת הפלשתינאים סרבו לקבל.
גם ברק ואולמרט ביקשו מהפלשתינים להצהיר על סוף הסכסוך, יש לזכור שגם הצהרת כט’ בנובמבר שהיא החלטת האו”מ 181 והיא מדברת על חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה ערבית ומדינה יהודית.
מדינה יהודית עלפי האו”מ נזכרת 29 פעמים בהצהרה הזאת,אולם הפלשתינים מסרבים לקבלה.
אנחנו עומדים על שני דברים,אנחנו רוצים שהפלשתינים יכירו בעקרון של שתי מדינות לשני עמים ושיש  להכיר במדינת ישראל כמדינה העם היהודי.
מבחינתינו זו קריאה לסוף הסיכסוך,וזו לא קריאה חדשה אבל זו הבנה שהם לא יוכלו להחזיר את הפליטים לשטח מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית.כל הרעיון הוא לשמר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

גם על ערביי ישראל תחול ההכרה שמדובר במדינה יהודית ומדינה ערבית לחוד.
ההסכם גם יכלול את הסדרי הגבולות ובמיוחד קביעת  הגבול באזור בקעת הירדן.  בגבול עם הירדנים תשמר נוכחות צבאית ישראלית.אלו הם שתי דרישות יסוד של ישראל ובזה גם יוצהר סוף הסיכסוך וקבלה הדדית של כל התנאים.

אלו אם כן נושאי הליבה,החזרה למשא ומתן,ומניעת הפלשתינים מלבנאם את הסכסוך.
הדבר השלישי שקורה היום הוא תהליך שקורה מלמעלה למטה,דהיינו בוא נדבר על נושא ירושלים,גבולות,פליטים,מים שהם נושאי הליבה.
אבל בעצם בשנתיים האחרונות יש תהליך שמתקיים מלמטה למעלה.
תהליך זה קורה כך:יש לפלשתינים ראש ממשלה,סאלם פיאד,שבונה את המוסדות הפלשתינים ובמקביל מנהל תהליך של בנית הכלכלה הפלשתינית בסיוע עצום של ישראל.הגידול הכלכלי שלהם הוא מעל 9%  לעומת המשבר הכלכלי בעולם הם בהחלט מצליחים להצמיח את המשק שלהם.
נבנית עיר פלשתינית חדשה ליד רמאללה,יש שגשוג עצום בערים אחרות ויש תנופת בניה.

בתהליך מלמטה למעלה ישנה  הסוגיה הביטחונית,האמריקאים, ברשות ג’נרל דייטון אימנון את כוחות
הבטחון המיוחד הפלשתינאים.הכוחות התפרסו בארבע ערים פלשתינאיות ראשיות והורידו את רמת האנרכיה בצורה משמעותית.
מי היה מאמין שג’נין שהיתה קן צרעות ושדה קרב בשנת 2002 הופכת לעיר משגשגת של תרבות, מסחר ופיתוח.כך נראה תהליך שמתחיל מלמטה ועולה למעלה של שיפור ביטחוני,שיפור כלכלי ואחרכך חברתי ותרבותי שמביא להקמת מדינה פלשתינאית.
האמריקאים מאוד מעורבים ופעילים בכל הזירות הפלשתיניות ,הנשיא אובמה,הילרי קלינטון ומיטשל מעורבים בכל הרמות.
מיד אחרי הבחירות ממשיך העיסוק האמריקאי בתהליך השלום בכל המרץ ויש ענין מיוחד בבית הלבן להביא את המו”מ חזרה לשולחן מיידית.
למרות השינוי הפוליטי בקונגרס,מבחינת ישראל הדבר החשוב הוא, התמיכה הגורפת של שתי המפלגות ולא מצב חד צדדי של רפובליקנים נגד הדמוקרטים.
ישראל לא רוצה קונגרס לעומתי מול הממשל.
התמיכה בישראל בקונגרס היא משולבת של שתי המפלגות יחד ולא חד צדדית.
יש לנו רצון כן לחזור לשיחות ולהמשיך במו”מ ולא להגיע לפיצוץ, ביבי הוא ראש הממשלה הרביעי ברציפות שמדבר על שתי מדינות לשתי העמים.
הילרי קלינטון נתפסת כידידה גדולה וגם כמבינה גדולה, ולכן הדיון הממושך עם ביבי נסב על הסוגיה איך להחזיר את הצדדים לשולחן וכמובן עלה גם הנושא האירני. נדונו גם, המשמעות של הסנקציות והיעילות של הסנקציות ואיך עובד השעון
של הסנקציות לעומת השעון של הפיתוח הגרעיני והפצצה האירנית, ומה עושים בעינין?.
גם בנושא האירני יש הובלה אמריקאית ושיתוף פעולה יוצא מן הכלל ביננו ובין האמריקאים.
האמריקאים הצליחו לעשות דבר יוצא דופן שהביאו לקואליציה בין לאומית בנושא הסנקציות נגד אירן שכללה את  גם את סין ורוסיה, זו הצלחה יוצאת דופן ואנו חושבים ומקווים כי תהיה לפעילות הזאת הצלחה שתמדד בעצירת הפעילות הגרעינית האירנית.
לסיכום, ברור שאנחנו מחוייבים להגיע להסדר ולגרום לפלשתינאים לא להאחז בטקטיקה  עלמנת שלא יצטרכו להגיע לאסטרטגיה.

דור שני לשואה                                         

והנה סיפורו האישי של יקי דיין: “נולדתי למשפחה זעיר בורגנית, (תל אביב,  שדרות חן, 1966),להורים ניצולי שואה,אבא ברח מהנאצים והצטרף לצבא האדום.עלה לקצונה ולמד משפטים במוסקבה.
“חשוב לדעת על השורשים,בבית התפוצות ביליתי כמה שעות מענינות, ומצאתי כי  משפחת דיין רשומה כבר במאה  ה16 בפדואה באיטליה ואחרכך נדדה שלוחה שלמה לוילנה , שם שגשגה עד השואה.
” כשראיתי את הסרט של יהודה פוליקר “בגלל המלחמה ההיא”, הבינותי כי יש הרבה משותף לדור השני של השואה, היינו ילדים להורים קשיי יום, לקחנו את האחריות והאשמה על הצלקות האיומות בתוך הנשמה שלהם.
“התגלגלנו בשכונה עם מפתח על הצוואר,ההורים חזרו מהעבודה בשש בערב.למי היה גם  כוח לתת אהבה,חיבוק ותמיכה, את זה קיבלנו במשחקי השכונה,היינו ילדים ללא דאגות ,רק כדורגל וסטנגות בכיכר מסריק.
“זו היתה התקופה שמזכירה את שיר השכונה,הגעתי הביתה באחת וחצי זרקתי את התיק ורצתי לשחק כדורגל,מאוחר יותר קלטו אותי המאכרים של מכבי תל אביב ורשמו אותי לנבחרת הנוער,התאמנו במגרש של מכבי ליד גני התערוכה.
“הייתי ילד תחרותי מאוד ,לא יכולתי להפסיד,אני מאמין גדול בגנטיקה,מה שקיבלתי מההורים,אין מה להלחם בזה.
רק מאוחר יותר הבנתי את המצוקה והדאגה לשלומינו,’לגמור לאכול מהצלחת’ , להאמין בעצמך ולאהוב את ישראל.
“אבא עבד עבודה פיזית קשה,  יש לי תמונה מפורסמת שלו,ללא חולצה עם כובע פקק ומכוסה בבוץ שחור וזיעה קרושה,בקידוחי הנפט בחלץ,למרות שהיה עורך דין ללא כרטיס של חבר מפא”י, וללא סיכוי  לקבל משרה רצינית במוסדות. אמא סיפרה שמכיון שאבא לא ידע מילה עברית, לא מצאו טיפה של נפט  בשדה חלץ
                                                                     
