מאת : מיכה קינן

הנה לכם קוראי היקרים שלוש הנחות היסטוריות ידועות ומקובלות על כולנו ומעצם הגדרתן נקיש  את המסקנה הסופית. האחת טוענת כי כתובים מהאלף הראשונה מספרים אודות יהודי בשם ישוע בן יוסף שמת במאה הראשונה בארץ הקודש. השנייה גורסת כי כל בני אנוש שנולדו  עד תחילת המאה הקודמת כבר מתו. השלישית קובעת כי יהודים קוברים את מתיהם. לפיכך אפשר להסיק כי במאה הראשונה חי יהודי בשם ישוע בן יוסף ולאחר שמת נקברה גופתו.אך זה לא סוף פסוק ומכאן משתבללת עלילת מתח
עלומה

ב-1980 נתגלתה בירושלים, במהלך עבודות לבניית שכונה ירושלמית חדשה, תלפיות, מערת קבורה בת 2,000 שנה. במערה נמצאו עשר גלוסקמות (תיבות קבורה), שעל שש מהן נמצאו כתובות מעניינות במיוחד, עם שמות אנשים שבטח כבר שמעתם עליהם כמו ישוע בר יוסף (המוכר לכולנו כ-ישו), פעמיים השם מריה, ויהודה בן ישו -הבן האובד
התגלית המסעירה בירושלים, אלפים שנה לאחר מותו של האדם מן המאה ה-1 ששמו ישוע בן יוסף הסעירה אלפי חוקרים, כולל את מיודעי וחברי, ד”ר איתמר ברנשטיין, שבשנים האחרונות הספיק לחדור לעובי הקורה ולערוך מחקרים מעמיקים שהולידו שלושה רומאנים היסטוריים ועתה הוא עמד בפני השאלה: האם ישוע בן יוסף הארכיאולוגי שעצמותיו  נמצאו בגלוסקמה, הוא ישוע בן יוסף מן הגווילים העתיקים אותם הוא בולע וחוקר? הוא יודע כי  אם יוכיח שאכן הדבר כך, תהיה לתגלית מדהימה זו השפעה  מרעישה ועצומה  למיליארדי מאמינים נוצרים בכל העולם. שלפי תפישתם, ישו לא השאיר ולו בדל עצם למזכרת עבור הדורות הבאים

מסלול חיים
אולם,בל נקדים את המאוחר,ונתהה על קנקנו של ידידי ד”ר ברנשטיין,שאף לו, כמו לישוע בר יוסף, חיים מלאי תוכן , הישגים , טרגדיות  וייעוד. הנה סיפור חיים, שאולי יום אחד יהפכו לספר או סרט נוסח -אינדיאנה ג’ונס     
    נולדתי במרכז תל אביב,בבית קטן ברחוב רש”י , פותח ברנשטיין ,מילותיו דוהרות ושוצפות,כמעט כמו מוח-מירוץ האופיני  כלכך לגאונים .אנו מתכנסים ליד שולחן זכוכית כבד, במלון ארבעת העונות בברלי הילס, באותו יום שנולדתי, החלו הצרות של הנאצים בסטלינגרד, וזו רק נקודת  ציון היסטורית, ופתרון חידה לכל היסטוריון חובב,למי שרוצה לדעת איזו שנה נולדתי.הייתי בן יחיד לאבא שלי, שאיבד את כל משפחתו בשואה , הבית הקטן עדיין עומד על תילו,ליד גן מאיר
אחרי לימודים בתיכון “גאולה”, בה הצטיין בכתיבת חיבורים, אבל גם באנגלית ובגיאומטריה של המישור,שירת בצבא כקצין משפטים,התקבל  ללימודי גבוהים במשפטים באוניברסיטה העברית ,הכיר את אשתו היפיפיה יהודית, ושסיים בהצטיינות רבה, יצאו  שניהם  לשוייץ.  איתמר למד לתואר דוקטורט בלימודי משפט בינלאומיים באוניברסיטת ג’נבה, שם חיכתה לו מילגה יפה וקיבל תמיכה של אשתו הצעירה בבית
במשך שנות השמונים  הספיקה משפחת בורשטיין להתרחב ולשגשג,נולדו שלושה בנים יפיפיים ומוצלחים.  ואף היה הסיפק בידה לחזור ארצה לתקופה ,לעשות חיל, לאבד את מטה פרנסתם , לקנות כרטיסי טיסה ולשוב לעיר המלאכים
יום אחד,הוא מצא את עצמו יושב וכותב, אולם לא בשביל להפוך סופר מפורסם וידוע אלא בעצת הפסיכיאטר ,שעמד עלכך שיכתוב ספר, בכדי להלחם בכאב העצום שלא נוטש אותו לשניה, מאז נטל בנו הבכור גיא את חייו והתאבד ביולי1995

ספרים לריפוי הנפש 

                                                                                                                        במהלך הטיפול ,הד”ר הפסיכולוג אמר לי, “תכתוב ספר”, הוא נזכר בפנים נוגות,התישבתי לכתוב, ומכיון שחיי היו חורבן אישי וכאב,ובהיותי בקיא בתנ”ך ,מאז קראתי את כולו בכיתה ב’,כתבתי רומן היסטורי על ירמיהו ועל חורבן בית המקדש הראשון
הספר הראשון ושמו “נבואות מרוחקות” יוצא לאור בשנת 1997,מתרחש כאמור בימיו של הנביא ירמיהו וחמשת מלכי יהודה שמלכו בימיו,ועוסק בכתיבת התנ”ך מתוך הטראומה של חורבן הבית הראשון
הסיפור מגולל גם את הרומן הסוער בין מושל יהודה , גדליהו בן אחיקם ( לאחר שנרצח נקרא על שמו צום גדליהו) לבין אשת עסקים יהודיה בשם חנה, שנהלה עסקי יבוא וייצוא יין.
מיד עם תחילת הפצת הספר הראשון שנכתב בשלושה חודשים, מתיישב ברנשטיין לכתוב ספר נוסף ושמו העברי הוא,”דרך כוכב מיעקב”, או באנגלית -כוכב האפוקליפסה

לצורך כתיבת ספריו,ערך ברנשטיין מחקר מעמיק ומקיף,”יכולתי לקבל תואר דוקטורט בהיסטוריה,אם הייתי מגיש את המחקרים שלי לאוניברסיטה” הוא טוען.
        ממש קראתי את כל כתבי יוספוס, (הוא יוסף בן מתתיהו,שהיה מפקד הגליל במרד הגדול), ובשלב מסויים כדי להציל את חייו,הסגיר עצמו לאספסינוס ואמר לו שבא לו חזון שהוא יקודם ויהפוך לקיסר,קולחת האינפורמציה הבלתי נדלית מברנשטיין
        יוספוס היה היסטוריון יוצא מן הכלל ,אבל יהודי מפוקפק”,אומר ברנשטיין,”הוא מזכיר את ישו בשני מקומות בלבד,וגם חלק מזה היא תוספת נוצרית מאוחרת בכדי להאדיר את שמו ומעלליו של ישו
הסיפור מתרחש בשנת 62 לספירה,אחרי צליבת ישו ולפני חורבן הבית השני.הדמות המרכזית בו היא יעקב,אחיו של ישו,שהוצע להורג עלידי הרומאים, יחד עם עוד 34 יהודים
במשך המחקר על הספר, הוא נובר בכתבים עתיקים וגווילים מצהיבים ומתפוררים,ומגלה כי יש לישו ומשפחתו  מערת קבורה בדיוק על הדרך העתיקה בין ירושלים לבית לחם
הקבר נמצא בקויי אורך ורוחב, המצביעים על מקום באיזור מזרח תלפיות של ימינו.ואכן הסתבר שקבר כזה התגלה ב 1980,נחפר עליד י ד”ר יוסף גת ונאטם עלידי הרשויות
      לפני עשר שנים נסעתי לחפש את הקבר,הייתי בטוח שהוא מצוי מתחת לבית דירות בתלפיות” נזכר ברנשטיין ,” חברים שהצטרפו למשלחת שלי היו מוכנים לקנות את הבנין,להרוס אותו ,ולחפור את הקבר מחדש,במטרה להפוך את המקום לאתר התיירות הגדול ביותר בעולם, ומוקד לעלית רגל, לתיירים נוצרים.לאחר מחקר נוסף שכלל אין סוף פגישות ובדיקות עומק, שיכנעה אותו פגישה עם סטטיסטיקאי בכיר שחקר ופרסם מודל מתימטי ואת ההסתברות , שמערת הקבורה שייכת לישו ומשפחתו, בהסתמך עם השמות שנמצאו חרוטים על גבי הגלוסקמות
      אני הצבתי את כל הפרמטרים שלי ,וגם לי יצא שהתוצאה שהתקבלה היתה מאה אחוז של ודאות. טוען ברנשטיין.בשנת  2006, התיישב ברנשטיין,אחוז התרגשות, לכתוב את הספר קופסת העצמות של ישו

