ראיין וכתב:מיכה קינן

לקראת ביקורו הצפוי והופעתו המיוחלת מעניק המוזיקאי המיתולוגי, שלום חנוך, ראיון  חושפני ובלעדי “ערב טוב אדוני,הכיצד ערבה לך טיסתך? ” אני פותח בגישוש זהיר ורועד את הראיון ההיסטורי. האייקון האגדי שיושב לפני לא יזכור את הכתב הירוק והנידף מעיתון ‘במחנה’, שהיה מלווה את להקת הנח”ל מהאחזות להאחזות ,באותם ימים, שלום חנוך, כבר ירד מהמדים והתהלך בציביל, ועדיין היה מתלווה לחבורה מידי פעם.
“בסדר,מה שלומך”, הוא עונה לי בזחיחות כאילו זה עתה ירד מהמונית בדיזינגוף.

“מה מאפשר לנו סדר היום?כמה זמן מוקצב לנו לראיון ?” אני חוקר בחשש.                                     

“בוא נלך עם הראש שלך ונראה כיצד ילד דבר,סע, סע לאט.”

אני מתרווח בזהירות בכורסא ומביט באבי אביו של הרוק הישראלי, שכתב ויצר מאות שירים אלמותיים, המוכרים כלכך, שמשרים עלינו תחושות והתרגשויות, שמפעפעות בליבינו ומזכירות לנו  נשכחות.
ערפילי געגוע , גלים של נוסטלגיה חמימה, דברים שבינו לבינה, רומנטיקה שחלפה ופרחה לה, צביטות לב כואב, אהבות שכזבו ועזבו,ילדות נשכחת, דמעות שונקות .
שלום חנוך, בשביל רובנו,הוא היסטוריה כמוסה, סיפור חיים, חלק בלתי נפרד מהוויתינו ושורש מהותינו כישראלים ניצחיים החיים כאן או שם אבל לעולם.
“על מה אתה חולם”, הוא מעיר אותי מהגיגי, ” איפ יו וונט מי טו טוק טוק - יאללה שוט”.

“אני מנסה להבין מה מסתתר מאחורי התופעה?”,אני פותח.                                                     

“למה כולם רוצים כלכך לדעת מה יש מאחורי, צריכים לדעת מה לפני,שיבואו להקשיב שישמעו את המוזיקה ויהנו, זה העיקר”.

“אנחנו יהודים בני יהודים שתמיד רוצים לחקור במופלא מאיתנו ולדעת מהיכן זה בא וגם כמה זה עלה?”                 

“גם אני מתעניין ומתפלא לעיתים, אבל בוא נזרום עם זה,נברר את זה אחרכך, מה השאלה הבאה?”

Find more photos like this on EveryJew.com

“האם אתם עורכים סבובי הופעות בחו”ל  כל שנה?”                                                           

“האמת היא שכבר לא יצאנו מהארץ לסיבוב מספר שנים, אנחנו מופיעים בפעם הראשונה בחו”ל עם התוכנית שנקראת ‘יציאה’, ולא במקרה. זה הצד הרך שלי וזה לא קשור ביציאה רכה, אלא משום שאני מנסה לשקף את הרצון של הקהל שלי, שמתיחס לסגנון המופע. כולם מכירים שני צדדים שלי , שעמלתי וטרחתי שיכירו. האחד זה הצד השקט והאנטימי, והשני זה הצד של הרוק. זה הצד שאני לא דופק חשבון, לא בעוצמות הרגש, ולא בדציבלים. אני חייב לומר לך, שאני שמח להיות בשלב  זה בחיי, ולקח לא מעט זמן, שאני יכול לנוע מצד אחד לשני, זה מאוד ממלא אותי, מאוד כיף לי שני הצדדים.
מצד של רוק לצד של אינטימיות, ובחזרה לקצב של רוק. תמיד זה היה כך, אבל לא הופעתי במתכונת הזאת, למרות שקיבלו אותי בשתי הצורות. דווקא בצורה השקטה לא הופעתי, כי חשבתי שזה לא יעניין אותי כלכך.
המצב הזה קרוב יותר להוויה האישית שלי בזמן כתיבת השיר ושל ראשוניות, פחות לבוש, יותר ערום וחשוף, בלי עיבוד, בלי הפקה והדברים השייכים לחלק התעשייתי של המוזיקה.”

“האם יש קשר לסגנון , לגילך המופלג ולמצבך הנפשי המשופר?”  
                                                                                                        “אני מניח במבט לאחור שזה גם קשור לגיל, זה גם ענין של איזשהו בטחון, דווקא להיות עירום, בגיל מיושב ולהופיע עם רוק בגובה העיניים, והופעות שהם עם אנרגיה ,מדליקים אותי יותר , דבר ששאפתי אליו תמיד.היה לי מאוד קל לכתוב את השירים השקטים, אבל חשבתי שזה לא קונץ גדול, ולכן עשיתי את זה, אבל רציתי להביע יותר, הרבה יותר. כתוצאה מכך שאני חי ככה וככה שנים, נוצרו מספיק חומרים, גם כאלה וגם כאלה.
“היום אני יכול, בהופעה עם משה לוי, ורק שנינו, אני עם גיטרה והוא עם פסנתר, לבחור באופן ספונטני ממאה ועשרים שירים, במקום להחליט מראש שאנחנו עושים שיר זה או אחר. יש לנו שלד של תוכנית, של שירים שנעשה אותם, כי אני יודע שבלי זה הקהל יצא מופסד. בהרגשה שהוא לא קיבל את מה שהוא רוצה. יש לי איזשהי מחויבות לקהל. מדי פעם אני שואל את הקהל האם בא לו אישהו שיר מיוחד?
“במשך השנים קלטתי שהקהל מבקש את השירים הידועים והצפויים, ישר צועקים: ‘מאיה’ , ‘משיח’ , ‘ככה וככה’ או ‘נגד הרוח’. אולם אם אנחנו שומעים בקשה שהיא יוצאת דופן, אנחנו מיד נענים בהתלהבות. הרבה פעמים, שאנחנו מבצעים שיר, שלא הושר הרבה זמן, הוא יוצא מאוד טוב, מאוד מרגש, מאוד מיוחד, כי  יש בזה את הראשוניות.”

“האם זה משעמם אותך,או נדוש לחזור לשיר ידוע ומוכר?”                                                     

“לא זה לא משעמם, משום שאחרת לא הייתי עושה זאת יותר, אם היה משעמם אותי לשיר ‘מאיה’ שוב ושוב ,אז לא הייתי שר אותו. יכול להיות ערב מסויים שלא בא לי לשיר את ‘מאיה’ אז אני שר שיר אחר. הענין של הופעה , הוא עולם אחר משל הכתיבה, כמעט כל ביצוע שונה במעט , מגוון.”

“האם אתה מעדיף לכתוב שירים,להלחין או לשיר?”       
                                                                                                                                           

“העדפה הגדולה שלי היא ההלחנה, אולי בגלל ביקורת עצמית או משהו. קל לי יותר להלחין, אבל מילים חשובות לי לא פחות, גם במצב רוח קל וגם רציני, המילים הם לפחות חמישים אחוז מהענין.”