.
“בבית היתה תלויה תמונה אחת של מנהיג נערץ,ז’בוטינסקי, הוא שנא קומוניסטים וערבים.
אחרי זאב ז’בוטינסקי,הדבר השני שהיה החשוב ביותר בבית היו הספרים,כל הקירות היו מכוסים ספרים ומגובבים בכל פינה ועל כל כסא או שולחן.אבא ידע שבע ,שמונה שפות וציטט שירים בעוד עשר שפות.
את המשפחה ענין פחות החומר ויותר הרוח,אמא באה מבית מאוד אמיד,אבל יום אחד הגיעו הנאצים, נעלם הכסף ונחמס כול הרכוש.
“אמא אמרה לי,לא חשוב מה יש בכיסים העיקר מה יש בראש.
זאת כנראה הסיבה שהלכתי לעבוד עבור המדינה ולא לשוק הפרטי.”
“כילד קטן דיברתי פולנית בבית,אלו היו שנות השבעים המוקדמות וכבר לא היתה בושה לדבר שפה זרה. גם דיברו רוסית,אבל אבי דיבר עברית צחה ורהוטה.
כשפרצה מלחמת יום הכיפור,מטוסים חלפו מעל הים ואנחנו ירדנו למקלט,שהיה מלוכלך , מסריח ומלא רהיטים שבורים,מי תאר לעצמו שאחרי מלחמת ששת הימים יעיזו להתקיף אותנו. אז עלינו הביתה, שמנו נייר שחור על החלונות והדלקנו נרות הבדלה.
הדור שלהם היה שונה,השואה והמלחמה הקשיחו אותם,אני זוכר את הורי במלחמת המפרץ בתל אביב,הטילים העיראקים לא הזיזו להם,הם היו רגועים לגמרי,מן שלווה של אנשים שעברו מאורעות גדולים,הייתי בא אליהם לחזק אותם ,עם השמע ההזעקה שמתי מסכת אב”כ וחיפשתי חדר אטום,והם ישבו במטבח עם סבתא  נינוחה ושתו תה עם לימון עם קובית סוכר מתחת ללשון,לא היתה להם מסכת אב”כ בבית.

מנחם בגין היה הגיבור שלי                                                                                                         

“בבית הספר התיכון,הייתי ספורטאי מעולה,ואז גם התחלתי להתענין בבנות ,מוקדם יחסית.הייתי קצת פרוע באותם הימים, אבל לא זרקו אותי מבית הספר . אמרו לאמא שלי ,לילד שלך יש  הרבה פוטנציאל לא ממומש, הייתי מאוד מקובל ופופולרי,אפילו יצאתי פעם עם מלכת הכיתה.אחר הצהרים הייתי מבלה באימוני כדור רגל במכבי או  באימוני טניס עם המאמן המפורסם לאזר דוידמן או עושה רונדלים בחוף פרישמן עם הבנות.
“ספורט לא נחשב בבית לעיסוק רציני,היה לי ארון מלא בגביעים,כשבאתי הביתה וסיפרתי להורי שזכיתי במקום ראשון,אמרו לי “יופי” והמשיכו לשתות תה עם לימון.אחרי הצבא שמו את כל המדליות והפרסים בבוידם.
באותה תקופה התחילה לקנן בי סקרנות ומשיכה למפלגה בכלל ולבגין בפרט,לאחרים היו תמונות של ספורטאים ולי היתה תמונה של בגין בארנק.
“מנחם בגין הפך לגיבור שלי,הוא היה המנהיז הנערץ בבית,הייתי רץ לכול הכנסים והעצרות של המפלגה ובמיוחד לשמוע אותו נואם,הוא היה נואם בחסד עליון,באחת הפעמים ניגשתי אל הבמה וקיבלתי חתימה על הספר “המרד”. בבית קיבלתי רוח גב חזקה מאבא ,הוא היה אידיאולוג ימני שרוף.
לקראת סוף התיכון התגייסתי ל”נוער התחיה”, נאמתי לנוער בתל אביב,  זה היה בקמפיין של  84 לפני הגיוס שלי לצה”ל.עזרתי לגאולה כהן ורפול בכל אירוע בחירות,חילקתי כרוזים,הרמתי במות.ולבסוף הייתי משקיף בבחירות וגם השקפתי על בחורה יפיפיה שהיתה המשקיפה של “מרץ”, כשגמרנו לספור את הקולות,קבענו להפגש אחרי הבחירות,אבל “התחיה” קיבלה את מספר השיא של קולות והיא לא הגיעה.
.

”חודשיים לאחר בחירות 1984 התגייסתי לצה”ל,הייתי בכושר מעולה והתנדבתי לשייטת, עברתי כבר את הגיבוש אולם אבא לא הסכים לחתום משום היותי בן יחיד.
לקחו אותי ליחידה קטנה ומובחרת במודיעין קרבי,היה שרות מדהים ומענין הגעתי לדרגת סמל ראשון ולמרות שהציעו לי ,לא רציתי ללכת לקורס קצינים ולחתום קבע,בדיעבד היום אני מצר עלכך.
אולם לשמחתי הרבה ההישג הגדול של חיי, היתה הפגישה עם אישתי לעתיד גלית, שהיתה הדבר המכונן והנפלא ביותר שיצא לי מהשרות. הצבא גם הקנה לי השקפת חיים,עמידות וחוסנות מסוימת,בפעם הראשונה חוויתי מוות כאשר חבר נהרג בפעולה, עד אז לא ידענו להזיל דמעה,זה לא היה גברי וחשבנו שאנחנו חסיני אש ובני אלמות.
כשסיימתי את השרות,הייתי בחוסר ידיעה באשר לכיוון בו עלי לפנות,אולם היה מנוי וגמור עימי לללמוד באוניברסיטת תל אביב.אפילו השתעשעתי ברעיון ללמוד משפטים,אולם אבא הניע אותי מהרעיון ואמר לי,”יש שלוש סיבות מדוע לא להיות עורך דין:כל עורכי הדין הם יהודים,השופטים הם יהודים והכי גרוע שהקלינטים יהודים”. בזה ניסתם הגולל על לימודי משפטים ונרשמתי ללמודים קלאסיים, שזה שם משוכלל יותר להתמחותי בהיסטוריה עתיקה, לטינית ויוונית. אבא דיבר לטינית על בוריה,אולם לאחר שלמדתי ארבע שנים את השפה,הרמה שלו היתה גבוהה בהרבה משלי. גלית אישתי למדה בירושלים שפות מצריות עתיקות,חברים שלנו  שאלו אותי מה נעשה עם כל השפות הענתיקות הללו והייתי עונה,” נפתח חנות מכולת”.
באופן טבעי המשכנו ללמוד לתואר השני, אני התמחתי בהיסטוריה של ימי הביניים וגלית, שהיתה יותר מוכשרת ממני למדה שפות דמוטיות עתיקות,התיזה שלה לדוקטורט כללה פיתוח דקדוק לשפה הנדירה והנידחת ביותר. קיבלנו מיני מילגות וצ’יפורים ושקלתי ברצינות קרירה אקדמאית.
“יום אחד ,תפסנו שמש בבריכה האונברסיטאית ברמת אביב, דגרנו ליד המים הכחולים, וראינו מודעה של משרד החוץ בעיתון, ש- “מחפשים מועמדים לקורס צוערים” . גלית אומרת לי,”מה יש לך להפסיד?
-תגיש את הניירות”.
” בנתיים גלית כבר בהריון מתקדם עם הבת הגדולה ואני חושב ברצינות על החיים.אני ניגש לבחינה הראשונה לקורס צוערים, יחד עם 2500 מועמדים ולפתע נכנס לאולם אחד עם פתק, “גלית מוסרת שירדו המים והיא ניגשת לחדר יולדות”,חיסלתי את  הבחינה בזמן שיא וטסתי לבי”ח. הודיעו שעברתי את הבחינה הזאת ואמרתי לעצמי,נמשיך הלאה. זומנתי לבחינה שניה ואחרכך לבחינה שלישית עד שנותרו 25 מועמדים. אני יושב בבית עם חברים ומפצח גרעיני דלעת ובולס את  משחקי ה”מונדיאל” , לפתע מצלצל הטלפון ומבשרים לי ש”התקבלת לקורס הצוערים ויוצאים מיד”. אני בדילמה מטורפת,עשיתי חמש בחינות,האמת, כולם רק מתוך סקרנות וקריאת תיגר,בהיותי יצור תחרותי ביותר ולהוכיח לכולם שאני יכול,ועכשיו מגישים לי את החשבון.

