שביט בשמיי אל איי                                         
מאת:מיכה קינן

                                                                                               
אמש ,בטרם סיימתי למלא את הבטריה של מצלמתי,קיבלתי ס.מ.ס עם כוכב אדום , מדובר במשהו בהול ודחוף. ערב ציוני מרגש במחוזות עיר המלאכים: ארגון ידידי צה”ל בארה”ב
ערך אירוע חגיגי לכבוד יום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל, בשיתוף פעולה ראשון מסוגו עם בכירי תעשיית האופנה האמריקאית.וואללה, שחתי לעצמי, יהיה אקשן .השלכתי כל מה שהיה לי ביד ורצתי למלון סנצ’ורי פלזה.איזה באלאגאן, מוניות מצפצפות כמו בתחנה המרכזית של תל אביב . לימוזינות עושות חרקות ומורידות שאפות בלונדיניות. שעטתי לתוך המלון, בכניסה נתקלתי בכמה צלמות שמנמנות דרוכות, אולי הגעתי באיחור? ירדתי קומותיים לאולם, מדלג על שתי מדרגות כמו תיש צעיר. מאחורי הפרגוד עמד זקיף גברתן שחור שלכד אותי בגרון, “לאן אתה רץ בחור?”, הוא בלם אותי .נפנפתי לו בתעודה האדומה ומיד השתחרר לי המחנק. הנה חדר ההלבשה, עשרים יפות, מדהימות, סוף הדרך.  מעורטלות בכל מיני שלבים, ישבנים חטובים להפליא עם חוטיני חורץ, ביצבוצי ניצנים ללא חזיה,ותריסר מאפרות מרחפות בחדר מאחת לשניה כמו דבורים בין פרח לפרח. ממסקרות,מושכות בפוך,מסמיקות לחיים,מורחות שפתונים ,עד שנעתקה הנשימה מפי והטיפו הגבעות עסיס.
מבעד דוק ההכרה המתערפלת, אני שומע שיחה קטועה צה”לית, בין כמה חיילות לובשות מדי א’.(מה עושות כאן חיילות דוגמניות?תמהתי), ניסיתי להתרכז בחלום בהקיץ:
” סמלת מבצעים בתקשוב....מחנה בר-לב בצומת קסטינה... כן כן קיבלתי סמבצית....(הבלונדינית אוספת את שערה בקוקו) ואפילו לא הייתי צריכה לבקש, ישר הקצין מיון אמר לי שזה מה שקיבלתי!!! עשיתי  שבועיים טירונות בג’וליס, 5 וחצי שבועות קורס.... זה ביחד... כן יש לנו חדרים, מפזרי חום, מקלחות עם דלתות, אוכל סביר, אחלה תנאים..... סגל טוב.... לא קשוח מדי בינתיים אבל הוא בהחלט סגל טוב שאפשר לפנות אליו בבעיות והכל... אני מרוצה.... אחלה בנות באמת אחת אחת.... וזהו כיף לי בינתיים “
ועונה לה בקול עמום איזו רבטית כהה ויפיפיה(המאפרת מושכת בעפרון את הגבות): עשיתי טירונות של חודש שלם בניצנים.. ואחרי הטירונות שיבוץ במודיעין... תפקיד של שבוע-שבוע.. וקיצור שירות.. ככה שאני דיי מרוצה!! סה”כ קור מטורף בלילה בניצנים.. באוהלים מסריחים בעעע ..האוכל זוועתי, המקלחות והשירותים נוראיים.. אבל יש לנו אחלה של מפקדים.. והבנות ממש סבבה.. אז גם צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה! שבוע הבא ב”ה גם יוצאת שישבת ואחרי סוגרת שבועיים.. בעעעע.. יהיה טוב..
“וואי איזה בעיות עשית עם הזריקות בבקו”ם” ,נזכרת הראשונה, ואני רואה עכשיו שהיא ג’ינג’ית בהירה מאוד, עם נמשים ושיער אסוף.
“הגר??? זאת היית את??? עם הדובונים?? יא מצחיקה, דברת איתי באי סי שלחתי לך הודעה במסרים”.. איזה מחלקה וצוות אתן?! איך הולך?! גם אתן אוכלות רק מלפפון ולחם עם גבינה?
” חחחחחח............    , אני אוכלת לחם עם גבינה,שונאת את הגמבה.. רק עגבניה.. אין אוכל אבל אני שונאת ירקות ............חחחחח’                                                                                                                                                                                        והרס”פ...... חחחחח ...אמאלה, דרך אגב כבר קיבלתי שעות ביציאה, ליציאה הבאה שזה עוד
שבועיים... יש מצב יעשו לנו שבוע סליחות ויבטלו?!?!? חחחחחח.. גם כן הם עם המסדר פאקים שלהם... הולכים להתוודות אצל ה”אב בכנסיה”... חחחחח”                                                                                                                                  ...
“הסתלבטתי על המ”מ והמפקדת שמעה אותי אז היא התחילה לצעוק עליי.. וגם  עליתי על מדי א’ חמש דקות לפני הזמן יציאה והמפקדת תפסה אותי .. בקטנה.. אני ממש לא מתרגשת מהדברים האלה”                                    קוסראבק......... “כן, זאת היא! תתרגלי, כי יהיו לך עוד הרבה תקלים כאלה איתה! יום אחד בנקיונות המפקדת הקובבה השמנה הזאת שמעה אותי ואמרה לי “זה נראה לך הגיוני שאת אומרת דבר כזה??נעלאמאשלה..
” ואני כזה מרגישה כמו מפגרת,אהבלה.. כאילו מה אמרתי.... במסדר התוודויות היא אמרה הכל לאיש סגל, נעלסבתאשלו , כונפה משתנקרת..ומה זה רציתי להיכנס בה, אז הלכתי לדבר איתה והתברר שהיא שמעה שאמרתי - אם אפשר היה לרוץ אל המ”פ... פוסטמה”....
“אפשר לקבל כוס מים?” אני מחרחר בגרון ניחר,ומתיישב בכבדות.”מי זאת שביט ויזל? ”  . “אני”, עונה הבלונדינית הרזה ומפסיקה באחת את הלהג הצה”לי ששטף את אוזניוטישטש את הכרתי, עד לפני דקה.
” אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות לכבוד יום העצמאות