“האם אתה צריך להזדהות עם מילות השיר המוגשות לך?”                                                        

“רוב השירים שהלחנתי , גם כתבתי את המילים. קודם כל יש לי את עצמי בשירים אלו. כשאני משתמש בטקסטים של אחרים זה נובע מסיבות ונסיבות, לדוגמא שעבדתי עם אריק אינשטיין, הוא כתב אותם ורציתי לתת ביטוי לטקסטים שלו. הרבה פעמים, הלחן עשה אותם, ערכתי  והלחנתי את השירים בצורה שהיתה כמעט שלי, זו המומחיות שלי, זה העיסוק שלי בעצם. החיבור בין המילה הכתובה והמנגינה המושמעת ,הוא זה שמדליק אותי, והשילוב בלבד עושה את השיר. יש פה חוקיות, מצד אחד, אך גם הרבה חופש. המוזיקה והטקסט הוא עולם קטן, כי כשאני כותב, עדין זה עולמי, בדלת אמותי, אולם כשזה יוצא החוצה, זה מקבל נפח וגודל, וזה נהיה הדבר המדהים, שזה של כולם. אני מסתכל על זה בדיוק כמוך, לפעמים מתפלא, ולפעמים מתאכזב. שאני פוגש את השירים שלי מחוץ לעצמי, הם כבר הופכים לחווית הכלל. השירים עושים לאנשים שונים דברים שונים. כל אחד חווה אותם באופן סוביקטיבי יחד עם רגשות, מראות ותחושות. ושנים לאחר מכן, אתה מקבל את החויה הזאת, כשאתה שומע את השיר. זה הופך לסאונד טרק של החיים שלהם. אין לי כבר בעלות על הדבר הזה. יותר מזה אני לא צריך ולא רוצה.”

“האם יש לך את התחושה לגבי שירים של יוצרים אחרים בדומה לאותה תחושה שיש לאלה שמאזינים לשירים שלך?”

“אני יכול לומר, שיש לי את התחושות האלו עם השירים של הביטלס, בתקופת גילאי העשרה, שמוזיקה ושירים השפיעו עלי ועל אנשים צעירים.זה נשמע אצלינו בראש, ובתוך החיים שלנו. זה מין גיל כזה, הייתי נער צעיר מקיבוץ משמרות, שהחל לימודיו ב’בית צבי’, והרגשתי שהשירים הללו הם בדיוק מה שאני רוצה להגיד. אבא שלי, הספיק להביא לי את התקליטים שלהם לפני שנפטר, ניגנו אותם על הפטפון בבית כל היום. אני גדלתי על ‘ליטל ריצ’ארד’, שהיה אז המילה האחרונה ברוק’קנרול. בשבילי, ככה החל הרוק. אהבתי גם סוגים אחרים של מוזיקה, הקשבתי בלי סוף למחזמרים, למוזיקה קלאסית ושירי עמים שהיו משמיעים ברדיו באותם הימים, הכל הדליק אותי. הדמיון שלי התפתח מאוד באותם ימים, במובן הזה. ואז באו הביטלס, וחיברו איזה שהן אהבות שלי , ופתאום זה התקרב אלי, פתאום זה היה מצד אחד פשוט ומצד שני נכון. לא פרחי לא שטחי, זה היה מכוון להיות עמוק ואמיתי. היה אז פופ, אבל ללא כוח , אני חיפשתי דברים יותר רציניים, היו ג’ורג בראסנס, שירים צרפתיים וברזילאיים.”

“מהיכן בא לך הכשרון לכתוב שירים ולחנים?”                                                                    

“את הכתיבה והיצירה ירשתי מאבא שלי, חיים, שגם הוא כתב טקסטים. האהבה הגדולה שלו היתה לכתוב שירים ומאקמות על החיים בקיבוץ , שפורסמו בעתון התנועתי וכן מילים לשנסונים שבוצעו עלידי להקת קיבוץ משמרות.. . “כי מהו למילים הערך/ כמשהו נצבע הלב/ כשלפניך - דרך, דרך/ כשרגע הפרידה קרב/ חיבוק חטף, לוחצים ידיים/ ונשיקות. . . זה לא חלום/ דמעה נוצצת בעיניים/ אה, יקירי - שלום, שלום”.  היה לי אבא מאוד מיוחד, שבעצם פתח לי הרבה דלתות, להבין שאני יכול להרשות לעצמי להתעסק במה שאני אוהב. בגיל רך ממש, נגנתי בחלילית ומנדולינה. אמא ,נעמה, שרה במקהלת הקיבוץ והתגייסה ללהקת הנח”ל במחזור הראשון עם פולי מהגשש ויהורם גאון. היתה לי גינטיקה משופרת,ודוגמא סביבתית..
.אחרכך עברתי לגיטרה, בגיל שתים עשרה, אבא הביא לי גיטרה מאחד הנסיעות שלו לחו”ל, והלחנתי את השיר הראשון שלי ‘לילה’, יחד עם מאיר אריאל, שגם היה בן הקיבוץ שלי .השיר הראשון שלי, שהושמע ברדיו, היה ’ סתיו’ בביצוע חדווה ודויד, שכתבה שימרית אור שלמדה איתי באותה כיתה ב’בית צבי’.”

Find more photos like this on EveryJew.com

“איך התיחסת למוזיקת הרוק שצמחה בשנות השישים מהפרברים?”                                             

“אני הכרתי את הז’אנרה ההיא כמובן, זה לא היה זר לי, ‘הצ’רצ’ילים’, ה’אריות’, יצא לי אפילו להופיע איתם באותה תקופה . אני מכיר את חיים סבן ואת יהודה טלית, עבדתי איתו שנים. הרוק שהם ביצעו, לא היה שלהם, הם לקחו את זה מלהקות מחו”ל, ואולי תרגמו חלק לעברית. אני לא יכול להסביר את הז’אנרה הזאת, אני באתי מקיבוץ, ולכאורה מה יש לקיבוצניק כזה ולרוק?
להם היה רוק שכבר היה קיים, בדומה לרוק  האנגלי, אבל זה היה חיקוי. אני לא מזלזל בהם בכלל, חלקם היו חברים שלי, ששמו את עצמם במקום נחות יותר. בסופו של דבר, שהיה חיבור, הסתבר שהחיבור היה טבעי וקל. בלהקת ‘תמוז’ ניגנתי עם מאיר ישראל, שניגן בלהקת הכוכבים, וגם עם מיקי גבריאלוב ואלגרנטי או טרייביץ והצ’רצ’ילים או עם רומנו. הם אותם חברה שאוהבים מוזיקה,רוצים  לנגן מוזיקה והיו לגמרי בענין בעיני,רק מה, הם לא חיפשו חומרים מקוריים. זה היה ההבדל העיקרי ,אנשים כמונ,י התקבלו בארץ יותר מהם, וזה נתן להם הרגשה שהם יותר מהצד”.

” בשנת 2011 חצית את השישים פלוס. מה הבסיס הגילאי והדמוגרפי של הקהל שלך?”
                                                                                     
“זו שאלה נהדרת ואני אגיד לך למה, כי אם היתה שואל אותי קודם, הייתי מנסה לנחש ולומר, שבטח יהיו אנשים בגילינו. מה שקורה שאני חווה את זה כל פעם באופן ראשוני, כי המגוון של הגילים של הקהל שלי, הוא כלכך גדול, שאני יכול להבין את אלו, שהכירו אותי שהם היו צעירים. הלכו לצמח, ושמעו אותי באמפי תיאטראות ותחת כיפת השמים. הצעירים היום, אני חושב שהם באו מהחלל, מאיזשהו מקום, הם יודעים את כל מילות השירים ושרים איתי את כל הלחנים, כאילו הם ניכסו את השירים של פעם. אבל הסיפור פשוט יותר, הם שמעו בבית מהטייפים של ההורים את השירים שלי ונקשרו אליהם. הגילאים הם, בצורה מדוייקת, חמש עשרה ועד שישים, בואכה שבעים. אני רואה תמיד מבוגרים, וזה תמיד מפתיע אותי, אני שואל את עצמי: ‘כמה הם מבוגרים?’ ואז אני מבין שלא יותר ממני. זה מה שקורה בארץ, אני לא יודע מי יהיה הקהל שלי בארצות הברית, אין לי מושג. לא היה לי מופע כזה באמריקה אף פעם, בארץ אנחנו מסתובבים עם זה כבר שבע שנים, חשבתי שזה מתאים לבוא לארצות הברית ולעשות סבב מועדונים. המופע הנוכחי מתאים רק למועדונים ,הוא יותר אינטימי, במועדון זה יבוא לביטוי האינטימיות, וזה נכנס יותר ללב. כשהיתה לי הופעת רוק עם שלמה ארצי היינו באולם קודאק והיה מפוצץ עם אלפי ישראלים.”
“האם יש לך ציפיות מהסיבוב  הזה באמריקה?”                                                                    

“אין לי שום ציפיות, אני סקרן לפגוש את הקהל שיגיע, לא אתאכזב אם המועדון לא יהיה מלא מפה לפה, למרות שבסאן פרנסיסקו הכרטיסים נמכרו והוסיפו עוד הצגה שגם היא נמכרה. אולם זו סאן פרנסיסקו כנראה.”