סרט מתח רע “מייד אין גזה”                                                               

“שנתיים קרעו אותנו בקורס הצוערים,ובסוף כל אחד היה דיפלומט זוטר וירוק שחיכה לבשורה,להיכן מציבים אותו?
כולם נשלחים בדרך כלל למדינות “קשות שירות”,דהיינו עולם שלישי רביעי וכיו”ב,אותי שלפה יד נעלמה לתוך הקלחת המדינית של משרד החוץ.
על הדלת שלי היה כתוב, “המחלקה לענינים פלסטיניים”,זו היתה התקופה של נתניהו,הייתי חבר בארבע ועדות מו”מ עם פלסטיניים.
במשך שנתיים הסתובבתי ביו עזה לראמללה,היה לי ואן לבן גדול,הייתי מגיע למחנה קישור במעבר ארז,החלפתי את לוחיות הזיהוי הישראליות לפלסטיניות.
“את הלוחיות קיבלתי מהשר לענינים אזרחיים ג’מיל טריפי,הייתי מחליף את הלוחיות בזריזות ,ועובר במעבר לצד הפלסטיני, 300-400 מטר ,המחסום מורם לאחר הזיהוי שלי,שם חיכה לי כוח 17 פלסטיני ומלווה אותי לאן שהלכתי.היו לי הרבה מאוד פגישות בכל הערים הפלסטינאיות,היה צורך ללבן ענינים שלא היתה אפשרות לעשות טלפונית.נכנסתי לרמאללה,שכם,חברון ועזה, בדרך כלל לבד אבל עם ליווי שלהם ,משום שהייתי נציג רישמי של מדינת ישראל.
” יש כללים מיוחדים בביזנס הזה שחייבים לזכור בראש ואחד מהם הוא שתמיד מלווים אותך אנשים קבועים בצד הפליסטינאי,ואתה מכיר אותם אישית כולל בשמותיהם.ואם אתה רוצה לחזור בשלום אתה קובע לך דפוס תגובה באם אתה מגלה שאנשים שאתה לא מכיר מגיעים לפגוש אותך אתה נותן רוורס וחוזר לישראל.
“יום אחד אני מגיע למחסום ארז,חג היה לבני הדודים,”איד אל אתחה”,חג מוסלמי,אבל אחרי המחסום מחכים לי, במקום הצוות הרגיל,במכונית אחת,שתי צוותות בשני ג’יפים.
“טוב אני אומר לעצמי,זה מאוד מוזר והמוח שלי מתחיל לקדוח במהירות האור,אבל האגו לא נותן לי לברוח באותו רגע,אני יורד מהאוטו ואומר להם שלום,אבל לדאבוני הרב אני לא מכיר אף אחד.
תתאר לך,מה עושה לי הפסיכולוגיה באותו רגע,אתה קורא חומר מודיעני ואומרים שיש התרעה לחטיפת חייל או איזה גורם רישמי כמוני.
“אני רואה את זה ושוקל את כל האפשרויות,ואני אומר לעצמי,מה אתה עושה? והכל זה ענין של שברירי שניה.
“בסוף אני אומר להם “סטנה שוויה,שכחתי את הקלסר” ואני חוזר למכונית,מנגב את הזיעה ושותה מים, אין עלי נשק,מה זה יעזור נגד עשר קאלצ’ים ולוחמי  כוח 17?
הם בודקים כל תנועה שלי ועוקבים אחרי כל זיע של גופי.אני מחליט שאין לי סיכוי ולזרום איתם.
אנחנו נוסעים, הם בשני ג’יפים ,אחד לפני ואחד מאחורי,אין לי לאן לברוח.
הם נוסעים עם פנסים אדומים מהבהבים ומגבירים את המהירות,עד אז כבר הכרתי את הציר הקבוע בעזה די טוב.
ואלה לוקחים אותי דרך איזור שאני לא מכיר,הרחובות ריקים,זה חג,כולם בבתים,ובראש עובד לי הפחדרון שעות נוספות. אני אומר ,מה לעשות? זאת בטוח חטיפה,אבל אלגנטית,הם חוטפים אותי עכשיו,אני חייב לסובב את הואן ולברוח.
“אבל אין לי סיכוי ,אני חושב, לברוח עם מכונית גדולה ומשוריינת, בנתיים עוברות  עוד חמש דקות של נסיעה מטורפת בסימטאות של עזה.
אלה חמש דקות הארוכות בחיי,הואן המסורבל מתאמץ לשמור על הקצב,והמוח משתולל,פתאום,אני רואה שעולים על הציר הקבוע המוכר.אוף.
“כל האירוע מתנהל בראש שלי,לא היתה הודעה של דובר צה”ל הכול סרט מתח רע ,”מייד אין גזה”.

כמה חודשים אחרי זה,נכנסתי לעזה ונשארתי לישון במלון פלסטין על שפת הים. זה היה ערב “קריסטמס”, היה לי חבר הולנדי הרפתקן מכוחות האו”מ,שבא לאסוף אותי בשעה עשר בערב,ואמר” איי ויל שאו יו גזה ביי נייט”.
“אני זוכר שהגענו למחנה הפליטים והוא מסביר לי שלפי התמונות של השהידים על הקירות אתה יודע אם זו שכונה של הפתח או החמאס. אחרי זה נוסעים למועדון של האו”מ,לשתות בירה,אנחנו נכנסים והאומניקים שואלים אותי מהיכן אני? ואני עונה “מישראל” והם אומרים נו באמת תפסיק עם הבדיחות,מאיפה אתה באמת?-לא האמינו לי שאני מישראל.
לקראת שתיים בבוקר אנחנו נוסעים לוילה ענקית על חוף הים,בחוץ חונים מרצדסים חדשים ומכוניות אמריקאיות גדולות.אני חושב,אלו בוודאי כל העשירים של עזה,אבל  בתוך הבית , כל השולחנות הלבנים הם “כתר פלסטיק”, ועליהם מסודרים קלאצ’ים ובחורות רוקדות על במה בסלון ענקי והבחורים של הקלאצ’ים מפזרים עליהן כסף. פתאום אני שומע מישהו קורא לי  בערבית , הוא ממש צועק מעל המוזיקה את השם שלי, אין כאן טעות.אני רואה אחד מהמלווים שלי מכוח 17 מנפנף לי מהצד השני שאגש אליהם.אני קם עם החבר ההולנדי שלי וניגשים אליהם,ההוא מציג אותי לחברים, אני מברך אותם לשנה החדשה ואנחנו מתנדפים משם כל עוד נפשינו בנו ..הבחור ההולנדי נרצח כמה שנים לאחר מכן באפריקה,זה הגורל.