” יצא לי סופסוף קול נורמלי.אני ממקד את אישוני על השער ונכנס לתוך השורשים ומגלה שלא מדובר בחימצון דרמתי , משהו  קליל של ‘קלירול’, מאוד קרוב לאורגינל. לגבי עור הפנים פה יש בכלל איפור ממשפחת גווני האדמה הכוללים בין היתר את הגוונים השחמחמים, הזהבהבים, הכתמתמים והברונז. העיניים הכחולות שלה אופרו בצלליות אפויות בתנור בגווני זהב, ברונזה ושמנת. בתפוחי הלחיים השתמשו בסומק זהוב מסדרת אול אובר  ואת השפתיים תחמו עם עפרון לשפתיים, הנחתי שמדובר בשפתון מסדרת ניו שיק ועליו ליפגלוס מבריק במיוחד מסדרת אולטרה ריפלקט. לסיום המראה, צבעו אותה במסקרה שחורה מסדרת דיווה שמעבה ומאריכה את הריסים ומעניקה מראה דרמטי.אבל זה הכל חולף בראש הפרטי שלי, יש לה מבט מחייך,חושפת טור שיניים צחור למשעי ללא הנד אף עפעף. מין קשיחות קיבוצניקית כזאת,צוננת עם חיוך קרירי.אני טוען את המחסנית ומתחיל לירות.על כל צרור שלי,חוזר אלי צרור שלה,הכל פוגע בול,היא לא סתם מטרת דמות מקרטון.חשבתי להתחיל מהסוף,כי את ההתחלה מכירים כולם וזאת לא חוכמה גדולה.
היא יפהפייה אמיתית. שביט ויזל ,מגונדרת בשיער בלונדיני(נבדק) גולש, ו־55 ק”ג שנמתחים למהדרין על 180 סנטימטרים רובם ברגליים. אבל כל זה לא יגרום למלכת היופי לשעבר (2010) לשכוח מי היא (קיבוצניקית מבארי) ומנין באה (אשקלון).היא מלכה בלי פוזות וגינונים. כפי שאפשר להבין, גם בחורה עם רגליים על הקרקע שלא נשארת אדישה למאורע אופנתי מכונן  בסנצ’ורי סיטי כמו זה שפקד את קהילתינו ביום העצמאות החולף. והטיול השנתי הזה אלינו בא לה תוך כדי השירות הצבאי, התברר שצה”ל נאלץ לשנות את כל לוח הזמנים של חטיבותיו ואוגדותיו בכדי שויזל תוכל ליטול פגרה ולשוט ברחבי ארה”ב ולקושש כספים עבור מועדוני לילה צה”ליים לחייליו וחיילותיו.אצל ויזל, שמשרתת בחיל התקשו”ב (קשר) באזור קרית מלאכי(קסטינה) ב”תפקיד חסוי”,(מנהלת לשכת רח”ט תקשוב תא”ל אשר וולך) היא משלבת את המועיל והיעיל. בינתיים היא מנסה לשמור  על הגזרה הדקיקה והמוארכת - ויש לה סיבה טובה לכך,מיד בתום שירותה בעוד חודשים ספורים,תעלה סמלת (מיל.) ויזל על ציביל ,הדוגמנית מקיבוץ בארי (וכפי שראש עיריית אשקלון, בני וקנין, טורח להדגיש - בחורה שהעבירה לא מעט שנים מילדותה בעיר של שמשון הגיבור) ותוביל לראשונה מאז בחירתה כמלכת היופי של ישראל לשנת 2010, את הקמפיין של המעצבת אליאן סטולרו לעונת אביב קיץ  2011. ויזל תכנס לנעליהן של פרזנטוריות קודמות: הדוגמנית יעל רייך, השחקנית והדוגמנית יעל גולדמן ונשים נוספות אשר כיכבו בקטלוגים השונים של המעצבת במהלך השנים, ותשתכר עבור העונה בכ-20 אלף שקל.עבור הויזל שנפרדה מכתרה המלכותי לפני כחודש ימים, יהיה זה אתגר רציני,למרות שהיא נראית טוב. היא גבוהה, בעלת רגליים חטובות וחמודה מאוד. אבל אני מנחש שבאזור הבטן והגוף יש לה עודפי שומן, אוי ואבוי רחמנא ליצלן וברור שהיא אינה  מספיק חטובה כנדרש לקמפיין מוקפד וחסר פשרות . לדעתי, זו תוצאה של  הזנחה תזונתית בצה”ל וחוסר באימון גופני, כי בסה”כ היא רזה, אך למרות זאת אחוז השומן באזורים מסויימים גבוה. מומלץ שתתחיל להתאמן ולהפסיק לאכול שטויות,(כפי שנצפה בקבלת הפנים במלון פלאז’ה) אחרת תוך חודשים ספורים  היא עלולה בקלות להדרדר כאחיותיה המלכות לשעבר. בין טייק לטייק, ויזל סיפרה לי שבכל הפקה , אירוע אופנתי ותצוגה היא לומדת ומתפתחת ושהיום היא מרגישה נינוחה יותר במהלך הצילומים: “לאט לאט מכירים תהליכים ומהלכים השונים וזה מקל על העבודה”.לבנות שנמצאות בתחילת דרכן, מנדבת ויזל טיפ חשוב: “חייבים להשתחרר מול המצלמה, זה לא טוב להיות קפואה. את צריכה ליהנות מעצמך וזה ניכר במצלמה”. יצא לנו לדבר כמה פעמים במשך תצוגת האופנה,הכל זריז ומהיר,אין רגע דל,הבנות טסות למסלול וחוזרות לידי המלבישות הספידיות האדרנלין מתיז לכל הכיוונים והיא באיזי , אחלה בחורה.
בינתיים האפסנאי של התצוגה מתחיל לאסוף את התלבושות,הבנות שוב מתפשטות וחוסר הריכוז משתלט עלי.בעל אוסף התכשיטים,יוסי דינה, מרכז מאמץ לצלם את כל הדוגמניות יחד עם תכשיטיו היקרים (”זה היה של גולדי הון,מיליון וחצי דולר,תראה איזה יופי ,אין עוד אחד כזה בכל העולם”) טרם שימלטו לנפשם ,אישה אישה לביתה .שביט ויזל ניצבת בפוזה די נון שלנטית יחד עם מלכת היופי הנצחית שלנו אילנה שושן,ואני מתחיל לתקתק במצלמתי.נותר לנו זמן קצר בטרם  יצא האוטבוס עם משלחת צה”ל שממשיכה דרכה לסאן פרנסיסיקו ומשם חזרה לחוף המזרחי.הפעם אני מנסה לדלות צפונות עברו מויזל. היא חוזרת ומזכירה  את השנה שחלפה ובחירתה למלכת היופי בישראל. היא היתה מלכת היופי הקיבוצניקית הראשונה בישראל, כאמור מקיבוץ בארי. הקטע המענין הוא, שהיא חושבת שאין כמו היופי הקיבוצי, ושאין לתחרות סתירה עם ערכי הקיבוץ. למרות שאני כותב בעיקר על גברים נשואי פנים בגיל העמידה, החלטתי לחרוג מסמכותי ולברר בכמה שאלות זריזות ממש שניות לפני שיפליג האוטובוס שמתחיל להתמלא במשלחת הצה”לית.
מי את, שביט ויזל?