סערה בעולם הנוצרי                                                   

ד”ר איתמר ברנשטיין, טוען בספרו ,  כי גילוי וחשיפת  עצמותיו של ישוע הארכיאולוגי בקבר תלפיות זהה  עם המידע הנמצא בכתבי הברית החדשה. טענה זאת עלולה לגרום לשערוריה עצומה כבר בתחילת הספר עם הדת הנוצרית, הגורסת כי ישו עלה למרומים בעזרתו של אלוהים אביו. אולם  המובאות והעובדות המוצגות בספרו מוכיחים בקלות שאפשר להתגבר על המכשול ההילכתי משום שרוב המאמינים אינם מקבלים את הגישה שמתים בני ימינו מותירים את גופתם לנוח בקברם ואינם מרחפים למרום.  ישנה הסכמה הגיונית כי גופתו של ישו אכן נותרה מאחור ולימים נקברה כצרור עצמות בגלוסקמה מסומנת,ואילו נפשו ונשמתו נותרו צרורים בצרור החיים  והמריאו אל על להתאחד עם הבורא
ישנה הסכמה רבתי בין המאמינים היהודים והנוצרים שבשעת תחית המתים שתבוא על כולנו יום אביבי אחד ,יתקשו העצמות היבשות הטמונות בקבריהם מזה אלפי שנים לחזור לחיים ולקרום עור ,גידים ובשר,אך ללא ספק תתקיים תחיית נשמות המונית
    ברנשטיין: אינני חולק על הברית החדשה.  יש לי שלושה היסקים לגביה: 1. כל הכתוב בספר הברית החדשה הם סיפורי הבל רוח. 2.  הכתובים בחלקם אמת ובחלקם בדיוניים. 3. הספר הוא אוטנטי ואמת צרופה. בספרי ברורה בחירתי באפשרות השניה המציעה את פתרון הפשרה שמוכיח את הדברים עלפי מסקנותי ומאשר את  ההנחה שאכן מדובר בעצמותיו של ישו ובני משפחתו
הבשורות לפי מרקוס ולפי לוקס יודעות לספר כי יוסף איש רמתיים הטמין את גופתו של ישו בחגו שנחצב באבן. אך כפי הנראה זה היה סידור זמני משום השבת המתקרבת. ישו נצלב ומת ביום שישי, ובשבת לא  נהוג לקבור יהודים. גבעת הגולגולתא שהיתה מכרה לחומרי בנין,  נקבעה כמקום צליבת ישו. יוסף  מרמתיים הטמין את הגופה באופן אירעי עד שיוכל לקבור אותה ביום ראשון בקבר כשר.בספר הבשורה לפי מתי מסופר כי ביום השבת נאספו הכוהנים אצל פונטיוס פילטוס, וטענו שישו אמר בעודו חי ,כי  שלושה ימים לאחר מותו יקום לתחיה. הם בקשו להציב שומרים למנוע מחסידיו של ישו  מלגנוב את הגופה ולטעון שישו קם לתחיה ועלה בסערה לשמים מכאן אנו למדים שאכן כך היה, מרים מגדלנה ניגשה אל המערה וגילתה כי הגופה נעלמה. החסידים של ישו חטפו את הגוויה וקברו אותה במקום מסתור ואילו הנשמה של הנוצרי היא זו שהתאחדה עם בוראה.
כאמור , עצמותיו של אותו ישוע בן יוסף נמצאו במערת קבורה באביב 1980.  בזמן חפירת היסודות לבנין בשכונת תלפיות מזרח  פוצץ משטח סילעי  גדול ולפתע  התגלה פתח מערת קבורה.. מעל לפתח המעוצב סותת מעשה אומן סמל קדום בצורת משולש שווה שוקיים ובתוך המשולש נקבע עיגול מדוייק. ארכיאולוגים שהובהלו למערה בדקו את הסמל הקדום ושיערו שהוא שייך לכת דתית מהמאה הראשונה. קישוטים וסמלים דתיים לא נחרטו באותם ימים בכניסות מערות הקבר. בתוך המערה התגלו עשר  ארונות קבורה מאבן ועליהם חרוטים סמלים ושמות.הגלוסקמות תוארכו למאה ה-ראשונה. מענין כי  איסוף העצמות והטמנתן בארון קבורה  כשנה לאחר הקבורה נמשך רק מאה שנה ופסק מיד לאחר חורבן בית המקדש השני בשנת שבעים לספירה
הגלוסקמות הוצאו
למחרת גילוי המערה הגיעו אנשי רשות העתיקות ואספו את העצמות לקבר אחים. בתוך כל המהומה נעלמה גלוסקמה אחת שעליה היה חרוט השם יעקב. אף לא אחד מאנשי הרשות נרעש מהגנבה שכן במחסני הרשות נצברו באותו זמן מאות ארונות אבן דוגמת אילו שזה עתה נמצאו,  יותר ארון או פחות ארון לא מעלה ולא מוריד עבורם. אולם לימים ועד היום הזה ממש מעסיקה הגניבה את משטרת ישראל ,הכנסיה ומדעני הארכיאולוגיה