  הבריחה מהבית הלבן                                                                   
“לאחר שנתיים עם הפלסטינים קיבלנו שיבוץ ביוון ומונתי להיות סגן השגריר,בעיר הפרתאונים ואקרופוליס בשגרירות–באתונה.בחופשה הקצרה בין תפקיד לתפקיד התחלתי ללמוד יוונית,כשהגעתי לאתונה כבר ידעתי את הבסיס ,נחתתי על הרגליים בריצה.מיד הסתדרתי עם היוונים מצויין,הם מאוד העריכו שאני דובר את שפתם.המשפחה הקטנה שלי הצטרפה אלי כמובן,אישתי בדיוק סיימה את הדוקטוראט עם ציון 100 ותיכננה ניקוי ראש ביוון.הילדים היו קטנים מאוד והיא עבדה איתי בשגרירות.  יוון היתה חלום,אבל לא הספקתי להתעורר כשפרצה מלחמת קוסובו  ב-1999,התקשר אלי ראש חטיבת התיאום במשרד החוץ ושאל ” יקי, איך החופשה שלך?”,לא ידעתי שיש התענינות בכל עובד ועובד בחופשתו ועבודתו.”תשמע,היתה החלטת ממשלה לעזור לפליטים מקוסובו ואנחנו רוצים שתסע ותרכז את הפעילות הזאת”. ארזתי מזוודה ליומיים נסיעה ולקחתי טיסה ראשונה יחד עם קצין מנהלה  מהשגרירות,בסוף נשארנו שישה שבועות. היו לי שני זוגות גרביים שיכולתי להעמיד אותן על הריצפה ליד המיטה,ומיותר לתאר את הלבנים. המטוס הביא אותנו לשדה העופה של קוסבו ומשם במכונית שכורה עד הגבול בין מקדוניה וקוסובו. הגענו באמצע הלילה,ברקע אתה שומע פיצוצים ויריות,אנחנו עומדים בשטח ריק,אין נפש חיה .
פתאום מופיע ג’יפ עם שני חיות אדם מגודלי שיער ומכוונים אלינו קלאצ’ים חדשים (בכל מקום שתדרוך כף רגלי יש קלאצ’ים).
“אנחנו אומרים באנגלים שבאנו מהשגרירות הישראלית, ואמרו להגיע הנה לנ”צ כזה וכזה ושכאן יש הרבה פליטים שזקוקים לטיפול רפואי, ועלינו להקים בית חולים שדה. אבל איפה כל הפליטים?
והקלאצ’ים מראים לנו ביד על השטח הפתוח הזה ואומים “היר היר, אוקיי”.
למחרת הגיע ההרקולס של חיל האויר הישראלי ונחת בשדה תעופה מאולתר שהכנו בבוקר עם טרקטור מקומי.עשרים חיילים שהגיעו בבוקר עזרו לפרק את הציוד וחיילים מחר”פ הקימו תוך יומיים בית חולים עובד. לא הספקנו לגמור להכניס ולסדר את הציוד וכבר התחילו להגיע אלפי פליטים,פצועים וחולים.בהמשך עברו בבית החולים עשרות אלפי פליטים , היתה רכבת אוירית עשרות הרקולסים נחתו וחזרו.זו היתה אופרציה ענקית, החל בעבודה מול כל הגורמים הרשמיים שלהם,ראיונות לתקשורת, וכלה באירגון חגיגת יום העצמאות הישראלי בהשתתפות כל הפליטים בבית החולים שנופפו דיגלונים ישראלים ורקדו הורה.
“ישראל עושה מאמצים גדולים,מעבר לגודלה היחסי,לתרום חלק משמעותי בכל אירוע אסון ברחבי עולם.זוהי מצווה ,רעידות אדמה ביוון,טהיטי,טורקיה וצונאמי בהודו.מה יוצא לנו מזה,אתה שואל? זה נעשה לשם תיקון עולם,לשם שמים.אנחנו יהודים שמחובתנו לעזור אנחנו אוהבים את זה, הדבר עושה לנו טוב שלא לדבר על תקשורת טובה שזה גם עוזר.”
“בשנת 2000 מבקר אריק שרון במנהרת הכותל ופורצת האינתפדה,אנחנו נכנסים באתונה למהלך הסברתי מתוגבר. כל יום אני מופיע בערוץ טלויזיה אחר ויש 22 ערוצים.בכל תוכנית טלויזיה שאני מופיע מגיע איש הסברה פלסטיני ומתעמת איתי.בעתונות ראו לזה “הקרקס המעופף של פלסטינה”.עברנו ממקום למקום ויום אחד אני מדבר ואומר לו בשידור חיי,”אולי תפסיקו להשתמש בילדים כמגן אנושי?”.
הבחור תופס קריזה ומנסה להתנפל עלי מעבר לראשו של המנחה היווני,האחרון לא מאבד את העשתונות ותופס את הפלסטינאי בצווארון ומושך אותו ממני רגע לפני שהאגרוף שלי ירד לו על הפנים.למחרת העיתונים שוב היו מלאים בתמונות של הקרקס הפלסטינאי. לאחר האינסידנט הזה הצמידו לי אבטחה ליתר בטחון.הייתי יוצא מהשגרירות ונתקל בהפגנות סוערות של ערבים ומקומיים,היו אילו ימים מענינים ומאתגרים.

“לאחר שלוש שנים ביוון מגיעה טלגרמה ,”אתה משובץ לשגרירות בוושינגטון בתור היועץ המדיני”.היה זה  חודש יולי בשנת 2001 הידועה לשימצה בזכות 9-11. התפקיד כלל את האחריות לקשר עם מחלקת המדינה ועם המועצה לביטחון לאומי,שנתיים מדהימות ביותר.זאת היתה האונברסיטה הטובה ביותר בקרירה שלי,עסקנו הרבה במפת הדרכים של הנשיא בוש,איך היא תראה ומה תהיה תגובתינו.רעיתי התקבלה לאונברסיטת “ג’ורג’ טאון” והלכה ללמוד פיתוח אירגוני,הילדות עדין קטנות,תכננו שהות נעימה ופוריה בארץ האפשרויות. 
.” והנה ביום שני  ה- 11לספטמבר אני מגיע במכונית של השגרירות לבית הלבן לפגישה עם סגנית הראש של המועצה לביטחון לאומי.איך שאני יוצא מהמכונית אני רואה את כל האנשים דוהרים בריצה מטורפת מכל הכניסות והיציאות של הבית הלבן.עדיין לא הכרתי את האמריקאים, וזה נראה די מוזר לראות כמויות של אנשים זורמים בפאניקה החוצה מהבית הלבן שמייצג את השלטון האמריקאי במלוא עוצמתו. אני ניגש למישהו מהמארינס, שמשתדל לשמור על קור רוח עצבני בעצמו, ושואל: מה קורה? והוא צועק לי,מהר מהר צריך לפנות את הבית הלבן,יש מטוס באויר ויש סכנה שיתרסק על הבנין,לך הביתה הוא מורה לי ביד.
“אני חוזר לבנין השגרירות,ורואה שגם שם מתחילים להתפנות קיבלו טלפון שיש סיכון שינסו לרסק מטוס גם על השגרירות הישראלית,בפנים אני והשגריר דויד עברי עוקבים אחרי השידור בטלויזיה,רואים בפלצות איך מתרסקים שני מטוסים על מגדלי התיאומים ואחד על הפנטגון”
כך החלה הקדנציה שלי בוושינגטון,עסקנו הרבה בענין המלחמה בעיראק,הכנות ודיונים עם הממשל האמריקאי בקשר להכנות למלחמה ובהמשך בתגובה המוחצת.זו היתה האונברסיטה של הדיפלומטים מכול העולם,תמיד אפשר להבחין מיהו בוגר וושינגטון.