“ממתי אתה עובד עם משה לוי?”                                                                                 

“פגשתי את משה שעשינו את ‘חתונה לבנה’, הבאנו אותו לנגן על עוגב כנסיות, מאז אני מכיר אותו ומאז איכשהו לא נפרדנו. כל כך הסתדרנו טוב אז, והוא מוזיקאי כל כך מוכשר שמשלים אותי. תמיד היה לי נוח איתו, הסתבר שגם הוא רוצה להשאר לידי, אם כי הוא עושה עוד דברים רבים. אני מאוד שמח עלכך, אני גם לא מסתכל אחורה, ההופעות שלנו בסדרת ‘יציאה’ הם טובות יותר ויותר. אני לא יודע אם זה מקובל, אנו כל הזמן משתנים, פתוחים וספונטניים ועם כימיה גדולה מאוד ביננו דבר שמקל עלינו את החיים. ”

“האם אתה מחדש או מעבד מחדש שירים ישנים שלך?”                     
                                                                                                                                                                                                                     
  “שמדברים על עיבוד , ישר אתה רואה במה יותר גדולה עם תופים וגיטרות ותזמורת שלמה. אבל פה, יש לנו את השירים שהעיבוד וההגשה יכולים להיות שונים ממה שעושים על במה גדולה. גם בהופעות הגדולות, משה מופיע איתי. אבל שזה אינטימי זה אינטימי , ויש שינוי מסויים, אבל אני לא יכול לומר שאנשים שומעים את זה. אנחנו לא מודיעים על עיבוד או שינוי, למרות שאפשר להבחין הרבה פעמים בהבדל. יצא דיסק של ההופעה לפני מספר שנים, דיסק שהצליח. עכשיו אנחנו יותר טובים מההקלטה, ואנחנו עושים שירים שלא עשינו אז. פשוט הרפרטואר הוא בלתי נדלה. זה אחד הכייפים. אני לא יודע אם יש יוצרים אחרים עם כזה רפרטואר גדול, שהשירים שלהם. לאחרונה עשיתי הפקה של חלק מהשירים שלי, לא כולם,עד אזור ‘משיח’ ו’רק בן אדם’.
קראתי לזה ‘ארבע תחנות’,כל ערב קבוצה שונה של שירים. התחלתי בערב אחד עם ‘שבלול’,  ובערב הבא ההופעה השניה היתה ‘אדם בתוך עצמו’, השלישית היתה ‘חתונה לבנה’ והרביעית ‘משיח’ . ארבע הפקות בארבעה חודשים. התגובה היתה מדהימה, שאנשים חזרו לשירים עתיקים, זה היה חתיכת ענין, ולא רק שלאגרים גם שירים יותר נידחים. הייתי צריך ללמוד בעלפה שירים, שלא ביצעתי המון שנים. זה היה אתגר ללמוד מחדש שירים, זה כמו  שיר חדש לגמרי. פתאום קלטתי איזה כמויות יצרתי במשך השנים, והגעתי רק עד ‘משיח’. יכולנו לעשות לפחות עוד ארבע תחנות.

“קורה לך שאתה לא זוכר מילות שיר מסויים?”                                                               
“יש לנו ‘טלקופטר’ כזה שמחזיק מאה וחמישים שירים, והבחור שמפעיל אותו יודע לגשת לכל שיר בשניה. ואם אין את השיר אני יכול תמיד לומר שאני לא מרגיש נוח לשיר אותו ומוותרים לי.

“אתה נחשב ליוצר הרוק הישראלי הגדול בכל הזמנים?” 
“זה מקומם אותי שיש איזה הגדרה, זה מגביל בעיני. לומר יוצר הרוק הישראלי-מה זה נקרא ישראלי? זה צריך להיות ישראלי, זה צריך להיות רוק וצריך להיות יוצר, ופה זה כבר לא תפקידי.זה לא רק תפקידי, אני אף פעם לא עוצר לחשוב: מי אני בעצם בשביל אחרים. זה ממש מאיים לחשוב עלי דבר כזה. אני להיפך , חוזר להיות הילד הזה שרוצה לכתוב שיר. זאת הדרך היחידה שדברים יוצאים ממני. אני לא יכול לקחת בחשבון, את כל הידע שצברתי, ואני גם לא מאמין בו,הוא קיים והוא יוצא, לבד, אני חופשי. במילא ההיסטוריה תשפוט, ואם אני שומע הגדרה עלי, כאיזו דמות , שבאופן אוביקטיבי מוכרת כמיתולוגיה, עלידי אנשים ,אז גם בחיי לא אוכל להשפיע על זה,  גם אם הייתי רוצה. למה לי להתעסק בדבר שהוא מעלי ומעבר לעצמי ,בינתי ונפשי. אני פשוט בכנות , לא חושב על זה. אם הייתי חושב על זה, זה היה מאיים עלי ודורש ממני דברים, ואני בפרוש לא רוצה לחיות תחת קביעה שרירותית, שאתה לא יודע אפילו, מאיפה היא באה. זה קוד, אני מקבל את זה כקוד בחיים, אני מקבל את זה  ואולי מחייך לעצמי טיפה,לפעמים אני נבוך קצת, רק בגלל שאני שומע את זה, זה הכל, אני גם סלחן נורא. אני אומר או קיי, בסדר גמור, תודה רבה. אתה מדבר עם בנאדם שהוא כבר מצבה, משהו שהוא כבר מחוצה לו, אבל אתה מדבר עם המצבה שכבר לא קשורה אלי, אלא לפלטה ששמו לי. את הדמות והמסר, שישארו אחרי שאלך, אין לי על זה כמעט השפעה, זה לא משמעותי, כמה מעט יש לי השפעה היום על הירושה שלי, זה מסחרר באיזשהו מקום, מישהו אחראי על כל מילה שהוא משאיר לדורות הבאים, איזו מגלומניה זאת. איזו מן חוסר פרופורציה, זה כאילו לשכוח, ולחשוב שאתה לא בנאדם, איך אפשר, צריך ללמוד  לחיות עם זה, ואיך לשמור על עצמינו. זה לא משנה לי, שאני זמר מפורסם ומכירים אותי בארץ, אתה מדבר איתי , איתי, אני אדם בשר ודם.

“איך אתה מתמודד עם להיות סלבריטי ברחוב הישראלי?”

“אני מפנה אותך לתשובה שלי מהשאלה הקודמת,בדיוק באותה דרך:אני מזכיר לעצמי כל הזמן, משתדל לא לחשוב ששמים לב אלי דוקא,אבל אני לא משלה את עצמי, אני מרגיש שונה בכל מצב. יש לי עמדה ששומרת עלי בכל פעם, שמה שבא מבחוץ אין לי השפעה עליו ממילא. זה לא תלוי בי, ואני נשאר אני. אני מודה שאני ממעט לצאת ,אין בי חדווה לצאת בכדי שאנשים יזהו אותי, אני נורא אוהב להיות בחו”ל היכן שלא מזהים אותי. שאני מופיע, אני דווקא כן רוצה שהקהל ידע את מי הוא הולך לפגוש, ואז להיות איתם פתוח ישר וכנה. כל היתר, זה דבר שאני מסתכל בו ורואה בו פנים וחוץ, בפנים אני איש שומר על עצמי, מצאתי את הדרכים שלי, שלא יגבה ליבי ואסתחרר, כי עצם זה שמכירים אותך , אפשר להכיר אותך בכל מיני אופנים וזה תלוי איך אתה רואה דברים שאתה עושה. אם אתה מרגיש שאתה עושה דבר שהוא בעל ערך כל שהוא, אז לפי זה, אתה מבין שככה מסתכלים עליך וככה מכירים ומקבלים אותך.אם הייתי רוצה להיות אומן פרוע ואקסטרוגנזי ומוחצן, הייתי מודד את ההתיחסות אלי לפי הקרטריון הזה.