כעשרים אחוזים מהארונות המאופסנות במחסני הרשות מסומנים בשמם של שוכניהם הניצחיים. במערת תלפיות מזרח נמצאו עשר גלוסקמאות ועל שבע נחרטו השמות: ישוע בר יהוסף נחקק  באותיות עבריות על ארון אחד. על  הארון השני נחקק מריה בעברית עתיקה. על השלישי נחקק מתיה בעברית עתיקה. על הרביעי נחקק יוסה בשפת עבר. על החמישי נחרט מריאמנה מארה באותיות יווניות. על השישי נחקק יהודה בר ישוע באותיות עבריות. הארון השביעי נגוז ואין יודעים מה נחרט עליו. הגלוסקמות נשלפו מהקבר עלידי פועלים והכניסה למערה נאטמה בבטון לאחר שוידאו שלא נותר שם  דבר ערך או פועל שנרדם.. העצמות הועברו לקבורה באזור לטרון, ואת הגלוסקמות אחסנו במחסנים של מוזיאון רוקפלר.
יוסף גת ז”ל שהיה הארכיאולוג הראשי שחפר וחקר את המערה וממצאיה גילה את אוזנה של רעיתו כי לדעתו המקצועית מדובר במערת הקבורה של ישו מנצרת. אולם רק לאחר עשרים שנה נודע הדבר לד”ר איתמר ברנשטיין שחקר ובדק את הצירוף ההסתברותי של השמות החקוקים על הגלוסקמאות והגיע למסקנות  מדהימות שהתחילו לחלחל אז לעולם הארכיאולוגיה ולקבל תהודה מרעישה
        בנרטיבים הנוצריים נאמר חד משמעית כי ישו הנו הבן של מרים הבתולה, מסביר ברנשטיין,  בעלה החוקי של מרים היה יוסף.  אבל אין הוכחות או עדויות בכתוב שיוסף הוא גם אביו הטבעי של ישו ,להיפך. ברור כי יוסף חינך וגידל את ישו ומכאן שהיה אביו דה פקטו. לכן מותר ואפשר לקרוא לישו בשם המקובל באותם הימים שכולל שם פרטי ושם האב,להלן ישוע בן יוסף או בארמית ישוע בר יהוסף שנחקק על הלוסקמה הראשונה שלדעתי היתה שייכת למשיח של הנוצרים
הנוצרים הרומאים הראשונים  קראו למרים בשמה הנוצרי מריה, שהוא גם שמה הלטיני.  שמה הלטיני  של מרים מופיע רק על שתי גלוסקמאות לפני כן, ומכאן שבצרוף עם שאר השמות יש כאן הסתברות משפחתית  נדירה ביותר. שמה מופיע על הגלוסקמה השנייה.  בספר הבשורה של לוקס, מופיע השם מתיה כמה פעמים בהקשר לעץ המשפחה של מריה והוא  מופיע על הגלוסקמה השלישית
        הגלוסקמה הרביעית שנמצאה באותה מערת קבורה בתלפיות היא הארון  היחידי  שנמצא בארץ ישראל עם השם יוסה. יוסף היה אחיו של ישו, גם בספר הבשורה לפי מרקוס הוא נקרא יוסה. הגלוסקמה החמישית חקוקה בשם מריאמנה מארה, אולם יכול להיות שמדובר  בשתי נשים:  האחת “מריאמה” והשניה “מארה” שהוא קיצור של מרתה.
ברנשטיין שיער שלישו היה כנראה קשר אינטימי עם אשה בשם מרים שלאחותה קראו מרתה. עלפי הבשורה ע”ש יוחנן , האחות מרים משחה, בין השאר, את גופו של ישו בשמן יקר ויבשה את רגליו בשערותיה.,ימים ספורים לפני צליבתו
ברנשטיין מעלה את ההשערה שמרים אחות מרתה הרתה לישוע,  וילדה לאחר צליבתו בן שקראה לו יהודה.לדעתו של ברנשטיין  יכול להיות שאותה מרים היא מרים המגדלית.אם הממצאים האלו נראים כמדע בדיוני מטורף מתבקש ליתן את דעתכם לארוע הבא: באוקטובר 2002 צצה גלוסקמה שהיתה בידי סוחר עתיקות או מלסטם קברים יהודי ועליה חקוק השם: “יעקוב בר יוסף אחוי דישוע”. הגלוסקמה הזו הטריפה את הארכיאולוגים והעולם הנוצרי. שכן ידוע  שבברית החדשה שיעקב היה אחיו של ישו.

אלא שחוקרי התקופה וההיסטוריונים התעקשו כי הגלוסקמה מזויפת או לפחות הכתובת זויפה
הכנסייה הנוצרית דרשה לחקור את הזיוף בשצף קצף. ומשטרת ישראל הזדרזה לעצור סוחר מועד בשם גולן שהציע למכירה את הארון. הוא הואשם בזיוף עתיקות למטרות הונאה, בין היתר גם זו של “כתובת יהואש”. האם היתה זו הגלוסקמה שנגוזה ופתאום צצה שוב? האם זו גלוסקמה שציפוי הפטינה העתיק הודבק על  חיקוק מזוייף
במשפט שמתנהל עד לכתיבת מאמר זה טרם  ניתן פסק הדין אך נראה שהשופט יפסוק לטובת הנאשם ובכך יתקבל פסק חוקי לטענתו של ד”ר ברנשטיין
היות וממצאי המעבדה מוכיחים שהגלוסקמה שנמצאה היא הארון האבוד ואילו הציפוי על החיקוק אוטנטי ושייך למערת תלפיות מזרח, יתכן שמישהו הוסיף את השם “אחי ישוע” בימינו אנו.
      המסקנה שלי מכל הממצאים היא כי ששת השמות המופיעים בברית החדשה בסיפורי ישו משיח הנוצרים , מסכם ברנשטיין, נחרטו על גלוסקמות אשר היו קבורות יחד במערת מזרח תלפיות: יוסף אבי ישו, מרים אם ישו, מרים ואחותה מרתה, האח יוסה ובן הדוד בשם מתיה.לפיכך כל שבעת השמות במערה זאת משתייכות למשפחה הנוצרית הראשונה.השם השמיני הוא  “יהודה בר יושע”, ככל הנראה בנו של ישו ומרים אחות מרתה

הבדיקה הסטטיסטית

הבדיקה הסטטיסטית, כאמור, טוען ברנשטיין, ככל  שצירוף המקרים  של שמות אלה כשהם קבורים יחד תהיה נמוכה, הוא מסביר , כך נגיע למסקנה חד משמעית שגירסתי אמיתית וכי מדובר במערת הקבר המשפחתית של ישו. שכיחות נקבעת עלפי השמות במקורות ולא לפי שמות הכינוי החקוקים על הגלוסקמות. לשם מתיה יש שכיחות של 1/40. לשם מרים היא 1/4, לשם ישוע בן יוסף היא 1/190. השם יוסף היא 1/20. השם יעקב בן יוסף היא 1/97. השם יהודה בן ישוע היא 1/50. ואילו השם מריאמנה היא 1/160. לכן אפשר להגיע למסקנה כי הסתברות צירוף השמות במערה אחת היא נמוכה ביותר, לכן זה צירוף בלעדי ומיוחד ביותר.חייבים לעשות בדיקות השוואה לדנ”א מיטוכונדריאלי בין העצמות שהוכנסו לגלוסקמות.יש להוציא את העצמות מגלוסקמת “יעקב בן יוסף אחי ישוע” ולבדוק האם מדובר באחים
      לסכום, מסיים ברנשטיין את הראיון בפסקנות ענווה, לדעתי הסכוי שזה לא הקבר של ישו שואף לאפס. מתוך שמונת השמות על הגלוסקמות, ארבעה שייכים בוודאות למשפחת ישו עפ”י הברית החדשה והם” ישוע” , אביו “יהוסף”, אחיו “יוסה”, אמו “מריה”; ושימו לב שבצורתם זו ,לפחות השמות “מריה” ו”יוסה” הם מאד נדירים ,אבל בדיוק כפי שהם מופיעים בברית החדשה . שלשה שמות אחרים שייכים למשפחתו הרחבה של ישו והם “מתיה” בן דודו, “מרים” אם בנו, ו”מרתה” אחותה של מרים.
. השם השמיני  הוא “יהודה בר ישוע” ולדעתי הוא בנם של ישו ואותה מרים אחות מרתה שמופיעה במקומו
אחרים בברית החדשה  כמרים המגדלית. וזה וכוח ישן מאד בנצרות והוא גדול ממני
בנוסף לכך לפני  השם “ישוע בר יהוסף” יש אות בעברית עתיקה  שאני מסביר בספרי כיצד  סימלה ככל הנראה תקוות משיחיות ביהדות, ומכך הפכה לסמל נוצרי,אבל בכדי למצוא מהי האות עליכם לרכוש את הספר ב-$14.95 בהוצאת אמזון

לפרטים נוספים:

הבית הגדול של חדווה עמרני עומד במעלה הגבעה התלולה ביותר של בבורלי הילס ומשקיף לנופה המדהים של לוס אנג’לס.
דלת המתכת הרקועה בידי חרש ברזל אומן, נפתחת אחרי מספר צילצולי מצילה אלקטרונית חרישית בידי ריאה העוזרת האינדונזית המסורה.
“אתה רוצה קפה בוץ?” היא שואלת/פוקדת בעברית במבטא מוזר וממהרת לקנקן נחושת תימני לשפות מים לקפה עלית שחור עם הל מ”סמי מכולת”.
כעבור כמה דקות יורדת חדווה עמרני בצעדים קטנים ומדודים, בג’ינס אופנתיים צמודים ומגפיים עם עקבי פלטפורה . היא  פוסעת מעדנות ממרומי האולימפיה של ביתה עמוס האומנות מסיוריה ברחבי הגלובוס.
יש לה עיניים כהות ובורקות מתחת לריסים ארוכים ואצבעותיה דקות וארוכות,שיניים צחורות ושפתותיה דבש שהשיקו אלפי שירים נפלאים שהרטיטו לא מעט לבבות ברחבי העולם
                                                                                                *  * * 