“אני בת 20 מקיבוץ בארי, חיילת בשירות סדיר בחיל התקשוב.נולדתי בבית יולדות של ביה”ח ברזילי באשקלון, מאז שאני ילדה תמיד אמרו לי בבית ללכת לתחרות מלכת היופי ושאני בטוח יכולה לזכות. גם דגמנתי בעבר, ככה שהנושא הזה לא זר לי, אני מכירה אותו היטב. אני בוגרת תיכון מעלה הבשור במגמת צילום וגרפיקה,ההורים שלי נתנו לי את השם שביט כחלק מהחלטה לקרוא לכל ילדיהם בשמות הקשורים לאור. לאמא קוראים מרסל -  והיא אחות שכירה בקיבוץ, לאבא קוראים אבי,עבד בעירית אשקלון והיום - יועץ לעסקים, אני האמצעית משלשה ילדים. עד גיל 6 גרנו באשקלון אבל אז אבא החליט שהוא רוצה לגדל ילדים בקיבוץ ואני מאושרת מדרך החיים הזאת. בילדותי ניגנתי בתופים, תקופה מאד אהבתי את זה אבל בסופו של דבר עזבתי. נולדתי לאמא ילידת מרוקו ולאבא צבר ממוצא הונגרי. אני מעדיפה אוכל הונגרי אבל אני מאד בעייתית באוכל: מלבד עגבניה, אני לא נוגעת באף ירק, אני לא אוכלת בשר טחון, לא נוגעת בג’אנק פוד ובעיקר אני לא אוהבת תבלינים באוכל. ההעדפה שלי היא לפחמימות - אני יכולה לחיות מפסטה ופירות. אחרי השחרור מצה”ל  אעבוד כדוגמנית כל זמן שזה ילך לי , אבל אחרכך אני רוצה להתנדב, אני מאד אוהבת ילדים והכי הייתה רוצה לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. אולי אפילו אהיה גננת בקיבוץ”.