“מה  זה עבורך תקליט טוב? שאתה נהנה ממנו או שאתה מוכר כמות גדולה?”
“אני לא מחשיב את עצמי לאמן מסחרי, אם כי אני בהרבה יותר מסחרי מאמנים אחרים. קנה המידה שלי למסחריות, שאתה באמת מוכר בלי סוף תקליטים. אבל כפי שאני מרגיש בארץ, שלמכור הרבה תקליטים זהו קונסנזוס, אולם אני אף פעם לא רציתי להיות כזה. בעצם הציפיה שישנה, למכור תקליט שאני יוצר היא של אנשים מהתעשיה ואנשים שמושקעים בדבר ומעורבים, כשאני עושה תקליט אני עובד הכי הרבה והכי קשה ולא משנה את המילים בשביל זה, ואם התקליט לא הולך, אז זהו, בזה נגמר הסיפור. היות ואני לא כל כך מסחרי, אני לא יכול לומר לך שכל התקליטים שהוצאתי  בעצם כיסו את ההשקעה. לא באתי אף פעם בטענה ולא הייתי ממורמר בהקשר כזה.
בעצם יש פה צדק, בגלל ההצלחה שלי, אני יכול לעשות דברים שלא מתיחסים לטעם או לקונסנזוס של הקהל ולכן  לקונסנזוס יש אלטרנטיבות שיותר נעים וקל לו.
אני מקבל את זה ולא מזלזל בזה, ואם אני מצליח להוציא דיסק שאני מרגיש איתו טוב, שאני חושב שהוא טוב, אז אני כמו ילד שאומר,או קיי, זה בסדר גמור מבחינתי, אני אוהב את זה. ואם לא אוהבים את זה היום, אולי יגלו את זה בעוד זמן מה, כן אחיה, לא אחיה,מה אכפת לי, אני כבר עברתי דברים כאלו באופן אישי,  בצורה נפלאה בשביל ללמוד. לדוגמא ,’חתונה לבנה’, זה היה כשלון קולוסאלי בזמנו, ואחרי כמה זמן זה הפך לקלסיקה. אני חי ורואה את הדברים מחוצה לי, שאחרי שיצאו, יש להם חיים משלהם, ואין לי השפעה על זה. את  החוץ אני מקבל כמות שהו, ואין לי שם כבר מילה. את הפנים שלי אני מנהל עם עצמי, שם אני כואב, שם אני מקבל, הוא שומר עלי, ואומר לי שזה לא משנה אם אני מופיע לפני אלפי אנשים או מאה  ,היחס שלי והנתינה שלי, תהיה אותו דבר, הכי שאני יכול.

“מה היית מאחל לעצמך ולכולנו?”

“לעצמי אני מאחל, שאני לא אתיבש, וכן בריאות ושפע נחת לי ולכולם, שזה ימשיך להיות כיף וזז, כי אי אפשר אחד בלי השני. שימשיך להיות אקשן. אני מאחל  לנו לעולם, שיתחילו להקשיב לאנשים צעירים, זה הזמן שלהם.אני מסתכל, ורואה את זה כבר כמה שנים, הצעירים מגיל שש עשרה ומטה, החברה האלה , הדור הזה, הוא דור בהרבה יותר חכם וצריך להקשיב לו. הוא יפתיע ויראה למה אדם מסוגל, וגם המבוגרים שביננו ילמדו ונשמח שאנחנו לומדים.”

ראיון אישי בלעדי וקולח עם מאיר שלו

מאת : מיכה קינן

מתי מעט הספרים המביאים לי עונג בטירוף ימינו אלה, שהמציאות מגחכת על כל דמיון ,מוטרפת ומבעיתה..כפי שכרכיו משובבים את נפשי ואני נובר בספריות של ספרים, עבריים ומקומיים ,וליד מיטתי חונים, למכביר, ארבעה חמישה כרכים. בטרקליני מונחות, ערמות ערמות, ספרים כגורדי תקרות ,וליד האסלה ללא בושה גם שם שניים או שלושה.אני קורא יותר מדי, אומר לי הפנימאי,בעיקר בשרותים, וזה גרוע לטחורים. אבל לפעמים, מגיע ספר טעים, כיף צרוף לקרוא בטרוף, הגם אם הנופת  אינה יצירת מופת. לדאבוני מגיע הסופר, רק מידי שנתיים או יותר.אך יתרון ההתראה, שאישתו היקרה ,מודיעה מראש, על בואו של מאיר שלו, שאוטוטו מביא הקונטרס המרנין את הלב. ואני נדרך לבאות, ואת אצבעותי הצרדות, מעמלן ומגמשן, ומשקפי משפר, ומוכן ביותר, לדפדף במטמון, המובטח להמון, אבל אני אהיה הראשון, לקרוא את הספרון.