“40 שנה עפו לי כאן כמו רוח ” מתלוננת חדווה בערגה אמיתית,” הכתובת האמיתית שלי היא תל-אביב,
מותק,אני ישראלית אסלית
אל תסתכל בקנקן של כל הווזות והאגרטלים הסינים האלה,בפנים בפנים אני היא חדווה עמרני הקטנה והחמודה מכרם התימנים” היא פותחת מונולוג שימשך שעות והרבה קפה בוץ ומיני תרגימא מלאכת ידיה הענוגות.
“אני מנהלת חיים של משרד נסיעות ואמרגנות פעילים , כל הזמן על הקו לוס אנג’לס –תל אביב,לפעמים אני קמה בלילה ולא יודעת עם אני בארץ או פה”
יש לה שתי מזודות ממותגים יקרים, שעומדות בחדר ארונות ,שיכול לאכלס משפחה של עולים חדשים מרוסיה. ובשבוע הבא היא מקפלת את מיטב מחלצותיה התפורים מאריגים משובחים ומרשרשים ועולה לטיסה  ישירה במחלקה ראשונה בנוחיות רבה, לישראל,להמשיך בעבודה על הפקת התקליט שלה הבא.
לאחרונה יצא לאור תקליט מצוין בשם” השיר הנכון” שהוא אוסף שירים של גדולי המלחינים והפזמונאים בארץ וכולל מספר שירים שחדווה כתבה ואחד מהם עם בנה המוזיקאי דורון דנוף.
“זה הכול זמני,”היא אומרת,”בסוף אני חוזרת לתמיד,קניתי כבר חלקת קבר בנחל יצחק, וזה יהיה ביתי הסופי והאחרון.
,”אני מזמן משמשת שגרירה  ישראלית של כבוד בכל העולם,טסה לכול מקום שיבקשו אותי,מתל-אביב לטוקיו, מלוס אנג’לס ליוהנסבורג.
“הקונסוליה בלוס אנג’לס יודעת את מספר הטלפון שלי בעל פה”.
“גם הילדים שלי ישראלים,והם חייבים דרכון ישראלי כל פעם שאנחנו חוזרים הביתה לתל אביב”.
“הבן דורון למד באונברסיטה באנ.ויי.יו בניו-יורק ,תואר שני במוזיקה

והיום הוא עושה חיל בניו יורק והבת אוראל היא עורכת דין מצטיינת בלוס אנג’לס

“כשאני חוזרת לתקופה  של מחוזות ילדותי,כמו שאומרים, אני נזכרת שבבית שלנו גרו חמש משפחות ולמטה היתה מאפיה,ואני זוכרת במיוחד שקרצפנו את המאפיה לפני פסח ואפינו מצות שמורות.
זה עבד כמו בית דפוס,היתה מכונה קטנה שעשתה חורים במצות ואנחנו עטפנו את התוצרת בנייר מיוחד,עבדנו כל הלילה ובבוקר הגיעו הקונים,עד הצהרים לא נשארה מצה אחת.בערב החג כבר ניקינו את המאפיה וסידרנו שטיחים וכריות על הרצפה וערכנו את השולחן שהיה דרגש עץ נמוך.אחרי בית הכנסת עשינו ליל הסדר לכל משפחת עמרני,אולי 50 איש באו,כולם שתו יין כולל הילדים.
“בבית הספר התחלתי להשתתף בפעילות מוזיקלית,שרתי בהופעות ,למדתי כינור וחליל .אחי מוני היה שר מגיל צעיר במועדון הלילה “צברה” ברחוב הירקון,יש לו קול אדיר ,לא נולד זמר כזה.
“והנה יום אחד הוא בא אלי ואומר שנרשם כצמד לתחרות כשרונות צעירים בחסות מעריב,מה יכול לקרות כבר?”
“קיבלנו מקום שלישי מתוך ארבעים מתחרים.
למחרת התמונה שלנו היתה במעריב ואבא הלך בגאווה ענקית בכל המשרדים בעיריה להראות לאשכנזים מה זה משפחת עמרני מכרם התימנים”.

הייתי בישנית,אתה לא מתאר לך כמה בישנית הייתי,מה זה בישנית?נורא נורא בישנית,באתי מרקע של בישנות וצניעות.כל התימנים היו בישנים,ללא  בטחון עצמי, באנו על שטיח של קסמים אבל נחשבנו לשוורצעז.
מקסימום היינו עוזרות בית כי היינו מסורות ונקיות,לכול אשכנזיה שכבדה את עצמה היתה עוזרת תימניה,אז עוד לא היו פיליפיניות”.
“טוב, אז קיבלתי אומץ ותמיכה מעמנואל זמיר וקיבלתי יותר ויותר בטחון, והלכתי לבחינה של להקת פיקוד מרכז והתקבלתי להיות הסולנית . “

“באותם הימים, לא היה ללהקות ציוד הגברה ולימדו אותנו לצעוק מעל כל במה  עד שלהקת הנח”ל קיבלה תרומה מאמריקה וקנו להם מיקרופונים אז קנו גם לנו.
במשך הנסיעות במשאית הלהקה  ,עשינו קילומטראז’ לא יאומן ,ישנו בדרך על הספסל ויום אחד דויד טל (עברת את השם מרוזנטל) פינה לי מקום על הספסל לידו לנמנם,כי הייתי מה זה עייפה.למחרת שמתי לב שהוא נותן לי תשומת לב מיוחדת גם על הבמה, וככה מצאנו שפה משותפת ,הוא כזה שרמנטי ,אירופאי כזה,  ואני הביישנית הרגשתי פתאום מיוחדת ולאט לאט נשבתי בקסמיו,ונמשכתי אליו
והפכנו לזוג.”

”ההצלחה  הגדולה והראשונה  של ” חדווה ודויד” על הבמה הייתה בפסטיבל הזמר תשכ”ו (1966), שבו זכינו במקום השלישי עם השיר “השניים”. בפסטיבל 1967 שרנו את “דבש ניגר”, שיר שכבר נכנס לקלאסיקה ובעקבותיו הוזמנו על ידי “קול ישראל” להקליט שירים עבריים ישנים בעיבודים חדשים. בין השאר הקלטנו אז את השירים “שם שועלים יש” ו”רוח סתיו”.
“ככה הפכתי לסלברטי,אלא מה,בישנית גמורה.יום אחד  אני יוצאת מהמשרד של שמוליק צמח ובדיוק יורד מהקומה השניה, מהמשרד של פשנל, אורי זוהר.אני מנסה להצמד לקיר ולהבלע בתוכו אבל אורי תופס אותי ואומר לי עם הפה הגדול שלו,
“דחילק חדווה,לא חבל,תרדי מהשירים המתוקים שלך,חאלאס בן אדם ,תלכי הביתה,תתחתני עם דויד ותהיי עקרת בית,עם שני תימנים צרפתים כאלה.תשכחי את כל החרא הזה,מה יש לך לחפש בתוך הגועל הזה,זה לא בשבילך”.”אין פלא שאורי זוהר עזב את הקרירה וחזר בתשובה”

“באותו זמן היו לדויד ולי  הופעות ב”עומר כיאם” ביפו,היתה לנו הצלחה עצומה והמועדון היה מלא  מפה לפה כל ערב.
ערב אחד מגיע אלינו ל”עומר כיאם” גברי לוי, שהיה המנהל העסקי של להקת כרמון.”
“הוא ניגש אלינו בהפסקה ומבקש לדבר איתנו. “יש לי הצעה שלא תוכלו לסרב לה,” הוא אומר בהתרגשות
” אנחנו צריכים להקת זמר שתחליף את ה”חלונות הגבוהים” בסיבוב הופעות בעולם ותיצג את המדינה”.
“יצאנו לחו”ל והגענו לניו יורק ומאז הוצפנו בהופעות במועדונים ובבמות הכי מכובדות בניו יורק וברחבי אמריקה, והופענו בלי סוף. לאחר מספר חודשים שמתי לב שדויד שהיה בן הזוג שלי מתחיל לזייף,לא על הבמה,אלא באופן יותר אינטימי.
“יום אחד יושב בשורה ראשונה בחור חתיך אמריקאי עם החברה שלו ולא מפסיק למחוא לי כפיים,מיד אחרי ההופעה אנחנו נפגשים באפטר פרטי, מסתבר שהוא רופא סטאז’ר וזה משאיר עלי רושם מצויין.
אבל מה אני הולכת לעשות עם רופא אמריקאי חנון,אני בשואו ביזניס והוא מטפל בפרוסטטות אמריקאיות ,אין לנו שום דבר משותף.
טוב הדוקטור מצלצל,שמו דרך אגב ,דדלי,שם שלקח לי די זמן להרגע ממנו, ומבקש להפגש ואנחנו יוצאים לדייט הראשון שלי עם בעלי לעתיד דדלי דנוף ומכאן התחיל הרומן.