“איך זה להיות הכי יפה בקיבוץ

”  ?  “לא רק בעיר יש בחורות יפות, ובקיבוץ שלי יש הרבה בחורות יפות חוץ ממני. אני חושבת שהכל בעיניי המתבונן.”
אחד הקורבנות הראשונים להכתרתה היה חברה הצמוד מקיבוץ בארי, שמו היה אדם - החבר הצמוד שלה עד לפני שנה מזה חמש שנים. שביט לא  היתה מוטרדת מהסטטיסטיקה שניבאה שחורות לקשר הזה. “אנחנו נישאר יחד” היא הבטיחה. “טוב לי איתו ואני אוהבת אותו ואני אשאר איתו”,אך נבואות ניתנו לקטני אמונה ואכן הבחור הוחלף והתנדף לדגם משוכלל יותר וששאלתי אותה לתוכניותיה למדגם האוכלוסיה הישראלית, ענתה בלי היסוס:” שישה ילדים, לא פחות ולא יותר, זה האתגר שאני מייעדת לבעלי לעתיד - כי ילדים זה שמחה. “ומהיכן את מביאה את ההילולה?” אני מתעניין “זה מהצד המרוקאי שלי”, היא אומרת. “אני מסתכל עלייך ורואה בלונדינית, קיבוצניקית עם שם משפחה כמו ויזל.” -”זה הצד של אמא שלי”.היא מצטדקת. “וואלה יופי. איך תביאי מהגוף הדקיק הזה שישה ילדים?”
“וואלה, וואלה. זה נשמע הרבה, אבל לאמא שלי יש שבעה אחים ואחיות ואני רואה שהם נותנים אחד לשני הרבה כוח. הייתי רוצה שגם הילדים שלי ירגישו את אותו הדבר. אני מקווה שאגדל אותם בקיבוץ או בכפר, בכל מקרה אני לא רואה את עצמי מגדלת אותם בעיר כמו תל אביב”.
איך הגיבו בקיבוץ על ההתמודדות בתחרות