הימים היו ימי נעורים, עטיתי בגאווה רומנטית את מדי צהלינו וכתפתי את כותפות כתב העיתון הצבאי הנכספות וניגשתי לבקר את ידידת נעורי רינה גרון בבן יהודה שטראסה. רינה היתה קצינת מודיעין בחיל האויר, יפת מראה מאוד ושובת עין ולב. את הדלת היתה פותחת הגברת גרון ומודדת את העלם השובב ששיחר על פתח ביתה ומתירה לו להכנס  בלית ברירה והפגנה.רבים היו מחזריה באותם ימים ואת השאריות חילקה ביד רחבה לכל חברותיה היפיפיות מקורס הקצינות.ובכן,נכנסתי לחדרה, מצפה לראותה, עושה את מחלפותיה, השחורות כעורב, ושמה עיניה המרהיבות בפוך או מושכת אודם שני על שפתותיה החושניות.,אך למגינת ליבי ואכזבת הלבידו, גיליתי שם נער עז פנים וחטוב לסת, פרחח שרירי וחמור סבר. הבחור היה שרוע על מיטתה, כבעל בית הרגיל אצל זוגתו, גם הוא חייל עיברי נועז, אך יתרונו היה נראה לעין בעליל. ראשית על חולצת הדגמח, התנוססה סיכה נוצצת ובוטה של סיירת גולני הידועה לשימצה, שנית, לדאבוני הכפול, רגלו הימנית היתה נתונה בגבס, סימן מובהק באותם ימים של קרבות ומבצעים הירואים, ללוחם שנפצע במילוי תפקידו. הזנב האחורי והקדמי מיהרו להתקפל ולהודות כי ניגפתי בפני עמיתי גיבור החיל, החילותי לקדם את כוחותי לאחור. בו ברגע הבחינה רינה גרון במבוכתי, והציגתני בפני סמל ראשון מאיר שלו. ניסיתי להבליט את כנפי הצניחה השמוטים על חולצת האלף שלי, ואפילו את הרב טוראי המעומלן על הזרוע הנטויה, אבל ללא ספק הענין לא הרשים את אפולו. אולם לשמחתי הוא שם לב לכותפות הכחולות שהתנוססו בגאוה לא מוסתרת על כתפי החסונות וקראו באותיות קידוש משי סריג לבנה :”כתב צבאי”.
אכן היה זה  מבחינתי מעמד חסר תקווה, מצמרר ואפלולי , אני עבדכם הצנום, שנראה לעצמו כמין אוטיסט ללא מודעות או חשיבות עצמית לעומת גיבור ישראל שזה עתה שב מן המערכה לאחר שקטל שלושה ארבעה מחבלים אכזריים באבחת מקלע ללא הנד אף עפעף. כאמור ,רינה גרון הצילה את המצב ובטוב ליבה רוממתני מכל עם והצביעה קלות על כותפותי ואמרה מיני ובי: “זה מיכה קינן הוא כותב ב’במחנה’ וב’גלי צה”ל’”.  ביג דיל, לא נראה בעליל כי  איש הקומנדו הפצוע התרשם מטקס ההכרות, כי לפתע הוא התהפך על צידו ובחר לשקוע בשינה ונחירה קלה עלתה חיש קל מבין שפתותיו החטובות.
יצאנו מהחדר בלאט על קצות נעלינו ובמסדרון לחשה לי הקצינה כחולת המדים שמחשופה הנדיב השיק את כל מטוסי המיראז’ אל שדות התעופה המצריים : “מאיר נפצע לפני חודשיים בהיתקלות בין שתי חוליות של סיירת גולני על שפת הירדן, בעמק בית שאן. היתה זו פעולה לבדיקת מעברות בירדן, כאשר חוליה אחת “פספסה” את המעבר שלה והגיעה למעבר של חוליה אחרת. זו זיהתה אותה בטעות כחוליית מחבלים ופתחה עליה באש. כתוצאה מכך נהרגו ארבעה לוחמים ומאיר נפצע מצרור ברגל”.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אמנם לחובתי יאמר שהייתי לכאורה ג’ובניק מסריח,אבל לטובתי עמדו אימונים מתקדמים,קורס צניחה וכתבות נועזות מעומק האוייב וכבר עברתי את הגבול.. הירוק.אך לימים נוכחתי כי הבחור שהיה צולע לצידה של ידידתי, היה ללא ספק מלח הארץ ופלפל היבשה שהוסיף חריפות וענין בשיחות נפש וויכוחי סרק פוליטיים של ימי תום הנעורים ותחילת הכיבוש המשחית ומעורר הפולמוס.
פתח הדבר היה כך
ושוב לאחר ארבעים ואחת שנות אור וחושך, עליות ומורדות, כעס ושמחה, לידות והפלות, בשר וחלב, נפגשנו שנינו , הלוחמים והנעימים אצל פונדק האמיצים והצ’יפסים בחוף ווניס,קליפורניה, מכל המקומות בעולם . הגלים התנפצו בעוז ורמזו בחוצפה על מעשי אחיהם הצונמיים ביפן. שאלה רדפה תשובה והמענה היה שובב כמו ספריו ומאמריו. מאיר שלו גדל והתפרסם וזכה לכבוד באירופה,ארה”ב ואסיה. זכה בפרסים יוקרתים..
  מנער תעלולן כזה לא פלא לקבל ספרים מצחיקים, נועזים, שנונים ומתעתעים, שנקראים כפרוזה מהתלתית לפעמים מטורפת או כווידוי מצמרר ואפלולי בגוף ראשון. לרגע חשדתי שאולי באמת מדובר באוטוביוגרפיה מטורללת של נער מוזר ממשפחה כאוטית במיוחד,מעמק יזרעאל, שבה מישהו מבני המשפחה עלול לירות על נברשות מזרחיות באמצע ארוחת הערב
  מאיר שלו הוא סופר נודע מאוד הלוקח מההיסטוריה המשפחתית ומחויות  של כל הבא ליד, ומביא את הרומנים שלו לקצוות ולהקצנות. כל זאת מתוך דיווח יבש עד לח לכאורה, קצת מנותק רגשית, של גיבור שלרגע נראה לך כמין אאוטסיידר, או לפחות צעיר שלא כ’כ מודע לעצמו
  מאיר הוא צאצא למשפחה מיוחסת במושבת עילית ששבעה אסונות,סיפורים מדהימים, שמנהלת את יחסיה התמוהים עם העולם על פי גחמות של איכרים סוציאליסטים ויהירים. אמו וסבתו  היו מעמודי התווך של המושבה , אביו המשורר איש הרוח והתנ”ך השקוע בכתיבה וביתר הזמן לוחץ על בנו להצטיין..