חוזרים הביתה                                                       
“בקיץ 2003 מגיע לביקור בוושינגטון,שר החוץ החדש סילבן שלום,הכנו את הביקור באופן יסודי ומקצועי.לקאת סוף הביקור אני נקרא ללשכה של השגריר,יושב שם סילבן שלום ומתיחל לראיין אותי,שואל כמה שאלות,ומספר לי ששמע כבר עלי וקיבל המלצות חמו מדוב וייסגלם ורון פשאאור השגריר בלונדון.
קיצורו של ענין הוא מבקש ממני לחזור ארצה ולהיות היועץ המדיני שלו.
ברור שלא אומרים לא להצעה כזאת ואנחנו אורזים את הפקלאות ומכניסים את הכל למכולה של “צים”, יש להם הרבה שעות נוספות עם המכולות שלי. כשנחתנו חזרה ב’מבשרת ציון’ שזה בית הקבע שלנו החלה רעיתי לחפש עבודה,זה היה תהליך קשה מבחינתה,כי היתה צריכה לבנות קרירה חדשה בתחום חדש.
כיועצו של סילבן שלום ובגין נסיוני הספציפי קיבלתי אחריות על הגיזרה הפלסטינאית, המזה”ת ארה”ב והאו”ם.התפקיד הצמוד לשר החוץ היה מרתק ביותר,ולאחר שנה וחודשיים חל סבב מינויים שקידם את ראש המטה המדיני במשרד להיות מנכ”ל משרד החוץ שמינה אותי להיות ראש המטה במקומו. התפקיד הרחיב את  גזרת הפעילות לכל העולם,למשל אני יזמתי את הקשר הראשון עם הפקיסטנים והפגשתי את שר החוץ שלנו עם מקבילו הפקיסטני,הפגישה נערכה באופן פתוח ורישמי באיסטנבול ,וכוסתה היטב בכל העיתונים בעולם.לדאבוני לא התפתח מזה קשר רציני ושהתקשרתי לרמטכ”ל הפקיסטני לשאול האם הם זקוקים לסיוע לאחר רעדת האדמה הגדולה ב2006 הוא אמר לי, תודה אנחנו לא צריכים.
בסוף 2006 מונתה ציפי לבני לשרת החוץ ואריק שרון הקים את קדימה,היא ביקשה שאמשיך להיות רמ”ט המשרד.לאחר מלחמת לבנון השניה באוגוסט 2006 התבקשתי להכין עבודה אסטרטגית על סוגית משא ומתן עם הסורים.משרד החוץ ביקש שאציג אותה לכל השרים  והענין הודלף מיד לעיתונים.
 

המעבר להוליווד                                                       
“המעבר ללוס אנג’לס לא היה כלכך ברור,אני רציתי בזמנו להיות השגריר בהודו,הילדים מאוד לא רצו לעבור להודו וגם הבינותי כי הסיכוי לקבל את התפקיד הם לא גבוהים.הציעו לי מיד את שגרירות קפריסין אך סירבתי.הייתי מועמד להיות שגריר ישראל בטורקיה או לקבל את הקוסוליה בלוס אנג’לס.
הגעתי לקו הגמר עם מי שהיום השגריר בטורקיה ואני חושב שלאור ההתפתחויות האחרונות המשפחה שלי מודה לו בחום על שקיבל עליו את התפקיד ועל שקיבלתי את הקונסול הכללי באל איי. הילדים אמרו לי “אבא עזוב את בוליווד בוא נסע להוליווד”. אבל התהליך במשרד החוץ די ארוך ומורכב,כל תפקיד עולה למכרז,התפקידים הבכירים עוברים ועדה עליונה של ראשי הנציגיות ואישור הממשלה ואילו ועדה תחתונה קובעת תפקידים יותר זוטרים.כשקיבלתי את אל איי פרצה שערוריה כאשר אחד המועמדים הותיקים הגיש תביעה נגד שרת החוץ עלכך, שמינו בחור  כלכך צעיר לתפקיד הזה,ומה פתאום?
כי יש לו קשרים עם שרת החוץ ולא בגלל הכישורים.בית הדין לעבודה דן בסוגיה והלכו צעד אחד רחוק יותר וקבעו שהמועמד הטוב ביותר קיבל את התפקיד.למרות אחת התפיסות הישנות המושרשות במשרד החוץ כי הותק קובע ולא היכולת.
“באוקטובר 2007 הגענו ללס אנג’לס לאחר תקופה ארוכה שהתעסקתי בנושא הליבה,ומתרוצץ בין ירושלים לרמאללה ובמקרה הטוב גם חוטף חומוס בדרך,והנה אנחנו נוחתים בארץ המובטחת. הילדים צוהלים ואני נכנס ברגל ימין לנציגות השביעית בגודלה בעולם,דבר ראשון שעשיתי בשבוע הראשון ,לכנס את העובדים ולקבוע פגישות אישיות עם כל אחד  מ 60 האנשים בקונסוליה.
השאלה היחידה ששאלתי לאחר שהציגו עצמם היתה :”מה עושה הקונסוליה?”.
וזאת לא להתחכם חלילה אלא לגבש מהי תפיסת וראית העולם של העובדים.
להפתעתי קיבלתי 58 תשובות  שונות,ואז נכנסנו לתהליך שהיה מאוד מרתק של קביעת יעדים ברורים ומדידים:”איך אתה מודד דיפלומטיה?”.
קבענו שלושה יעדים,היעד הראשון שעשינו היה לדחוף את החקיקה למשיכת ההשקעות מאירן והתחלנו ממדינות אריזונה ,קולורדו ויוטה.לפי זה קבענו תוכנית עבודה,התחלנו לבקר בממשל של כל מדינה ולפגוש את כל המושלים והפקידים הבכירים כדי להסביר כמה החקיקה הזאת חשובה, עד אז לא היתה בכלל מודעות לענין האירני.
כשאתה מגיע היום לאריזונה ,יש לה את החקיקה הכי נוקשה ביחס לאירנים.השתתפנו בועידה הדמוקרטית בדנבר קולורדו בשנת 2008 והיתה של המושלת של אריזונה ג’נט פוליטנו שהיא היום מזכירת המועצה לביטחון לאומיוהיא סיפרה בגאווה על החקיקה נגד אירן.ביוטה היה קושי מסויים משום שזו מדינה עם רוב מורמוני והם מאוד דיסקרטים  וקפדנים לגבי ההשקעות שלהם.למרות שלא רצו מוערבות או לחץ חיצוני נהייתי חבר קרוב של המושל ג’והן האנצ’מן שהיום הוא שגריר ארה”ב בסין.איש יוצא דופן,לקחתי אותו לפני שנה לישראל ולדעתי הוא יהיה אחד המועמדים להוביל את המפלגה הרפוליקנית  לבחירות של 2016.
היעד השני ,ואני חייב אותו לרעיתי ,הוא לקרב בין הקהילה הלא יהודית וישראל.יש כאן שלושה מעגלים ונקודת השקה אחת.הקהילה היהודית, הקהילה הלא יהודית והקהילה הישראלית ומה אנחנו רוצים לעשות עם כל אחת מהקהילות הללו. אישתי הגתה את הרעיון שיש לבצע מול הקהילה הלא יהודית פעילות קונקרטית משמעותית ובלי להמציא את הגלגל מחדש לגשת ולדבר עם ארגון ששמו
“LA’S BEST”
הוא עובד עם 28,000 ילדים משכבות מצוקה כל יום,ו 95% מהם אנגלית היא לא שפת האם,90% לטינים  ו 10% שחורים,היא הציעה שנעבוד עם האירגון הזה ונציע פעילות לאחר ביה”ס.
הלכנו לראש האירגון להציע את עזרתינו והוא אמר בפליאה שאין שום מדינה זרה בעולם שהציעה  לעבוד איתם שזה כאיו תבוא שגרירות גרמניה בארץ לארגון “אלם” ותגיד שהם רוצים לעזור להם או לשתף פעולה. אבל הוא היה פתוח ושאל אותנו “מה אתם מציעים?”.
אמרנו לו שאנחנו רוצים לעשות משהו שקשור לחגים,חגים יהודים ונוצריים נחגוג יחד.הוא אמר אוקיי בוא ננסה והפרויקט יצא לדרך.עשינו במשך שנה וחצי  חמישה פרויקטים של חגים.למשל חגגנו את חנוכה,קריסמס וקואנזה ביחד. גם מט”ו בשבט הם התלהבו.החלטנו להרחיב את זה,השנה באנו לתי ספר יהודייםואמרנו להם,צרו קשר עם בתי ספר אלו.מה שקורה היום לא היה לפני 50-60 שנה,זה שהיהודים חיים בקהילה מובדלת לבד וכך גם שאר הקהילות.הבאנו שבעה בתי ספר יהודים ומאות ילדים לטינים  השתתפו בפרויקט הזה לחגוג את החגים יחד. זו חשיפה טובה וחיובית ופותחת צוהר לישראל וליהדות ומשאיר חותם על הילדים האלה.חלקנו להם תרמילי גב שכתוב עליהם “יש לך חבר בישראל”  או חולצות טי שמודפס עליהם “ישראל’.
“פעם יצאנו לביקור בדרום העיר בבי”ס ” ליזה ראגה” על שם שוטרת מקוף שנרצחה ,כל הכיתות היו מלאות בפוסטרים של ישראל שהילדים קיבלו בחג העצמאות.יושבים 500-400 ילדים לטינים ועוד 100 ילדים יהודים ושואלים שאלות על ישראל ומספרים להם סיפורים ובסוף הפעילות הם קוראים
“WE LOVE ISRAEL”
ושרים שיר ישראלי שלמדו.
“מול הקהילה הישראלית המטרה שלנו היתה איך לחבר את הקהילה הישראלית עם ישראל? הדור הראשון מחובר יותר לישראל מאשר לארה”ב, הדור השני מחובר יותר לארה”ב מאשר לישראל, והדור השלישי כבר לא יודע מהי ישראל.הישראלים נעלמים מהר יותר מאשר היהודים,אין להם זיקה לדת וליהדות וזו העוצמה שיש  לאמריקה. לאומיות לא מחזיקה יותר משני דורות,אין גרמנים, אין הולנדים ,כולם הופכים לאמריקאים,זהו כור היתוך אוטומטי.האתגר מבחינתינו הוא איך לחבר ישראלים לישראל,הם לא יאמרו מחר אנחנו חוזרים אבל איך אפשר בכול זאת לשמר את הזיקה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי ,שאלתי מדוע אין דגל ישראלי מול הקונסוליה כמו בכל שגרירות או נציגויות אחרות,אמרו לי “זו הוראה בטחונית”,אבל כל אחד יכול להכנס לאינטרנט ולברר היכן נמצאת הקונסוליה הישראלית.יש לנו נציגויות במקומות יותר מסוכנים כולל ארצות מוסלמיות ושם יש דגל?  מיד ארגנו טקס מאוד מרגש וקבענו דגל ישראל ,דגל קליפורניה ודגל ארה”ב בחזית הבנין. ישנם כבר כל מיני פעיליות, אבל הרעיון של אישתי היה להקים מועדון תרבות ישראלי,קודם בוואלי שם  ישנה קהילה ישראלית ענפה,והמרכז שהוקם משגשג מאוד (מת”י) ועתה אנחנו מקימים את מת”י בעיר ,המרכז מתוכנן לקום בטמפל עמנואל והפתיחה הרשמית תהיה בתחילת דצמבר. החשיבה היא שמרכזים כאלו יפעלו עצמאית ויכללו אירועים,כנסים, כיתות לימוד וחוגים,שירה בציבור,פעילויות וטיולים. תמיד שואלים איך תמדד הצלחתי בתפקיד . המדד לדעתי יהיה האם ימשכו הפרוייטים שאני יזמתי גם לאחר שאחזור ארצה בעוד שנה.
” בנוסף לכל אלו גם יזמתי פעיליות בתחום הקונסוליה עצמה,מיחשבנו את כל המערכת הקונסולרית הכנסנו לתוך הזכרון את כל המערכת הארגונית הפנימית כך שכל קונסול יכול להכנס לנעלי קודמו ללא צורך להתחיל מחדש.אתר האינטרנט של הקונסוליה הישראלית מהווה אור לגויים לנציגויות אחרות כולל נציגויות של מדינות אחרות
“כל ישראלי שבא להרשם בקונסוליה נכנס למערכת,כל השנים עבדנו בתיקיות נייר ועתה נמסד את הנתונים לתוך המחשב. בעתיד יוכל להיות קשר ממוחשב דרך האינטרנט עם כל הישראלים בעיר,אתה שואל אותי כמה ישראלים יש בעיר? התשובה שלי צריכה להיות בוודאי “כמה שפחות”.
<<<למידע נוסף נא להקיש כאן