?  “הקיבוץ כולו תמך ופירגן. הם שמעו שבחרתי להתמודד בתחרות הם מאד פרגנו. מאז שזכיתי  ובמשך כל השרות הם לא מפסיקים  לתמוך. הם כבר לא מתרגשים מהענין - בכל זאת,גדלנו ביחד”.
את לא מוצאת פער בין הערכים הקיבוציים לבין תחרויות יופי

  ?  “לא, ועובדה שהקיבוץ כולו פירגן. אפילו ראש המועצה האזורית “אשכול”, חיים ילין, תמך בי ובירך אותי על הזכייה. אני חושבת שכל אחד צריך להגשים את עצמו במה שהוא טוב”.
  את חושבת שבזכותך יתחילו להיחשף בארץ ליופי הקיבוצי

  ?  “אני מקווה מאוד, כי לטעמי היופי הקיבוצי הוא הכי הכי. הבנות הכי יפות באות מהקיבוצים. הכל מכוון מלמעלה. זה כנראה סימן – לא סתם אני באה מקיבוץ הקרוי על שמו של מנהיג תנועת העבודה, ברל כצנלסון. כנראה שבמלאות 100 שנות קיבוץ, גם לנו מגיעה מלכת יופי משלנו. ואם כבר קיבוצניקית כמוני, לפחות שתהיה מקיבוץ שיתופי”.

Find more photos like this on EveryJew.com

ולבסוף אני מבקש מויזל, לפני שהנהג מתניע את האוטובוס, לספר לי על יום טיפוסי בתל אביב ,יום של בילוי בקניון למשל:
“היה לי יום מדהים,יום לדוגמא, וזכיתי להיפגש עם החברות שלי למלוכה: בת-אל ג’ובי, עדי סאסי וגל ארז, שנורא התגעגעתי אליהן כי לא ראיתי אותן כמעט שנה מאז התחרות
עמדנו 8 שעות על הרגליים, עם עקבים כמובן, והשפרצנו על עוברים ושבים את הבושם החדש של כריסטינה אגילרה. כן, את זה עשינו בקניון  ונהנינו מכל רגע, אפילו כשנכנס לנו בושם לעיניים וגם קצת לפה (בת-אל סיפרה לי שיש לבושם טעם של כוסברה). האנשים בקניון היו נורא נחמדים, החמיאו לנו ואמרו שאנחנו אפילו עוד יותר יפות במציאות. מי שלא פחד לעמוד לידי (בגלל הגובה...) הצטלם איתי, אבל רק אחרי שישבתי או התכופפתי ואני כמובן שיתפתי פעולה. מלא ילדים התקהלו סביבנו, ואני – חובבת ילדים גדולה ובשאיפה להיות בתחום ההוראה, הרגשתי ממש כמו בגנון ורק לא רציתי שיגמר.
אז לעקבים כבר התרגלתי שזה מפתיע אותי מאוד, כי בתחרות ובתצוגות אני ממש סובלת מזה,
בין 14:00 ל-16:00 בתור הפסקת צהריים, הלכנו לאכול בבית קפה בקניון. ארבעתנו הזמנו מלא פסטות וסלטים לארוחת קומבינה, ולמרות שהמלצר שלנו לא האמין שנאכל הכל, הפתענו אותו והשארנו צלחות מבריקות.
זהו, עוד יום כייף עבר, אני אשב לי עכשיו ברכבת, אריץ את כל החוויות, אנמנם (מזל שאשקלון זו התחנה האחרונה) ואחכה לפגישה עם האמא החמודה שלי שבאה לאסוף אותי מהתחנה לקיבוץ בארי שבו אנחנו גרים”.