Find more photos like this on EveryJew.com

 
“אני תמיד אהבתי כלי רכב ממונעים”, פותח שלו את הראיון,שעה שאנו דוהרים בפאררי אדום שהשאלתי מאחי לצורך המפגש הדרמתי, ” מכל הסוגים, והאופנוע האחרון שלי,הארלי דוידסון, לא השביע את רצוני,זה היה כמו טרקטור על שני גלגלים,כל מה שאופנוע צריך לדעת לעשות הוא לא ידע לעשות.הוא לא משכיב ,הוא לא בולם והוא לא מאיץ.ואז עברתי לדו שימושי קטן,אבל אז גיליתי שהרגל הירויה שלי לא מתפקדת טוב.אחרכך רכשתי ‘הונדה סי וי אר ’ 600סמ”ק שזה אופנוע ספורטיבי שמאוד אהבתי.אך שוב גיליתי שהוא גדול עלי בכמה מספרים,יש לו הספק כפול מ’ההרלי’ והוא למעשה ‘ספורטורינג’ מהיר מדי בשבילי.ספורט וטורינג אלו שני עולמות שונים לגמרי ויש להתמצא בכל אחד מהם ולדעת עם מה לרכב.נסעתי פעם על ‘גולדוינג’,הביאו לי אחד חדש לגמרי למבחן. נסעתי לעמק יזרעאל וגיליתי שאני לא יודע לעשות איתו ’ יו טרן’ . אז נסעתי לנהלל ועשיתי את כל העיגול של נהלל בכדי לחזור לירושלים. מדוע עשו את נהלל בתור עיגול,הם חזו שיהיו אנשים עם בעית  סיבוב פרסה.שהתחלתי להזדקן הבחנתי כי היכולות הפיזיות והחושיות שלי מתחילות לפחות והייתי ישר עם עצמי,סתם לסוע על אופנוע לאט ובזהירות, אז מה הכיף. אז עברתי לרכבי שטח על ארבעה גלגלים שאני מכיר מהשרות הצבאי שלי לפני הרבה שנים.יש לי טנדר ‘טויוטה’ פיק אפ ארבע על ארבע, ‘היי לקס’,הפייבוריט של הקבלנים,הטיילים וחקלאים, הוא הכי ג’יפ מבין הטנדרים.אין אותו באמריקה משום שהוא קטן מדי לטעם האמריקני.”
“תאמר לי בבקשה” אני מעז לשאול, “כל הרכבים הגבריים האלו לאדם חנון כמוך לא משמשים כקביים פסיכולוגיים או שיפור מידות אינטימיות?”
“באופן הכי תמים,לשימושי האישי,בילתי בצבא על רכבי שטח,שירתתי בסיירת גולני, והבית השני שלי היה הג’יפ הדוהר על גבעות וגאיות.אבל אם אתה שואל הרי ידוע שאני מחולק למספר חצאים,יש די הרבה חצאים,יש החצי הכפרי והחצי העירוני,וחצי הסופר הרציני וחצי הפוחז,וחצי היורם וחצי הפרחח. זה ידוע ואני חי עם זה מהילדות,אין צורך בשום טיפול,הבן אדם מכיר את עצמו ואין לו מה להתבייש בחצאיו ולנסות לחבר אותם.ושכחתי את החצי של המשפחה של אבא שלי והחצי של אמא שלי שהם שני עולמות שונים לגמרי ויש לי עוד כמה חצאים אך אותם אני לא מספר לאיש.”
“מתי החלטת לאחוז בקולמוס ?”
“הסיפור של הפיכת הקרירה התרחש במחצית החיים שהייתי בן ארבעים,והתפטרתי מהטלויזיה שבה עבדתי כפובלציסט והתחלתי לכתוב.היה זה אחד השינויים הכי משמעותיים בחיים שלי.הרבה אנשים חשבו שאני לא אחראי,עזבתי משרה קבועה והצלחה בקרירה הטלויזיונית. הפכתי למשהו בלתי ברור לחלוטין אבל אני מאוד נהנתי מזה.פשוט נמאס לי לעבוד בטלויזיה.הפוליטיקה הפנימית של רשות השידור עלתה לי על העצבים,גם הצנזורה הבלתי פוסקת של ערוץ אחד על העובדים בהנהגת יוסף טומי לפיד שהיה מנכ”ל רשות השידור.היה לי קשה לעבוד בצוות וגם הרצון לעשות משהו יותר רציני עם עצמי.אני צריך להוכיח את עצמי שאני ממצה את היכולות שלי.יש סופרים שאני אף פעם לא אגיע לרמה שלהם ויש סופרים שאני יודע שהם אף פעם לא יגיעו לרמה שלי,אני צריך להגיע לרמה האופטימלית שלי.אם אני מרגיש שאני מצליח לעשות את זה אני מרגיש טוב מאוד.אם אני מרגיש שאני מרמה או מתעצל אני בבעיה.”
“מה זה להגיע לרמה של עצמי?”
“אני יודע מתי אני כותב רע,ומתי אני כותב את המקסימום שאני יכול. אני שואף למקסימום שלי ולהיות אני.האמת בכתיבה ספרותית היא אמת מאוד פנימית,והרבה פעמים רק אתה יודע אותה,אם היא קיימת או לא. קל מאוד לזייף באומנות,כי באומנות יש גם הרבה פוזה.זה קל וזה מפתה.אני תמיד אומר שהעיסוק השכלי והיצירתי הכי נשגב בעיני היא המתימטיקה. במתימטיקה יש את כל היכולת האומנותית והיצירתית שיש בכל מקצוע אחר ,אבל אתה לא יכול לרמות. יתפסו אותך אם תרמה. אני מדבר על מתימטיקה טהורה,לא על פיזיקה וכימיה של ניסויים חדשים שמגלים תגליות חדשות.בספרות, במוזיקה, בציור אתה יכול לרמות.יש אנשים שמרמים בלב שלם,כי הם לא יודעים שהם מרמים ויש אנשים שהם מרמים בדם קר,זאת אומרת בלי חשבון ונקיפות מצפון. וזה מצליח להם”
ה’פאררי’ האדומה מגיע לחוף ‘ווניס’ אני משייט לאורך הטיילת בין הסימטאות.” זאת הטיילת של לוס אנג’לס? פה החתיכים והחתיכות מתהלכים על החוף?” מסתקרן הסופר, “אז בוא נתהלך קצת ונראה את האמריקאים הנהדרים הללו עושים חיים”.
אנחנו חונים את האוצר הממונע אצל וואלה אחראי, בזכות תשר שמן למפרע, ויורדים אל קרקע המציאות לשוטטות קלה.
“אני רואה את זה בסרטים לפעמים,כל מיני גברים מרובעי צלעות ומנופחי שרירים”. אנו צופים בהשתאות במניפי ברזלים וצלחות של פלדה,זהו חוף וניס ומכון הכושר הידוע של גולד. משם אנחנו שמים פעמינו למזללת הטיילת הרועשת וההמונית,עשרות תיירים בולסי תפודים ואודים מוצלים מאש ,וכל מיני לוכחי פינכה ותרגימה.
“הגד נא מאיר” ,אני עוזר עוז, “אתה חושב שהשתנית קצת מאז עלומינו וימי בחרותינו העליזים?”
“אני חושב שכן”,הוא יורה חזרה,”תראה אני מתבגר לאט,גם התחלתי לכתוב בגיל מבוגר,הרומן הראשון שלי התפרסם שהייתי בן ארבעים,זה גיל מאוחר להתחיל בו קרירה ספרותית חדשה.לפני כן לא הייתי בשל לכך,אמנם כתבתי שני ספרי ילדים, וכתבתי את הספר “תנ”ך עכשיו”, אבל את הרומן הראשון שלי,”רומן רוסי” כתבתי בגיל ארבעים.הרגשתי שאני יכול, שהגיע הזמן, שזה מתחיל לבקוע ממני ויש לי מה לומר.המהפך הזה קרה לכמה עיתונאים בארץ.דויד גרוסמן גם עשה את אותו דבר,הוא היה איש חדשות ברדיו,ועבר לכתיבה ספרותית,אני הייתי איש טלויזיה וברדיו שדרתי, ואמנון דנקנר עושה את זה באחרונה בגיל עוד יותר מבוגר.אמנם אני גם ממשיך לכתוב בעיתון,אבל את הטלויזיה במיוחד היה לי חשוב לעזוב.לו היה לי כשרון מדעי יתכן שהייתי פונה למחקר מדעי,וזהו התפטרתי מעבודתי,למרות ההצלחה של תכניתי והתחלתי לכתוב.אחרי שנה עבודה הבנתי שיש לי ספר ביד,זה לא היה גמור אבל הבנתי שזה הולך להיות רומן.”

“מהיכן אתה שואב את החומרים לרומנים שלך?” .
“מששת הרומנים שכתבתי,שלושה הם בעמק ושלושה הם מחוץ לעמק,הספר האחרון “הדבר היה ככה” הוא לא רומן אלא ‘ממואר’,הוא בעצם על המשפחה שלי,גם בעיר וגם בעמק.אבל בעיקר על סבתא שלי.אגב,הדוד ששלח את שואב האבק לסבתא,צאצאיו גרים בלוס אנג’לס ופגשתי אותם עכשיו בפעם הראשונה בחיי.הם נכדיו וניניו של הדוד ישעיהו ועדיין לא קראו את הספר האחרון האבל שמעו עליו.הספר יצא כאן במהדורה אנגלית באוקטובר והם יוכלו לקוראו. מהם שמעתי עוד שבע גירסאות לסיפור המעשה.אצלינו היה הענין יותר גדול,שואב אבק בנהלל לפני שיבעים שנה היה מחזה לא כל כך נפרץ.אבל יש גם גירסאות שונות לגבי התאריך ,אבל זה שהגיע שואב אבק מאמריקה,הכה את הכפר בתדהמה ואת המשפחה בהלם.הדוד יהושוע הגיע מאוחר יותר עם כמה מכונות כביסה לקרוביו,והוא רצה לפייס את הצד הציוני סוציאליסטי במשפחה. אני לא ראיתי את הדוד מימי,הוא בא לארץ לביקור שאני הייתי בן שלוש,ולא זומנתי לפגישה ואינני מכיר אותו. הוא היה יהודי אמיד והיתה לו כבר מכונת צילום של שמונה מ”מ.אני כלכך אהבתי את הסיפור עליו ושואב האבק שכבר ב”רומן רוסי” הכנסתי אותו בחצי פרק. שם אחד האיכרים קונה לאישתו וזה לא נשלח מאמריקה. אישה שמשוגעת לניקיון וקונים לה את שואב האבק והיא משתמשת בו  רק פעם אחת ואחרכך מסתירה אותו. כל הזמן הסיפורים האמיתיים והסיפורים הבדויים מסובכים ביחד.המשפחה בנהלל מספרת היום סיפורים שאני המצאתי, בתור סיפורים רישמיים.”