דויד ואני מתחילים לעבוד על “

” ושלחנו אותו לתחרות ביפן. קיבלנו הזמנה להופיע איתו בפסטיבל “ימהה” הבילאומי ביפן. מתוך 47 ארצות זכינו במקום ראשון זו היתה סנסציה ענקית,כתבו עלינו בכל העיתונים,התמונות שלנו הופיעו בכל לוחות מודעות ביפן. למדנו את התרגום היפני ביומיים, היפאנית שלנו היתה כל-כך טובה, שרוב האנשים ששמעו את השיר ולא ראו את הפסטיבל, לא ידעו שאנחנו לא יפאנים מכרנו  ומעל מיליון עותקים וזה פתח לנו דלת לקרירה ארוכה ביפן.

“כשחזרנו מיפן חיכה לי דדלי בניו יורק,כבר בשדה התעופה קנדי הוא אמר שנשבר לו מהעיר הקרה הזאת ושנעבור לקליפורניה.
האמת היא,שגם אני הייתי מוכנה לשינוי ,למרות שהיה לי מאוד נוח שם מבחינת הקרירה.
אמרתי לדדלי שאהיה מוכנה למעבר כזה רק אם אני מקבלת טבעת והוא הבין את הרמז.

” ב 1978 , אחרי הסכם השלום עם מצרים,  השתתפתי בקדם האירויזיון  עם השיר בלב אחד (’סאלם עליכום’} שהיה שיר אקטואלי לתקופה ולמצב. עד היום הוא להיט ענקי.

“אני לא יכולה להפסיק לשיר. אני מוזמנת  להופעות לעיתים קרובות  בארצות הברית וישראל. אני אומנית יוצרת אני כותבת את החומרים שלי וממשיכה להתחדש,חשוב לי להמשיך ולהגיע לקהל שלי.

“כמה זמרות בגיל שלי או פחות נראות כמוני? לא הרבה. אני עובדת על עצמי. אני מתעמלת יום-יום, אני שומרת על דיאטה נכונה, אני מטפחת את עצמי. אני ילדה שלא רוצה להתבגר. אני לבושה אופנתית. יש לי אנרגיה חיובית . אני רוצה לשיר  רק מה שמדבר אלי ועושה לי טוב על הנשמה. אני אשמח להופיע ולשיר שירים ישראליים ישנים ולהחדיר את המורשת הישראלית והיהודית לדור הצעיר.” 
בארץ ובחו”ל אני חיה כמו ישראלית. יש לי פספורט אמריקני, אבל זה לא אמיתי עלי. אתה לא משנה תדמית בגלל פספורט. אתה לא משנה את האישיות שלך, את האמונה שלך, את הרגשות שלך, את האהבה שלך. לא תיכננתי להישאר באמריקה, אבל הכרתי את דדלי ונוצר קשר מאוד מיוחד בניתי משפחה לתפארת,השנים עושות את שלהם,חברים נעלמים או נפטרים ושותפי לצמד,דויד טל, נפטר לפני עשר שנים.הוא היה חלק חשוב מחיי תמיד.ירד לי משהו מהחיים כשהוא הלך, כי האמנתי שאולי עדיין נוכל להתחדש כצמד.  במופע הקרוב שלי ,עליו אני עובדת בימים אלה ,אני משלבת הרבה להיטים שלי ושל “חדווה ודויד”. התחלתי כזמרת פולקלורית והפכתי לכוכבת פופ הישראלית.  אני חוזרת לבמה לקונצרט הראשון מזה 12 שנים. האירוע יהיה זרוע כוכבים והפתעות, והתקיים ביום שלישי 14 דצמבר 2010 בשעה 07:30 באוניברסיטה                                                                      היהודית  אמריקאיתAJU                                    
זה יהיה ערב מרהיב שיציג  חויה מרגשת, עם העיבודים מוזיקלים חדשים מודרניים ואתניים על ידי המלחינה הישראלית שרון פרבר.
האירוע ידגיש את הקריירה בת ארבעים שנה של חדווה עמרני
שתבצע שירים מתחילת דרכה ועד היום.

כמו כן היא תדהים את הצופים בבצוע להיטים מכל הקריירה שלה כאמן סולו וכן
ידועים. יצטרפו אליה על הבמה זמרים אורחים ומוזיקאים.

לפרhttp://hedvaamrani.com/טים נוספים הקש כאן

דגל ישראל מתנוסס בגאווה בשדרות וילשייר מס’  6380
ועד לפני כשנה רק מתי מעט ידעו על המיקום הסודי של הקוסוליה,ללא דגל בכניסה ,הכתובת הועברה מפה לאוזן בלחישה ורק לאותם מעטים ברי מזל שהורשו לעלות לקומה שבע עשרה לאחר הצהרת נאמנות וחיפוש גופני יסודי.

היום לשמחתי,דברים רבים השתנו,דבר שהקל עלי להגיע ביום סתיו נאה ולראיין את הקונסול בלשכתו המרווחת.הקירות מרוצפים בצפיפות אופינית למנ”כלים ממשלתיים, תעודות הוקרה ממוסגרות,תמונות עם הקדשות נלהבות,פוסטרים למכביר וחפצי אומנות שנתרמו עלידי ויצו וארגון אמהות עובדות.
התרווחתי בכורסת העור השחורה והתרתי את העניבה הלוחצת,”תרגיש בבית” הודיע לי יקי דיין בחביבות ומיד העברתי באינטרקום הפנימי הזמנה למנהלת הלשכה, רוסיו, לקפה “לטה” מהמכונה הפרטית של הקונסול ועוגיות מזרחיות עם סומסום.

הפגישה הממושכת בין ראש ממשלת ישראל נתניהו ושרת החוץ קלינטון,פותח יקי דיין את העידכון, שתוכננה להמשך כשעתיים נמשכה שעות רבות.עיקר הדיון היה, איך מחזירים את השיחות הישירות לתלם בינינו לבין הפלשתינים.
אנו יודעים, שיש חילוקי דעות ביננו ולבין הממשל האמריקאי, לגבי  בניה במספר מקומות ביהודה ושומרון.
עם ממשל בוש, היתה לנו הסכמה שנגעה בעצם למספר אזורים.

  בריכוזי ההתישבות הגדולים היתה הבנה שמותר להמשיך ולבנות,  וברור שבירושלים ובשכונות היהודיות תמשך הבניה ללא הפרעה.
את ההתנחלויות הלא חוקיות שנבנו מאז מרץ2001 ואילך נדרשנו לפרק,ובשאר האיזורים היתה הסכמה שבשתיקה שלא לבנות אלא אם צריך בית ספר או הרחבת ישוב קיים שאוכלוסיתו מתרבה באופן טבעי.
והנה מגיע ממשל חדש שלא מקבל את ההסכמות שהיו לנו עם הממשל הקודם,ונדרשנו לסוגיה זאת ,משום שהנשיא אובמה התרכז בנושא הבניה וההתישבות וההתנחלויות ביתר שאת.
הדבר הזה התעורר שוב בגלל המורטוריום של עשרת החודשים, שבהם לקח לפלשתינים עצמם תשעה חודשים כדי לחזור לשולחן משא ומתן.
לפלשתינים יש ענין ל”בנאם” את הסיכסוך,כאשר הם אומרים, בוא נלך בצעד חד צדדי לאו”ם, נבקש שיכיר במדינה פלשתינאית, ועד אז ,למה לנו להתפשר היום על כל מיני נכסים שלא נצטרך להתמודד איתם כשתהיה לנו מדינה משלנו.
ברור להם שבמסע ומתן ישנה התפשרות,ושאנו בודקים את הדיונים שהיו בעבר,הרי שהקפאת ההתנחלויות לא היו תנאי מוקדם להמשך הדיון בנושא הליבה.
לכן, כרגע יש לנו אפשרות להחזיר את המהלך למשא ומתן ישיר כדי להגיע לאיזשהו הסכם, בזמן שהפלשתינים מתעקשים על נושא הבניה.
מבחינתינו יש לגיטמיות לבניה של כמה מאות דירות בפיסגת זאב ושאר השכונות היהודיות,שלא יהיו חלק נפרד מישראל בכל הסדר עתידי.