צלצלתי לקיבוץ, לעמית שלוי, מזכיר הקיבוץ לברר איך הקיבוץ באמת רואה את התופעה המלכותית המפתיעה: “המשפחה כבר שבע שנים בבארי, אמנם בהגדרה הם לא חברים אלא תושבים, אבל הם הפכו לחלק מאיתנו ולחלק מהנוף. משפחת ויזל היא משפחה נחמדה מאוד. האם מרסל היא אחות שכירה במרפאה, והאב אבי עובד בעיריית אשקלון. למשפחת ויזל מסורת קיבוצית ארוכה; לפני שהגיעו לקיבוץ בארי, מרסל הייתה אחות שכירה בקיבוץ רעים, ושם גרה המשפחה. שביט, היא בחורה מאוד עממית, ולא אחת שמרימה את האף. יש לה שני אחים, מאור אחרי הצבא ונריה בכיתה י’ בבית ספר נופי הבשור. “מה עשיתם עם ‘סקודה פאביה’ המכונית שזכתה בה בתחרות?

“=”  זה לא של הקיבוץ, כי הם שכירים. אם שביט הייתה בת קיבוץ, היינו צריכים למצוא לכך פתרון, כי אין מכוניות פרטיות בבארי”.

ללנסות לתאר את הציורים של אורה תמיר זה בדיוק כמו לתאר חלומות, שאני קם בבוקר החלום כבר מעורפל, נגוז ומתפוגג, קרעי החלום מתעסלים בערפל מעולף, אם היתה תרגושת גדולה, עדין הלב הולם, אם היתה מעצבת נפש  הרי שהיא עוד הומיה ודואבת. לעיתים אינך זוכר דבר וחצי דבר, אולם משהו מבפנים עדיין צבוט או חבוט, אבל אינך יודע מה.
באומנות של אורה יש איכות עתידנית ויופי צבעוני שרודף אותך עוד שעות רבות לאחר שראית אותם. הציורים שלה  לא מתוכננים, הם אינטואיטיביים לחלוטין, אתה שומע את צווחת צבעיה החריפים. כל ציור מקורי, כל עבודה שלה היא תולדה של מעשה ארוך של אהבה. היא מרבה שימוש במכחולים רכים מצובל ובצבעי שמן, בסיפוריה יש סמלי נוצרים. בציורים החושניים והסוריאליסטיים שלה  היא מנסה להביע רגשות בסיסיים ולנצל את האינטרנט האנושי מורכב.

אורה תמיר החלה לצייר בעודה ילדה רכה, אולי בת שלוש, בקיבוץ גברעם שליד עזה. היא היתה ילדה עדינה ובודדת, הוריה נפרדו , “גירושים לא טובים” היא אומרת. בגיל שלוש היא הצטרפה לאביה שנטש את הקיבוץ ועברו יחד לתל אביב, אמא נותרה בקיבוץ. הציור לדידה היה פעילות קדחתנית ,פיזית ונפשית, לשם היא נסה מהמציאות האישית, המשפחתית ומהילדים המנכרים של השכונה. היא לא שיחקה “קלאס” עם הבנות, . מה שנחשב השחתת זמן עבורה ,היא היתה במצב כרוני של ציור, היה לה דחף שאינו ניתן לריסון. את התמונה הראשונה מכרה בגיל עשר לעוזרת התימניה, שהיתה הורתה האמיתית. לעוזרת קראו יונה והיא הציעה לתמיר לסחור את ציוריה בגלריה בשנקין. ויונה  מתגרת  התמונות ואת הדמים מסרה לציירת הקטנה. אז כבר הדהד בקרבה קול שהדריכה אישית, קול פנימי שאומר לה שזה בסדר. זו  היתה הרפיתה, עזר להתמודד עם אילוצים ואתגר פנימי למצוא שלווה. כשאהבה את התוצאה, הגיעה לסיפוקה. לימים עבודותיה נודעו ונמכרו ברחבי ארה”ב, בעיקר בקליפורניה ,נקל למצאה בירידים לאומנות שם היא אומנית של כבוד. אם אתה בר מזל מספיק ויכול לרדוף אחריה ולהדביק את הקצב בה היא מציגה את ציוריה במאות האירועים, הבאזרים, הגלריות והסטודיוז, ואם יצא לך גם  לפגוש אותה ולראות את עבודתה, אתה תתפס ותלכד במלכודת הדבש של ציוריה. בהתחלה היה קשה ,תמיר שינסה מתניה והתגברה יום יום על אילוצי תיקשור אישיים ושמה מפלטה בציוריה הסוריאליסטיים. בכל ציור שלה יש משמעות ויזואלית ונפשית ויש סיפור משפחתי. חלק מהאילוצים קשורים בנכדה שלה אריאל, ובעזרה לנכדתה השניה שניצלה מסרטן בעזרת בית חולים לילדים של אל איי.