“מהו הסוד הטכני לבנית ספר טוב?”
“אני יודע את הקו הכללי של העלילה ואת ארבעת או חמשת הגיבורים הראשיים והמרכזיים עוד לפני שאני מתחיל לכתוב. ואני יושב ומחליט על הקוים בעלילה. אני חושב מחשבות ומתחיל את התחקיר על התקופה שלהם והמקום שלהם והמקצוע שלהם.ואז אני מתחיל לכתוב ומתווספים כמה גיבורים, כי כל אחד צריך קרובי משפחה וחברים והם מתחילים לנהל אינטראקציות ביניהם, ואני בהתחלה (וזה קורה לי בכל הספרים) רושם תמונות בודדות מחיי הגיבורים שלי. חתונה, הלוויה, מריבה, עבודה, מישהו עוזב את הבית,מישהו מתחתן,מישהו רב עם בנו,כל מיני תמונות מהחיים. אני מייצר מאות תמונות כאלו  במשך שנה, שנה וחצי ראשונות של עבודה כשהעלילה הבסיסית מקננת בראש והיא ידועה לכולם ,גם להם וגם לי. (-”איך הם יודעים עלזה?” תמהתני,-”אני מודיע להם” אומר הסופר, “לפעמים הם מנסים להודיע לי דברים”).. ואחרי שיש לי כמה מאות תמונות כאלו אני עושה תרגיל שעוד לא פגשתי אצל סופרים אחרים. כל תמונה כזאת היא קובץ במחשב, קובץ נפרד עם שם, המחשב פה מאוד עוזר. ואז אני לוקח כמה מאות כרטיסיות מנייר, רושם את שמו של כל קובץ שהוא גם שם התמונה, על כל כרטיסיה. ואני מניח אותן על הריצפה בחדר בבית, שעכשיו אסור יהיה להכנס אליו שבועיים שלושה. אני שם אותן על הריצפה ומתחיל להסתובב סביבן עם מקל ארוך. ומתחיל לערבב ולטרוף אותן מסביב ומתחיל להתקבל מבנה. ואחרי שאני מסדר את זה,אני מתחיל לרוץ על כל הספר ולראות אם זה עובד או לא עובד ולמלא חללים בעוד סיפורים וברוב המיקרים אני מוריד כמויות עצומות של חומר. אני מוריד 40% מהחומר הכתוב לפעמים. אני זורק את השאריות  לפח ולא שומר לפעם הבאה או במגירה.יש לי זכרון טוב ולפעמים אני נזכר בקטע שהשלכתי לפח,אני גם זוכר היטב את כל האפיזודות מהספרים שלי. אולי אני לא אזכור בדיוק היכן זה מתרחש ובאיזה זמן  בתוך הספר.אחת הסיבות לכך היא כי הספרים שלי לא מתארים את העלילה באופן לינארי או כרונולוגי. אתה צריך זכרון טוב בכדי שתכתוב רומן.”

“האם יש צורך כבר במחשבים שידעו לכתוב ולערוך ספרים ,העסק נהיה מורכב ומסובך מדי?”
“ראשית זה לא יקרה ,כי אין עדיין תוכנה מוטרפת כמו המוח של הסופרים בני ימינו ואם זה יקרה הקוראים יהיו גם הם מחשבים ובטח יהנו מאוד מהספר או שיקראו את זה אנשים ממוחשבים. חלק מהיכולת של סופר הוא לזכור גם מה כתבת בפרקים קודמים ומכיון שהכל דמיוני אני לא חייב למציאות כמעט דבר. אתה זוכר מתי כל אחד נולד אבל יש לי מן מפה של תאריכים ואירועים חשובים בחייו של כל אחד. העורך שלי לא משנה לי את הסדר של העלילות,ככה גם הזיכרון האנושי עובד. הזיכרון של כל אדם קופץ ימינה שמאלה קדימה ואחורה ללא הרף.אני בעצם מחקה את התהליך הזה בכתיבה, אתה צריך לעשות את זה בצורה שהקורא לא ילך מהר לאיבוד.גם כך הספרים שלי מלאים וגדושים והקוראים מתלוננים שזה מלא ועמוס ומורכב יתר על המידה. אני ממליץ להם לקנות ספרים אחרים. אני לא רואה כל בעיה עם זה שקורא רוצה לאחר ארבעים חמישים עמודים, להפרד. הוא אומר הספר הזה הוא לא בשבילי ואני לא בשבילו, זה היה ‘בליינד דייט’ שלא הצליח ושלום על ישראל.והוא פונה לספר אחר.. תראה שאני קורא ספר מסובך של מישהו אחר ,לפעמים אני רושם לי בצד עץ משפחה. וזה עוזר .יש ספרים שיש את זה מראש בתחילת הספר.

“ספר לי קצת על ההורים שלך.”
” לאמא שלי קראו בתיה, ולאבי קראו יצחק. שההורים שלי התחתנו הדבר עורר ענין בישוב של אז. זה גרם לבעיתיות מסוימת בעמק. המושבניקים המתנשאים של נהלל וכפר יחזקאל לא קלטו איך זה שבחורה הכי יפה בעמק מתחתנת עם עירוני, שהיתה אז מילת גנאי. היא מצאה בו את האינטלקט והשירה.הוא היה טיפוס ידעני ודעתן עם אופי חזק מאוד.היא מצאה בו את ההשכלה, האינטלקט, והאופי שלא היו לה בחברה בכפר ותמיד עוררו בה משיכה וענין. אמא שלי היתה קצת חריגה בנוף של הכפר וגם של המשפחה. בספר ‘הדבר היה ככה’ אני מתאר איך הם נפגשו בגשם הזה בירושלים. וזה סיפור אמיתי. אבי היה גם איש ימין, מאצ”ל, והם בכפר היו אנשי ההתישבות העובדת, אנשי פלמ”ח, מהומה גדולה היתה. מבחינתי הם סימלו שתי עולמות, ששתיהם השפיעו עלי השפעה עצומה,ז”א כל המשפחה של אמא שלי סיפקו לי יסודות שמאוד חזקים אצלי בכתיבה. כל מה שכרוך בקירבה לטבע והכרת הטבע וגם התשוקה והיכולת לספר סיפורים פנטסטיים שהגיעו אלי מרוסיה ומהעמק ולא כפי שטוענים מבקרי, מדרום אמריקה.הם באו מהמשפחה של אמא שלי,זה סוג הסיפורים שהם סיפרו בבית. הסיפורים של הדודים שלי על החמור שעף באויר  והזקן שהיה רוכב על ארנבות והשור שסחבו על הגב, הכל מהעמק. אבל זו גם הסיפרות הרוסית של בולוקוב וגוגול. אבא שלי נתן לי את היסודות של התנ”ך והשפה העברית,והיכרות של ספרות כללית רחבה.עצם ההתעסקות בכתיבה, למרות שהיה איש מצחיק בבית ולפני המשפחה, הרי שבחוץ חשבוהו כרציני  במיוחדבפני זרים. גם ירשתי את חוסר הסובלנות שלי ממנו כלפי אנשים, כזה אינדיבידואליזם, ורצינות בעבודה. אנחנו שנינו זאבים בודדים בנוף הסיפרותי. לא שייכים לקבוצות, קליקות, ומחלקות לספרות באונברסיטה”.

” מאין בא הטור השבועי שלך ב’ידיעות אחרונות’?.”