זה ברור לנו ולאמריקאים,אבל זה עדין יוצר נקודת חיכוך עם הפלשתינים,והשאלה איך מתגברים על הנקודה הזאת ומחזירים את הצדדים לשולחן המו”מ.
במקביל, יש את האיום של הפלשתינים ללכת לאו”מ בצעדים חד צדדיים,ומבחינתם זה רעיון קוסם כי אז הם  לא נדרשים למשא ומתן או להכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית..
הנושא יותר מורכב משום שאנו מביטים בנושאים אסטרטגיים שקשורים עוד ב 1948 כגון זכות השיבה והסוגיות שצצו בעקבות 1967.
במו”מ הקודם אצל ברק ואולמרט הצענו להם למעשה פשרות כמו לתת להם את מרבית הגדה המערבית אבל הם נדרשו להתפשר בנושא 1948, כלומר,להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית השייכת לעם היהודי,וזאת הפלשתינאים סרבו לקבל.
גם ברק ואולמרט ביקשו מהפלשתינים להצהיר על סוף הסכסוך, יש לזכור שגם הצהרת כט’ בנובמבר שהיא החלטת האו”מ 181 והיא מדברת על חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינה ערבית ומדינה יהודית.
מדינה יהודית עלפי האו”מ נזכרת 29 פעמים בהצהרה הזאת,אולם הפלשתינים מסרבים לקבלה.
אנחנו עומדים על שני דברים,אנחנו רוצים שהפלשתינים יכירו בעקרון של שתי מדינות לשני עמים ושיש  להכיר במדינת ישראל כמדינה העם היהודי.
מבחינתינו זו קריאה לסוף הסיכסוך,וזו לא קריאה חדשה אבל זו הבנה שהם לא יוכלו להחזיר את הפליטים לשטח מדינת ישראל שהיא מדינה יהודית.כל הרעיון הוא לשמר את מדינת ישראל כמדינה יהודית.

גם על ערביי ישראל תחול ההכרה שמדובר במדינה יהודית ומדינה ערבית לחוד.
ההסכם גם יכלול את הסדרי הגבולות ובמיוחד קביעת  הגבול באזור בקעת הירדן.  בגבול עם הירדנים תשמר נוכחות צבאית ישראלית.אלו הם שתי דרישות יסוד של ישראל ובזה גם יוצהר סוף הסיכסוך וקבלה הדדית של כל התנאים.

אלו אם כן נושאי הליבה,החזרה למשא ומתן,ומניעת הפלשתינים מלבנאם את הסכסוך.
הדבר השלישי שקורה היום הוא תהליך שקורה מלמעלה למטה,דהיינו בוא נדבר על נושא ירושלים,גבולות,פליטים,מים שהם נושאי הליבה.
אבל בעצם בשנתיים האחרונות יש תהליך שמתקיים מלמטה למעלה.
תהליך זה קורה כך:יש לפלשתינים ראש ממשלה,סאלם פיאד,שבונה את המוסדות הפלשתינים ובמקביל מנהל תהליך של בנית הכלכלה הפלשתינית בסיוע עצום של ישראל.הגידול הכלכלי שלהם הוא מעל 9%  לעומת המשבר הכלכלי בעולם הם בהחלט מצליחים להצמיח את המשק שלהם.
נבנית עיר פלשתינית חדשה ליד רמאללה,יש שגשוג עצום בערים אחרות ויש תנופת בניה.

בתהליך מלמטה למעלה ישנה  הסוגיה הביטחונית,האמריקאים, ברשות ג’נרל דייטון אימנון את כוחות
הבטחון המיוחד הפלשתינאים.הכוחות התפרסו בארבע ערים פלשתינאיות ראשיות והורידו את רמת האנרכיה בצורה משמעותית.
מי היה מאמין שג’נין שהיתה קן צרעות ושדה קרב בשנת 2002 הופכת לעיר משגשגת של תרבות, מסחר ופיתוח.כך נראה תהליך שמתחיל מלמטה ועולה למעלה של שיפור ביטחוני,שיפור כלכלי ואחרכך חברתי ותרבותי שמביא להקמת מדינה פלשתינאית.
האמריקאים מאוד מעורבים ופעילים בכל הזירות הפלשתיניות ,הנשיא אובמה,הילרי קלינטון ומיטשל מעורבים בכל הרמות.
מיד אחרי הבחירות ממשיך העיסוק האמריקאי בתהליך השלום בכל המרץ ויש ענין מיוחד בבית הלבן להביא את המו”מ חזרה לשולחן מיידית.
למרות השינוי הפוליטי בקונגרס,מבחינת ישראל הדבר החשוב הוא, התמיכה הגורפת של שתי המפלגות ולא מצב חד צדדי של רפובליקנים נגד הדמוקרטים.
ישראל לא רוצה קונגרס לעומתי מול הממשל.
התמיכה בישראל בקונגרס היא משולבת של שתי המפלגות יחד ולא חד צדדית.
יש לנו רצון כן לחזור לשיחות ולהמשיך במו”מ ולא להגיע לפיצוץ, ביבי הוא ראש הממשלה הרביעי ברציפות שמדבר על שתי מדינות לשתי העמים.
הילרי קלינטון נתפסת כידידה גדולה וגם כמבינה גדולה, ולכן הדיון הממושך עם ביבי נסב על הסוגיה איך להחזיר את הצדדים לשולחן וכמובן עלה גם הנושא האירני. נדונו גם, המשמעות של הסנקציות והיעילות של הסנקציות ואיך עובד השעון
של הסנקציות לעומת השעון של הפיתוח הגרעיני והפצצה האירנית, ומה עושים בעינין?.
גם בנושא האירני יש הובלה אמריקאית ושיתוף פעולה יוצא מן הכלל ביננו ובין האמריקאים.
האמריקאים הצליחו לעשות דבר יוצא דופן שהביאו לקואליציה בין לאומית בנושא הסנקציות נגד אירן שכללה את  גם את סין ורוסיה, זו הצלחה יוצאת דופן ואנו חושבים ומקווים כי תהיה לפעילות הזאת הצלחה שתמדד בעצירת הפעילות הגרעינית האירנית.
לסיכום, ברור שאנחנו מחוייבים להגיע להסדר ולגרום לפלשתינאים לא להאחז בטקטיקה  עלמנת שלא יצטרכו להגיע לאסטרטגיה.