היום, המנהיגים של העולם החדש שלנו, נותנים חשיבות גדולה יותר למשקלם של הערכים חברתיים האנושיים שלנו, האמנות שלנו, השירה שלנו, ואת המוסיקה של העולם. אלו  הם האוצרות בכל תרבות, ובכל אומה, במשך אלפי שנות ההיסוריה הכתובה,המצויירת והמושרת.  האומנות מייצגת את האוצר הנעלה ביותר, המקודש ביותר של האנושות. אנחנו, כמו המנהיגים הבין לאומיים, חייבים לעודד, להעריך, ולתת תמיכה לאמנות טובה. אורה מתגלה כאמנית “גלובלית”. אנשים עם תובנה ומבט רחב על העולם, ירצו את עבודתה במשרד שלהם כדי ליהנות. אני מזמין אתכם לחקור את האמנות של אורה תמיר ולתת לעבודותיה לעורר בכם את הרגשות העמוקים . האומנות של אורה תמיר היא אומנות סוריאליסטית פנטסטית. אסקולה של סלבדור דאלי ,אותו היא גילתה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. מיד שנגעה כף רגלה על אדמת אמריקה, לאחר השירות הצבאי, בו שרתה בקיטון זעיר בחיל הלוגיסטיקה כציירת כרזות וציורי קיר. הסגנון האישי של דאלי היה יותר ראוותני והדמיון שלו היה חסר גבולות ומעצורים. את הציורים של תמיר אפשר להסביר עד הפרט האחרון, אין שם דמויות מיותרות או ללא סיבה ניראית לעין. זו דוגמא קלאסית להבחנה בין תמיר לדאלי,שמאז תקופתו עברו יותר ממאה שנה. במשך כל הזמן הזה המשיכה האסכולה להתפתח והוסיפה ציירים ידועים נוספים ,כגון:   
    * מקס ארנסט
    * ג’ורג’ו דה קיריקו
    * אנריקו דונאטי
    * ולנטיין הוגו
*    אופנהיים
מ*      מראט
א
בארצות הברית היא נוחתת בתחילת שנות השמונים וגרה עם בן זוגה הטרי תקופה, וחוזרים ארצה ושוב לאמריקה שלוש פעמים. באחת משהותיהם בארץ הקימה לה גלריה משלה והצליחה ביותר.
אורה תמיר ממשיכה מסורת ארוכה של יצרניות מופת, עם מגוון רחב של ציורים הסוריאליסטיים שלה,  שהיא מציגה את היצירות המקוריות שלה למכירה בגלריה. ציורי שמן מקוריים  למכירה ישירה  במקום עם יצירת קשר עם האמן. הדפסים חתומים של יצירות אמנות זמינים גם בגדלים שונים, ואותם יש למצוא בירידי האומנות בהם היא משתתפת ברחבי קליפורניה. אני אישית ישבתי בדוכן למכירות אומנות של חברה בסמוך לביתן המידות של אורה תמיר. הדוכן שלה יוצר הצלחה מיידית והוא תמיד עמוס בשוחרי אומנות שצובאים אל הביתן בשקיקה.
חחלק מציוריה אינם מסחריים אלא מבטאים את אשר היא מרגישה, אך רוב רובם כן מכירים וזוכים לביקוש גדול. תמיר עורכת הרבה ירידים והאיפיון של כל ציור הוא חד משמעי שווה בכל יריד, אם ציור לא נועד להמכר הוא לא נמכר באף שוק. ואילו אותם שיש לה מכירות גבוהה נמכרים רובם בכל בירידים. אין לה תשובה חד משמעית לסיבה. היא מבארת לי בכל ציור את הסיפור. לדוגמא את אחד הציורים ששבה את עיני היא מתארת כדלקמן, ”זה סיפור אהבה,הגבר לא שולט, בשבילו האישה היא האוצר, שהוא מרים אותו למעלה, תסתכל עליהם,הם באותו הגובה. בשבילה הוא מי שמגן עליה, מי שנמצא שם לשמור עליה. אני מאמינה שנשים, כמה שהן טוענות שהן עצמאיות, וכולי, אנחנו כולנו רוצות את הגבר שלנו שיהיה שמה שצריך.”  