“אני למעשה לא הייתי אף פעם עיתונאי חוקר שמביא ידיעות מהשטח, אני פובלציסט. בטלויזיה היו תוכניות אולפן שראיינתי כל מיני ידוענים וטיפוסים. הטור שלי בעיתון, ואני אומר את זה בהערכה ובהכרת תודה לידיעות אחרונות, חופשי לחלוטין. אני יכול לכתוב, כמו שראית על השלג במונטריאול ,ומחר על הקואליציה ועל ראש הממשלה ואח”כ על הגינה שלי. הם נותנים לי חופש מוחלט, ואני מאוד שמח על זה. העיתונאים הרציניים באמת הם אלו שמביאים ידיעות לעמודי החדשות. הפובליציסטיקה היא עבודה הרבה יותר קלה מרפורטאז’ה. אם יש לך ראש יצירתי ויש לך כשרון כתיבה אתה לא צריך לכתת את רגלך. הרפורטרים הם יחידות העילית של העיתונות. הם מביאים ידיעות חשובות ובעלות משמעות.זה לא התפקיד שלי , אני מספק כתיבה.  בכתיבה שלי אני לא מתיחס , לא באופן הכרתי ולא באופן תת הכרתי לקוראים .אני לא יודע מיהם בכלל, אני גם לא יכול לכתוב במיוחד לדמוגרפיה ספציפית .ברוך השם, יש לי הרבה  קוראים ומהתגובות שאני מקבל בארץ קוראים אותי כל מיני סוגים. גם צעירים וגם זקנים, גם שמאלניים  וגם ימניים, גם דתיים וגם חילוניים. אני כותב את מצב רוח שלי, הדיעות שלי, ואני לא מתיחס לאף אחד במיוחד. המטרה שלי לספק מוצר מלוטש ומשובח. לא משהו שימצא חן בעיניו מבחינת הדעות הכתובות שם. יש סופרים, שאני לא נמנה עליהם, שכותבים לקהלים מסויימים,הם יודעים למי הם פונים ומי רוכש את הספר. הם מספקים את הסחורה שהקהל שלהם דורש. יש סופרים דוגמת רם אורן, שיודעים לבנות סיפור וכותבים טוב.  רם אורן הוא מותח ,הוא יודע לבנות דמויות. יש לו מפעל רציני שמספק גוד טיים לצרכנים בטיסות מעל האטלנטיק. יש אחד מסכן בשם ‘הרמן מלוויל’ שבחייו איש לא התיחס ל’מובי דיק’ שלו, והמו”לים דחו אותו, ומה שהוא לא יודע (רחמנא ליצלן) שאני, בביקור הראשון שלי בארה”ב,הישר משדה התעופה, נסעתי ,  למסע צליינות ל’ננטקט מסצ’וסטס’ ולפונדק ב’ניו פורד’ בעקבות ‘מובי דיק’. אני מקווה שאיך שהו נודע לו שיש לו מעריצים והוא שמח בחלקו, היכן שהוא לא נמצא. מאז שאני כותב אני קורא הרבה פחות,אבל  קראתי מסות כל כך גדולות מילדותי המוקדמת ועד שהתחלתי לכתוב. ההורים שלי תמיד הקפידו לראות מה אני קורא. אני הייתי קורא כפייתי ,לא היה צריך לבדוק כמה אני קורא. היה צריך לעצור אותי. לימדו אותי לקרוא בגיל שלוש וחצי, ולא הפסקתי לקרוא מאז ועד גיל ארבעים. היו ימים שהייתי מחליף כל יום שני ספרים בספריה. בדרך חזרה מבית ספר הייתי גומר ספר אחד ובשעה שש רץ להחליף אותו. אני קורא מהר וזוכר טוב, ההורים לעולם לא עצרו אותי ואמרו: “זה לא בשבילך , אתה קטן מידי. אבל אם ראו שאני מחזיק ספר לא טוב , חסמב”ה למשל, לא נתנו לי לגמור את הספר.

“האם התעסקת אי פעם במזון או אוכל בספריך?”

“בספרים שלי יש הרבה ארוחות,ואני יודע שלפעמים בספרי בישול מצטטים פסוקי אוירה.ניש לי כמה רצפטים הכיצד יש לבשל כמה מנות מעולות. בעיני אוכל זה חלק מההויה המשפחתית.אבל אני לא כתבתי מעולם על בישול פרופר.אני מסתפק באוכל רגיל ,השפים היום מתחילים לכתוב במקום לבשל,לדעתי השפים תפקידם הוא לבשל אוכל והסופרים שימשיכו לכתוב. יש כמה דברים שאני מבשל טוב, לא הרבה וזהו. זה נושא שנחמד לי איתו אבל אין לי ענין להשתכלל בו יתר על המידה. בבית אצלי התפתחו שתי אסכולות קולינאריות, בבית בירושלים אישתי רינה שולטת ביד רמה. בכפר, בעמק, המטבח כולו באחריותי, שם המטבח הוא יהודי מזרח אירופאי, שאני מאוד אוהב. אבל גם הרבה דגים על גחלים, שזו התמחות מיוחדת שלי, כשאני נוסע בכביש החוף בדרך לעמק, אני עוצר בפרדיס והדיג זורק אלי דג שנתפס אצלי ברשת.”
ונסיים בשני קטעים נפלאים מסיפרו האחרון “הדבר היה כך”, שנותנים לנו את מירב ההבנה לרקע הקולינארי העמוק של מאיר שלו ומהיכן שאב את אנינות הטעם וטעמו עימו:

“גם בחברה שכולה עקרונות לא יכלו הנוכחים להתכחש למה שחשו איש בלבו: שאת האמת אי אפשר להחביא. שמרוב אדמה ועבודה וחלב וחזון נפוגו מחייהם הזוהר, הנוחות, התענוג לשמו. שהידיים האלה, שחורשות וקוצרות ובונות וחולבות, רוצות להתבטל לפעמים, להתענג, לגעת במותניים חלקים. הציפורניים כאבו, ביקשו להיות צבועות ומטופחות. העיניים, שתרו כל היום אחרי אויבים ומזיקים, שביקשו הוכחות לצדקת הדרך, שחיפשו ענני גשם, ולו עב קטנה אחת - צרבו, ביקשו להיעצם בחשק ובהנאה, כמו שהיו עיניה של אמי נעצמות שנים רבות אחר-כך, כשסוף-סוף הרשתה לעצמה שחיתות שבועית אחת - כוסית של ליקר “דרמבואי”, ביום שישי לפנות ערב, אחרי הבישולים ולפני הארוחה, ולפעמים את המעדן האהוב עליה, בשבת בבוקר - דג אנשובי אמיתי.

דווקא היא, נצר לשושלת של אוכלי דג מלוח, ומי שהפליאה להכין דג כזה, אהבה מאוד את טעמו של האנשובי. בילדותנו לא קנתה אותו כי היה יקר מכפי יכולתנו, ובמקומו הביאה מן הצרכנייה של השיכון תחליף אנשובי בשפופרת פח צהובה עם פקק אדום. על פרוסת לחם דקה מרחה שכבה דקה, ועליה הניחה פרוסות דקיקות, כמעט שקופות של עגבנייה, ולפני שנגסה אמרה לנו בחשיבות מאונפפת ומשועשעת: “אנשואה”, לאמור: אנחנו, המוז’יקים אוכלי סליודקה, בני האיכרים מנהלל, טועמים עכשיו אנשובי אמיתי בחצר מלך צרפת, היזהרו נא, ילדים, לא ללכלך את אברקי המשי וצווארוני המלמלה.

עתה, כשכבר יכלה לקנות לה אנשובי אמיתי, היתה אוכלת אותו עם קפה שחור ופרוסת חלה, ונהנית, כדבריה, “כמו שלושים חזירים” אבל לחכי הוא לא ערב כמו התחליף ההוא, כי עליו לא אמרה “אנשואה”“.
בכלל, במשפחה שלנו אין מי שמתגעגע לבישולים של שום סבתא, ואפילו לא לקלאסיקה הסבתאית הידועה כמרק עוף. מרק העוף של אמי היה טוב ממרק העוף של אמה, ומרק העוף של אחותי טוב משל אמנו, אבל הכנת המרק של סבתא טוניה היתה מלאה התרגשות...”; ובעמוד הבא: “בקיצור, איננו חסרים את בישולי הדורות הקודמים. אבל אל המנות הפשוטות ההן: הדג מלוח, הביצה הקשה, תפוחי האדמה, הבצל והצנון, אני מתגעגע מאוד, ואף שהן קלות מאוד להכנה איני מצליח לשחזר אותן בדיוק

Find more photos like this on EveryJew.com

Find more photos like this on EveryJew.com