<<<למידע נוסף נא להקיש כאן.(JavaScript must be enabled to view this email address).
http://www.israeliconsulatela.org/

אנסמבל יובל רון ההרכב  המוסיקלי המיסטי, המוקדש  לטיפוח ההבנה בין העמים,התרבויות והדתות של המזרח התיכון

רבים מחפשים משמעות ותכלית לחיים. עבור יובל רון, התשובה היא שלום. שלום בפוליטיקה,שלום לעמים ,שלום בתוך החברה, שלום דרך המוסיקה. הפצת שלווה והרמוניה היא השורש של כמעט כל פיסת מוסיקה שהאנסמבל “יובל רון” מבצע. 

הביצועים המוסיקליים המגוונים , הם בהשראת  יובל רון , שבנה תוכנית, שהיא שיתוף פעולה המציין את המסורת המוסיקלית של הדת היהודית ,הסופיות (המסורת האסלאמית המיסטית)  והכנסייה הנוצרית הארמנית.  רון הוא המלחין, והמפיק של תקליטים הרבים  במוסיקת “העולם”, רון  חוקר ומוציא לאור את הקשר התרבותי העמוק בין שלוש המסורות ועל השפעות מוזיקלית שהם חולקים.

אנחנו נפגשים בסטודיו הצמוד לביתו בשיפולי הקניון של
לורל בואכה סטודיו סיטי.הבית טבול בתוך יער ירוק וסבוך
הגינה משולבת ביער הסמיך ומשתפל לתוך הואדי מעל שדרות וונטורה.אטמוספירה כייפית ליצירה,ובמיוחד שאפשר לקטוף פטל מהיער בזמן שהגיטרה הערבית מסלסלת והקפה השחור עם הל
מפזר ניחוחות מוכרים של כפרים גליליים ושבילי עזים המתפתלים בינותם.
“אני רוצה לספר לך סיפור”, פותח יובל רון את הראיון ,”כשהייתי צעיר,
הייתי מהלך יום אחד דרך העיר העתיקה בירושלים.המקום השרה עלי קסם מיוחד. היתה שעת ביו הערביים תשעה של תפילת ערבית.עברתי ליד בית כנסת יהודי עתיק ושמעתי קול תפילה ישנה שהיה מוכר לי מילדותי בתל אביב.
השתהיתי ליד חלון בית הכנסת לכמה דקות והנה שמעתי קולות וצלילים שיצאו מהמסגד הסמוך לו  והשתלבו עם תפילת הערבית.
קולות וזמירות נוספים עלו ובאו מהמסגד והצטרפו לקולות שיצאו מבית הכנסת.וכך עמדתי נדהם לשילוב המיקרי והמקורי
שהסתלסל באויר.
זה היה כלכך מדהים לשמוע את המזמורים האלה באוירה הקדושה של ירושלים העתיקה,שמלאו את האויר בצלילים משולבים בעת ועונה אחת.ופתאום התחילו לחצות את האויר קולות הפעמון של הכנסיה הארמנית,שנתנו קצב אחיד לכל היצירה האפית הקדושה.
למרות הקירות שהפרידו בין המסגד לבית הכנסת לכנסיה  התמזגו התפילות יחד יותר ויותר עד שנדמה לי כי הקירות בינהם נעלמו.
למרות  ששלושתי הדתות  היו מאמינות כי נפל בחלקן להיות מסוכסכות לנצח,באותו רגע הן היו קשורות ביחד עלידי תפילה,שיר פשוט , צלילי פעמונים מדנדנים,ביטויים אומנותיים שחיברו את הדתות העתיקות והקדושות לקדושה אחת”, וזה היה הרגע המכונן ששינה את חיי לנצח!’