דור שני לשואה                                         

והנה סיפורו האישי של יקי דיין: “נולדתי למשפחה זעיר בורגנית, (תל אביב,  שדרות חן, 1966),להורים ניצולי שואה,אבא ברח מהנאצים והצטרף לצבא האדום.עלה לקצונה ולמד משפטים במוסקבה.
“חשוב לדעת על השורשים,בבית התפוצות ביליתי כמה שעות מענינות, ומצאתי כי  משפחת דיין רשומה כבר במאה  ה16 בפדואה באיטליה ואחרכך נדדה שלוחה שלמה לוילנה , שם שגשגה עד השואה.
” כשראיתי את הסרט של יהודה פוליקר “בגלל המלחמה ההיא”, הבינותי כי יש הרבה משותף לדור השני של השואה, היינו ילדים להורים קשיי יום, לקחנו את האחריות והאשמה על הצלקות האיומות בתוך הנשמה שלהם.
“התגלגלנו בשכונה עם מפתח על הצוואר,ההורים חזרו מהעבודה בשש בערב.למי היה גם  כוח לתת אהבה,חיבוק ותמיכה, את זה קיבלנו במשחקי השכונה,היינו ילדים ללא דאגות ,רק כדורגל וסטנגות בכיכר מסריק.
“זו היתה התקופה שמזכירה את שיר השכונה,הגעתי הביתה באחת וחצי זרקתי את התיק ורצתי לשחק כדורגל,מאוחר יותר קלטו אותי המאכרים של מכבי תל אביב ורשמו אותי לנבחרת הנוער,התאמנו במגרש של מכבי ליד גני התערוכה.
“הייתי ילד תחרותי מאוד ,לא יכולתי להפסיד,אני מאמין גדול בגנטיקה,מה שקיבלתי מההורים,אין מה להלחם בזה.
רק מאוחר יותר הבנתי את המצוקה והדאגה לשלומינו,’לגמור לאכול מהצלחת’ , להאמין בעצמך ולאהוב את ישראל.
“אבא עבד עבודה פיזית קשה,  יש לי תמונה מפורסמת שלו,ללא חולצה עם כובע פקק ומכוסה בבוץ שחור וזיעה קרושה,בקידוחי הנפט בחלץ,למרות שהיה עורך דין ללא כרטיס של חבר מפא”י, וללא סיכוי  לקבל משרה רצינית במוסדות. אמא סיפרה שמכיון שאבא לא ידע מילה עברית, לא מצאו טיפה של נפט  בשדה חלץ
                                                                     
.
“בבית היתה תלויה תמונה אחת של מנהיג נערץ,ז’בוטינסקי, הוא שנא קומוניסטים וערבים.
אחרי זאב ז’בוטינסקי,הדבר השני שהיה החשוב ביותר בבית היו הספרים,כל הקירות היו מכוסים ספרים ומגובבים בכל פינה ועל כל כסא או שולחן.אבא ידע שבע ,שמונה שפות וציטט שירים בעוד עשר שפות.
את המשפחה ענין פחות החומר ויותר הרוח,אמא באה מבית מאוד אמיד,אבל יום אחד הגיעו הנאצים, נעלם הכסף ונחמס כול הרכוש.
“אמא אמרה לי,לא חשוב מה יש בכיסים העיקר מה יש בראש.
זאת כנראה הסיבה שהלכתי לעבוד עבור המדינה ולא לשוק הפרטי.”
“כילד קטן דיברתי פולנית בבית,אלו היו שנות השבעים המוקדמות וכבר לא היתה בושה לדבר שפה זרה. גם דיברו רוסית,אבל אבי דיבר עברית צחה ורהוטה.
כשפרצה מלחמת יום הכיפור,מטוסים חלפו מעל הים ואנחנו ירדנו למקלט,שהיה מלוכלך , מסריח ומלא רהיטים שבורים,מי תאר לעצמו שאחרי מלחמת ששת הימים יעיזו להתקיף אותנו. אז עלינו הביתה, שמנו נייר שחור על החלונות והדלקנו נרות הבדלה.
הדור שלהם היה שונה,השואה והמלחמה הקשיחו אותם,אני זוכר את הורי במלחמת המפרץ בתל אביב,הטילים העיראקים לא הזיזו להם,הם היו רגועים לגמרי,מן שלווה של אנשים שעברו מאורעות גדולים,הייתי בא אליהם לחזק אותם ,עם השמע ההזעקה שמתי מסכת אב”כ וחיפשתי חדר אטום,והם ישבו במטבח עם סבתא  נינוחה ושתו תה עם לימון עם קובית סוכר מתחת ללשון,לא היתה להם מסכת אב”כ בבית.

מנחם בגין היה הגיבור שלי                                                                                                         

“בבית הספר התיכון,הייתי ספורטאי מעולה,ואז גם התחלתי להתענין בבנות ,מוקדם יחסית.הייתי קצת פרוע באותם הימים, אבל לא זרקו אותי מבית הספר . אמרו לאמא שלי ,לילד שלך יש  הרבה פוטנציאל לא ממומש, הייתי מאוד מקובל ופופולרי,אפילו יצאתי פעם עם מלכת הכיתה.אחר הצהרים הייתי מבלה באימוני כדור רגל במכבי או  באימוני טניס עם המאמן המפורסם לאזר דוידמן או עושה רונדלים בחוף פרישמן עם הבנות.
“ספורט לא נחשב בבית לעיסוק רציני,היה לי ארון מלא בגביעים,כשבאתי הביתה וסיפרתי להורי שזכיתי במקום ראשון,אמרו לי “יופי” והמשיכו לשתות תה עם לימון.אחרי הצבא שמו את כל המדליות והפרסים בבוידם.
באותה תקופה התחילה לקנן בי סקרנות ומשיכה למפלגה בכלל ולבגין בפרט,לאחרים היו תמונות של ספורטאים ולי היתה תמונה של בגין בארנק.
“מנחם בגין הפך לגיבור שלי,הוא היה המנהיז הנערץ בבית,הייתי רץ לכול הכנסים והעצרות של המפלגה ובמיוחד לשמוע אותו נואם,הוא היה נואם בחסד עליון,באחת הפעמים ניגשתי אל הבמה וקיבלתי חתימה על הספר “המרד”. בבית קיבלתי רוח גב חזקה מאבא ,הוא היה אידיאולוג ימני שרוף.
לקראת סוף התיכון התגייסתי ל”נוער התחיה”, נאמתי לנוער בתל אביב,  זה היה בקמפיין של  84 לפני הגיוס שלי לצה”ל.עזרתי לגאולה כהן ורפול בכל אירוע בחירות,חילקתי כרוזים,הרמתי במות.ולבסוף הייתי משקיף בבחירות וגם השקפתי על בחורה יפיפיה שהיתה המשקיפה של “מרץ”, כשגמרנו לספור את הקולות,קבענו להפגש אחרי הבחירות,אבל “התחיה” קיבלה את מספר השיא של קולות והיא לא הגיעה.
.