וישנה  שם עבודה אחרת עם גבר במסכה וקשה לה להסביר את הענין אבל באופן כללי הנה התאור של תמיר את עבודתה :”יש לו מסכה כי לכולנו יש סודות, אני מאוד ויזואלית ואני אוהבת גברים ונשים מחוטבים ושריריים. אבל אני תמיד אהבתי ריקוד, לא בעצמי אלא רק בלהביט. אני גם אוהבת אתלטיקה, את גוף האדם בתנועה, פשוט להסתכל עליו”. אני מציין לה שכל ציוריה מאוד מיניים,בחורות חטובות עם שדיים גדולים ונישאים וגברים אתלטיים עם איזור חלציים בולט ומפותח ותמיר עונה ובעיניה ניצוץ קטן: “למה לצייר מכוער,אובוויאסלי זה סקסי ואובוויאסלי אני אוהבת אסטטיקה”..
אאני מודה בפניה, שציוריה לא מדברים אלי, ואותם שבחרתי לראות היו היותר מציאותיים ופחות סוריאליסטיים, ומסתבר שאינני במיעוט.  תמיר:  “בקהל שרואה את העבודות שלי ,אני לא מדברת לכל אחד, להיפך. אני גם לא מחפשת לדבר עם כל אחד. זה לא מדבר לכל אחד , אני מדברת, אולי עם עשרים אחוז מהקהל.  אבל הקהל שלי, העשרים אחוז, שאוהב את הציורים, הוא אוהב אותם בגדול “.
“תמיר: “הציורים שלי הם כמו פסיכואנליזה על דף. כל אחד מפענח אותם בשביל עצמו. השאלה אם בכלל מענין אותך להשקיע במאמץ ובחויה חושית רגשית כזאת? הרבה יותר נעים וקל להסתכל על משהו צבעוני כזה, שזה לא אומר שום דבר. זה טוב, אני לא צריך להכנס לתוך זה ואני לא צריך להיות מעורב נפשית.  אצלי, לכל דבר יש סיבה ומסובב, אין פה זיוף, זה הדבר האחרון שאעשה”.
“,”באים אלי לדוכן ומתחילים להתפתל ולנסות להבין או להסביר לעצמם, ואני רואה שיש למישהו בעיה עם זה . אני אומרת לו  אל תתאמץ לעשות קומבינציות, תסתכל על מה שמדבר אליך, אם זה לא מדבר אליך אל תגע. הדברים האלו מעוררים איזה דבר פנימי בבן אדם, וזה יכול להיות גם בשלילה”.
“יכולתי לעשות מחיה מצוינת מהרבה דברים שהם קלים,אתה רואה שמבחינה טכנית אני שולטת בכל המדיות. לעשות ציורים שהקהל יאהב היה לי מאוד קל, אני לא מוכנה לוותר לעצמי,אני עושה את אשר אני אוהבת, ככה חונכתי.”
. פעם פגשתי את אורה תמיר, בסנטה מוניקה, בתערוכת אמנות שנתית  ובדוכן שלה התגודדו כמאה איש בצפיפות והתלהבות. היה אחד שסיפר לי שיש לו כבר שישים ציורים אורגינלים של אורה. הוא אוהב את

Find more photos like this on EveryJew.com
    הציורים עם הצבעים החיים, החושניים, שמסמלים את כמיהת האדם לאהבה והגשמה.
אאז  אורה מספרת לי, מעל ראשי ההמון הסואן, שהנה ניגש אליה אדם מבוגר בתל אביב וסיפר לה שקנה ציור שלה כשהיתה בת שתים עשרה. “אתה לא תתעשר מזה אלא רק אחרי שאני אמות”, היא אמרה לו בצחוק.  אז כאילו לפייס את דעתה מהצהרתי הקודמת על הסתייגותי מציוריה, הצבעתי על ציור גדול וצבעוני שמראה גבר ואישה בחיבוק אוהב ברגע של אורגזמה. השניים הופכים לאחד בציור שנקרא “1 +1 = 1”.  זה חזק עמוק ומפואר. ושאני לוקח אותה לבדוק מקרוב, אורה פורצת בצחוק נדיר, ואומרת לי, “לכל סיר יש מכסה”, ואני מחזיר לה בצחוק , “וגם לכל פח אשפה”.