כל הלילה נגנו ושרנו
.

יובל רון הגיע לארה”ב ,כמו מוזיקאים ירוקים מתחילים רבים, ב 1985 ללמוד מוזיקה בב’יס הנודע “ברקלי” בבוסטון.
את הקרירה המוסיקלית שלו  עוד החל כגיטריסט בלהקה צבאית שהופיעה בפני יחידות צה”ל ברחבי האי-שמים בישראל.בעקבות ההצלחה בהופעות פנו אליו ממחלקת הווי ובידור להפיק תוכניות ללהקות צבאיות.” זה היה  שרות בלתי רגיל”, מספר יובל, “הייתי מופיע ומדריך פעמיים ביום ונאלצתי לקחת טרמפים ממקום למקום והנסיעה ארכה יום שלם”
“יום אחד נתקעתי בלילה במדבר סיני בין הטרמפים והגעתי למאהל בדואי .המארחים היו בדואים משבט שהיה ידוע כשבט נועז” , נזכר יובל במבט מצועף של נוסטלגיה ” אבל  בו ברגע שהזמינו אותי לקפה ,הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לנגן משהו כדי שלא יראו שהידיים  שלי רועדות “.
בתוך זמן קצר צצו מתוך המדבר, איזה חמישה ,שישה גברים ,מכוסים בכפיה ומצוידים בשפמים  וכלי נגינה מדבריים שלא הכרתי לפני זה. זה היה ה”עוד” לסוגיו, שלימים הפך לכלי  הבלעדי הראשי שאיתו אני מופיע.
בנוסף היו שם כל מיני תופים וכלי הקשה והעסק הפך לפסטיבל ענק
כל הלילה נגנו ושרנו ,לא ישנתי דקה, ולמחרת בבוקר עזבתי את המאהל עם “עוד” יפיפה שמשמש אותי עד היום בכל ההופעות.

לאחר גמר הלימודים מצא את עצמו על מטוס בכיוון לוס אנגלס עיר החלומות והסרטים.

“יובל רון הגיע אלינו ל”סבן” כמוזיקאי ירוק אבל נוטף כישרון גלום והפך ברבות הימים פרח מוזיקלי מלבלב ,” אומר רון קינן שטיפח וגידל את יובל רון עוד בהיותו מוזיקאי צעיר  ונחמד בחברת “סבן אינטרטינמנט” ועבד על מוסיקה לסדרות טלויזיה לילדים.

במשך מספר שנים היה כותב תוכניות טלויזיה וסרטים שעבורו זה נחשב כמאחורי הקלעים.

” עד שיום אחד .” הוא מספר ” הציעו לי להופיע על הבמה בהרכב מזרח תיכוני שכלל מוזיקאי טורקי בשם עומר פארוק טקבילק”.
יובל התרשם מהאמן שידע לנגן בכלים שונים והציע לו לשתף פעולה בהקלטות מוזיקה לסרט אהבה ישראלי.
ולחילופין טקבילק הכיר ליובל במאי מצרי ששכר את שרותיו להלחין מוזיקה לסרט מצרי.
” עד היום אני חושב שהייתי הישראלי הראשון שכתב מוזיקה לסרט ערבי”
וכך החל הרומן שלו עם טקבילק שהפך עם הזמן לאנסבל שלם שכלל

מוזיקאים מישראל, לבנון, ארמניה, צרפת וארצות הברית

יובל הוא המנהל המוסיקלי של ההרכב ועובד על שפע של פרויקטים.
יש לנו יותר קשר משותף מאשר הבדלים
“הרבה אונברסיטאות מזמינות אותנו  להופיע ולהרצות,
אוניברסיטת פיטצבורג למשל הזמינה נשים מוסלמיות רעולות פנים לשמוע את המוזיקה שלנו, זה היה מפגש מדהים”, מספר יובל,” כשחזרתי לחדר ההלבשה בזמן ההפסקה לנוח שמעתי פתאום דפיקה חלושה על הדלת. בפתח עמדה אחת מאותן רעולות פנים ושאלה בשפל קול אם היא יכולה להכנס לרגע ,כמובן שפתחתי בפניה את הדלת לרווחה והזמנתי אותה להכנס ולשבת, היא התנצלה בנימוס על שהיא מטרידה את המנוחה שלי וסיפרה שהיא ערביה סורית שעברה לחיות בפיטצבורג עם בעלה האמריקאי ,בנעוריה היא  עבדה בגדה המערבית והיתה פעילה פוליטית.כל חייה היא שנאה את ישראל ובמיוחד לאור נסיונה הקשה תחת הכיבוש הישראלי. אולם בשעה האחרונה כאשר ישבה באולם וחזתה בהופעה,יש לה תחושה של התרוממות נפש ואפילו הרגשה שהפצע הפנימי מתחיל להגליד. המפגש הזה נתן לי תקווה שאפשר לקרב אלינו אדם אחד כל פעם,מתחילים מלמטה,אבל כל מי ששומע את המוסיקה והמסר מגיע למסקנה שיש לנו יותר קשר משותף מאשר הבדלים,באופן היסטורי היתה השפעה גדולה בין היהודים והמוסלמים ואי אפשר להתעלם ולהעמיד פנים ולהיות זרים או אויבים אחד לשני צריך להודות ולהשלים שבמזרח התיכון אנחנו מאותה שכונה וחייבים לחיות כמו שכנים טובים.”
“הייתי נהנה יותר אם הקונצרט היה  מנגן כולו מוסיקה יותר יהודית במקום כל  הסילסולים הערבים האלה” פנה אלי סטודנט יהודי בסוף הופעה בקמפוס של ברקלי ליד סאן פרנסיסקו נזכר יובל,” חייכתי אליו בשיא השלווה ואמרתי לו
כי קבוצת השירים  כללה רק שיר אחד ערבי כל השאר היו תפילות יהודיות ממרוקו, ספרד,ותימן., “האיש לקח לי את היד
והחזיק אותה בחוזקה במשך זמן רב. הוא נפתח  והתרגש בהבנה חדשה , כי חוסר האמון הארוך והדעות הקדומות שהוא מחזיק  נגד הערבים יכול ליצור את
ההבחנות השליליות והכללות שבו הוא חי ומרגיש. עכשיו שהוא הקשיב ונהנה, יכול להיות כי קירות השנאה
נעלמות כאשר אנו תופסים  כי השנאות הן שנאות שווא. “

ההופעות של האנסמבל  עבור  תחנות טלוויזיה  זכו לביקורות נלהבות והם קבלו מענקים מרובים מן הקרן הלאומית לאמנויות, קרן רוקפלר ו פורום המלחינים האמריקאי.
המלך לחץ ליובל את היד
ישנן גם חוויות מוזרות ושונות כאשר האנסמבל מגיע למקומות פחות שיגרתיים כגון הביקור במרוקו בחודש יוני 2009 . דבר  ההופעה של האנסמבל  תוכננה  בסודיות מוחלטת,בפני מלך מרוקו שהיה אמור להיות אורח הכבוד בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי של מרקש במסגד המלכותי. האנסמבל הגיע למרקש עם אבטחה כבדה והוכנס  לבית המלון המלכותי במתחם של ארמונות המלך. בערב שלפני ההופעה התבקשה הקבוצה ללבוש חליפות מרוקאיות מסורתיות ונשלחה אליהם למלון לימוזינה שחורה וארוכה.בתוך עשר דקות  הם הגיעו לאולם מדהים בארמון ,שרק מהברק של הזהב שניצנץ שם מכל פינה הם הוכו בסנוורים ,לאחר שהושבו על במה, המכוסה שטיחים פרסיים כבדים, נכנס המלך בכבודו ועצמו, חובש משקפי שמש. המלך הזמין אותם ללחוץ לו את היד, ושאל כל אחד מהם על מוצאו והכלי שהוא מנגן עליו.שהגיע תורו של יובל, הוא היה כבר די מרוגש ואמר לו את שמו (באנגלית)ושהוא מישראל. המלך לחץ לו את היד ואמר  בעברית “שלום עליכם”. ההופעה בפניו היתה חגיגה גדולה וכמה פעמים הוא הצטרף לריקודים המרוקאיים.הבזקים ממצלמות צלמי ועיתונאי החצר הבזיקו ללא הרף וסינוורו אותם רוב הזמן.לאחר ההופעה נתבקש יובל לתת למלך הרצאה והסבר לגבי המוזיקה שלהם.לאחר מכן עברו לאולם קטן יותר לארוחה מסורתית ,היו שם עם כל הפמליה המלכותית כמעט מאה איש. בזמן ש הקבוצה עברה לאולם האוכל ניגש אליהם אחד מהעוזרים המלכותיים ושאל האם הם אוכלים אוכל  כשר...
למחרת בבבוקר יצא האנסמבל לסיבוב בעיר יחד עם שבעה אנשי אבטחה ומורה דרך מלכותי.בדרך עצרו מדי פעם לקבל הסברים.בכמה דוכני עיתונים היו עיתונים עם תמונות שלהם ושל המלך . בתוך זמן קצר התחילו ללוות אותם צלמי פפרצי על אופנועים . הם התקרבו עד חלונות הלימוזינה וניסו לצלם ולשאול שאלות,כל הזמן צעקו לנו ,מיסטר מיסטר...
בערב  הם הוסעו למסגד המלכותי שהיה מפוצץ באנשים למאות  בנוסף התגודדו בחוץ  רבים מחוסר מקום. ההופעות נמשכו עד השעות המאוחרות והאסמבל הופיע סופסוף בשעה אחת עשרה.לאחר ההופעה עלה על הבמה נציג הקהילה היהודית והגיש להם פרחים ודמעות קטנות בעיניו..”יום אחד(חושב בליבו יובל ) אחזור לשם לחפש את השבט היהודי הנעלם  בכפר טודרה” (מהשיר של הברירה הטבעית בעיבודי)
חגיגה מוסיקלית מיסטית
ההרכב משלב שירים סופיים מן המסורת הטורקית, שירי עם פלסטיניים, רקוד דרווישים שחגים סביב עצמם במשך חצי שעה, מזמורים ארמנים מסורתיים ושירים מן המסורות היהודית-ערבית של אנדלוסיה ומרוקו: אלה הם חומרי היצירה המתחדשת של אנסמבל יובל רון,  וחבריו מבקשים להתעלות אל מעבר להבדלים הלאומיים, האתניים, הדתיים והתרבותיים ביניהם ובין מאזיניהם ברחבי העולם, להביא בכפיפה אחת את מסורות המוסיקה והמחול של בני עמים שונים מן המזרח התיכון ולאחדן בחגיגה מוסיקלית מיסטית ומלאה השראה.
חברי האנסמבל – אמנים יהודים, ערבים וארמנים נוצרים – הופיעו בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. סולנית האנסמבל, נג`ווה ג`יבראן, ילידת חיפה ובוגרת הקונסרבטוריון המלכותי בטורונטו, קנדה, נחשבת אחת הזמרות הערביות המוכשרות ביותר החיות במערב כיום. היא מומחית בטכניקה הקולית הערבית המסורתית מאוואל (מעבר אלתורי), ומבצעת מיומנת של שירי עם ומוסיקה דתית מן המזרח התיכון.

בשנת 2005 נבחר האנסמבל באמצעות  הקרן הלאומית האטלנטית לאמנויות לייצג את ארצות הברית ואת המגוון התרבותי שלה בבית הבינלאומי למוזיקה עממית בפסטיבל בלובלין, פולין,”מיד לאחר ההופעה אורגנה לנו נסיעה לביקור באושוויץ” מספר לנו יובל”, שני הנגנים היהודים סירבו להצטרף לנסיעה למחנה ההשמדה,הם טענו שאין להם את הכוח הנפשי לראות את המקום הזה ולהזכר בכל הזוועות.לעומתם החליטו  הנגנים הפלסטינאי והסורי באופן מופגן להצטרף לנסיעה,כל הדרך למחנה הריכוז רצו לי  השאלות והמחשבות בראש,מדוע הישראלים סירבו והערבים עמדו על הנסיעה.האם הם רצו לראות את הזוועה והאסון שנפלו על מיליוני היהודים כהזדהות איתנו או חלילה כשמחה לאידינו.במשך הביקור שמרתי מרחק מהם והשתדלתי לתת להם פרטיות ,אבל לקראת סוף הביקור התקרבתי אליהם מאחור,כאילו לשמוע מה הם אומרים ולתדהמתי ראיתי ושמעתי אותם מתפללים בערבית ודמעות זולגות להם מהעיניים. “

“כל הקריירה שלי היא בארצות הברית”. מוסיף יובל “, אני חי כאן כבר 25 שנה, יותר ממחצית חיי. איני עובד בישראל ואיני חלק

מהחיים התרבותיים בישראל. לעיתים נדירות זה קורה. אולם, כאשר עבדתי על מוזיקה ל-

“Power Rangers’

כתבו עלי בעיתונות בארץ

.גם כאשר הסרט
,
“West Bank Story’
זכה באוסקר ב2007
נכתב עלי עמוד שלם בעיתון ‘הארץ’

לפעמים מפרסמים ביקורות על תקליטים שלי כאשר הם יוצאים לאור”, ממשיך רון, “אני מקבל מיילים באופן קבוע מאוהדים של המוזיקה שלי בארץ - מוזיקאים והרבה רקדנים וכוריאוגראפיות שרוצים לשתף פעולה. אבל כמובן שאני מקבל הרבה יותר מיילים מאנשים בארצות הברית ובלוס אנג’לס כי שם יש יותר אנשים שמכירים אותי מאשר בישראל.
“אני מקווה לחזור להופעה בירושלים ב 2011ומקווה לבקר ולהופיע יותר בישראל בעתיד, אבל קשה לי לדמיין מצב בו אוכל לחיות בישראל. אולי בגיל 80 אצא לפנסיה באיזה מקום שקט בגליל”

בחודש יוני 2011, האנסמבל  של יובל רון יסע לטורקיה כדי להציג קונצרט מכונן ,אבן דרך ביחסי טורקיה וישראל בהזמנתו של  הקרן לדיאלוג בין תרבותי  שהוא פלטפורמה של עיתונאים וסופרים של טורקיה..
הקונצרט יכלול גם אמנים טורקים , יהודים, נוצרים ומוסלמים מהקהילה ולחנים מקוריים, בכדי  להפגין את שיתוף פעולה ייחודי בין כל הדתות.
בזמן שמערכת היחסים של טורקיה עם ישראל הפכה מתוחה כל כך.
כאשר המתחים הדתיים בתוך המדינה עולים, שיתוף פעולה זה הוא רלוונטי במיוחד..
  בטורקיה יש את ההזדמנות לשמש מודל לכל העולם להתפייסויות ,שלום ודו קיום הרמוני
לטורקיה יש פוטנציאל לשמש מנהיג בקידום השלום במזרח התיכון.
קונצרט זה, אשר יקבל משמעות מיוחדת עקב הסיקור התקשורתי, וישלח מסר של תקווה ופיוס לאזרחי טורקיה ולעולם כולו.
.