”חודשיים לאחר בחירות 1984 התגייסתי לצה”ל,הייתי בכושר מעולה והתנדבתי לשייטת, עברתי כבר את הגיבוש אולם אבא לא הסכים לחתום משום היותי בן יחיד.
לקחו אותי ליחידה קטנה ומובחרת במודיעין קרבי,היה שרות מדהים ומענין הגעתי לדרגת סמל ראשון ולמרות שהציעו לי ,לא רציתי ללכת לקורס קצינים ולחתום קבע,בדיעבד היום אני מצר עלכך.
אולם לשמחתי הרבה ההישג הגדול של חיי, היתה הפגישה עם אישתי לעתיד גלית, שהיתה הדבר המכונן והנפלא ביותר שיצא לי מהשרות. הצבא גם הקנה לי השקפת חיים,עמידות וחוסנות מסוימת,בפעם הראשונה חוויתי מוות כאשר חבר נהרג בפעולה, עד אז לא ידענו להזיל דמעה,זה לא היה גברי וחשבנו שאנחנו חסיני אש ובני אלמות.
כשסיימתי את השרות,הייתי בחוסר ידיעה באשר לכיוון בו עלי לפנות,אולם היה מנוי וגמור עימי לללמוד באוניברסיטת תל אביב.אפילו השתעשעתי ברעיון ללמוד משפטים,אולם אבא הניע אותי מהרעיון ואמר לי,”יש שלוש סיבות מדוע לא להיות עורך דין:כל עורכי הדין הם יהודים,השופטים הם יהודים והכי גרוע שהקלינטים יהודים”. בזה ניסתם הגולל על לימודי משפטים ונרשמתי ללמודים קלאסיים, שזה שם משוכלל יותר להתמחותי בהיסטוריה עתיקה, לטינית ויוונית. אבא דיבר לטינית על בוריה,אולם לאחר שלמדתי ארבע שנים את השפה,הרמה שלו היתה גבוהה בהרבה משלי. גלית אישתי למדה בירושלים שפות מצריות עתיקות,חברים שלנו  שאלו אותי מה נעשה עם כל השפות הענתיקות הללו והייתי עונה,” נפתח חנות מכולת”.
באופן טבעי המשכנו ללמוד לתואר השני, אני התמחתי בהיסטוריה של ימי הביניים וגלית, שהיתה יותר מוכשרת ממני למדה שפות דמוטיות עתיקות,התיזה שלה לדוקטורט כללה פיתוח דקדוק לשפה הנדירה והנידחת ביותר. קיבלנו מיני מילגות וצ’יפורים ושקלתי ברצינות קרירה אקדמאית.
“יום אחד ,תפסנו שמש בבריכה האונברסיטאית ברמת אביב, דגרנו ליד המים הכחולים, וראינו מודעה של משרד החוץ בעיתון, ש- “מחפשים מועמדים לקורס צוערים” . גלית אומרת לי,”מה יש לך להפסיד?
-תגיש את הניירות”.
” בנתיים גלית כבר בהריון מתקדם עם הבת הגדולה ואני חושב ברצינות על החיים.אני ניגש לבחינה הראשונה לקורס צוערים, יחד עם 2500 מועמדים ולפתע נכנס לאולם אחד עם פתק, “גלית מוסרת שירדו המים והיא ניגשת לחדר יולדות”,חיסלתי את  הבחינה בזמן שיא וטסתי לבי”ח. הודיעו שעברתי את הבחינה הזאת ואמרתי לעצמי,נמשיך הלאה. זומנתי לבחינה שניה ואחרכך לבחינה שלישית עד שנותרו 25 מועמדים. אני יושב בבית עם חברים ומפצח גרעיני דלעת ובולס את  משחקי ה”מונדיאל” , לפתע מצלצל הטלפון ומבשרים לי ש”התקבלת לקורס הצוערים ויוצאים מיד”. אני בדילמה מטורפת,עשיתי חמש בחינות,האמת, כולם רק מתוך סקרנות וקריאת תיגר,בהיותי יצור תחרותי ביותר ולהוכיח לכולם שאני יכול,ועכשיו מגישים לי את החשבון.

סרט מתח רע “מייד אין גזה”                                                               

“שנתיים קרעו אותנו בקורס הצוערים,ובסוף כל אחד היה דיפלומט זוטר וירוק שחיכה לבשורה,להיכן מציבים אותו?
כולם נשלחים בדרך כלל למדינות “קשות שירות”,דהיינו עולם שלישי רביעי וכיו”ב,אותי שלפה יד נעלמה לתוך הקלחת המדינית של משרד החוץ.
על הדלת שלי היה כתוב, “המחלקה לענינים פלסטיניים”,זו היתה התקופה של נתניהו,הייתי חבר בארבע ועדות מו”מ עם פלסטיניים.
במשך שנתיים הסתובבתי ביו עזה לראמללה,היה לי ואן לבן גדול,הייתי מגיע למחנה קישור במעבר ארז,החלפתי את לוחיות הזיהוי הישראליות לפלסטיניות.
“את הלוחיות קיבלתי מהשר לענינים אזרחיים ג’מיל טריפי,הייתי מחליף את הלוחיות בזריזות ,ועובר במעבר לצד הפלסטיני, 300-400 מטר ,המחסום מורם לאחר הזיהוי שלי,שם חיכה לי כוח 17 פלסטיני ומלווה אותי לאן שהלכתי.היו לי הרבה מאוד פגישות בכל הערים הפלסטינאיות,היה צורך ללבן ענינים שלא היתה אפשרות לעשות טלפונית.נכנסתי לרמאללה,שכם,חברון ועזה, בדרך כלל לבד אבל עם ליווי שלהם ,משום שהייתי נציג רישמי של מדינת ישראל.
” יש כללים מיוחדים בביזנס הזה שחייבים לזכור בראש ואחד מהם הוא שתמיד מלווים אותך אנשים קבועים בצד הפליסטינאי,ואתה מכיר אותם אישית כולל בשמותיהם.ואם אתה רוצה לחזור בשלום אתה קובע לך דפוס תגובה באם אתה מגלה שאנשים שאתה לא מכיר מגיעים לפגוש אותך אתה נותן רוורס וחוזר לישראל.
“יום אחד אני מגיע למחסום ארז,חג היה לבני הדודים,”איד אל אתחה”,חג מוסלמי,אבל אחרי המחסום מחכים לי, במקום הצוות הרגיל,במכונית אחת,שתי צוותות בשני ג’יפים.
“טוב אני אומר לעצמי,זה מאוד מוזר והמוח שלי מתחיל לקדוח במהירות האור,אבל האגו לא נותן לי לברוח באותו רגע,אני יורד מהאוטו ואומר להם שלום,אבל לדאבוני הרב אני לא מכיר אף אחד.
תתאר לך,מה עושה לי הפסיכולוגיה באותו רגע,אתה קורא חומר מודיעני ואומרים שיש התרעה לחטיפת חייל או איזה גורם רישמי כמוני.
“אני רואה את זה ושוקל את כל האפשרויות,ואני אומר לעצמי,מה אתה עושה? והכל זה ענין של שברירי שניה.
“בסוף אני אומר להם “סטנה שוויה,שכחתי את הקלסר” ואני חוזר למכונית,מנגב את הזיעה ושותה מים, אין עלי נשק,מה זה יעזור נגד עשר קאלצ’ים ולוחמי  כוח 17?
הם בודקים כל תנועה שלי ועוקבים אחרי כל זיע של גופי.אני מחליט שאין לי סיכוי ולזרום איתם.
אנחנו נוסעים, הם בשני ג’יפים ,אחד לפני ואחד מאחורי,אין לי לאן לברוח.
הם נוסעים עם פנסים אדומים מהבהבים ומגבירים את המהירות,עד אז כבר הכרתי את הציר הקבוע בעזה די טוב.
ואלה לוקחים אותי דרך איזור שאני לא מכיר,הרחובות ריקים,זה חג,כולם בבתים,ובראש עובד לי הפחדרון שעות נוספות. אני אומר ,מה לעשות? זאת בטוח חטיפה,אבל אלגנטית,הם חוטפים אותי עכשיו,אני חייב לסובב את הואן ולברוח.
“אבל אין לי סיכוי ,אני חושב, לברוח עם מכונית גדולה ומשוריינת, בנתיים עוברות  עוד חמש דקות של נסיעה מטורפת בסימטאות של עזה.
אלה חמש דקות הארוכות בחיי,הואן המסורבל מתאמץ לשמור על הקצב,והמוח משתולל,פתאום,אני רואה שעולים על הציר הקבוע המוכר.אוף.
“כל האירוע מתנהל בראש שלי,לא היתה הודעה של דובר צה”ל הכול סרט מתח רע ,”מייד אין גזה”.

כמה חודשים אחרי זה,נכנסתי לעזה ונשארתי לישון במלון פלסטין על שפת הים. זה היה ערב “קריסטמס”, היה לי חבר הולנדי הרפתקן מכוחות האו”מ,שבא לאסוף אותי בשעה עשר בערב,ואמר” איי ויל שאו יו גזה ביי נייט”.
“אני זוכר שהגענו למחנה הפליטים והוא מסביר לי שלפי התמונות של השהידים על הקירות אתה יודע אם זו שכונה של הפתח או החמאס. אחרי זה נוסעים למועדון של האו”מ,לשתות בירה,אנחנו נכנסים והאומניקים שואלים אותי מהיכן אני? ואני עונה “מישראל” והם אומרים נו באמת תפסיק עם הבדיחות,מאיפה אתה באמת?-לא האמינו לי שאני מישראל.
לקראת שתיים בבוקר אנחנו נוסעים לוילה ענקית על חוף הים,בחוץ חונים מרצדסים חדשים ומכוניות אמריקאיות גדולות.אני חושב,אלו בוודאי כל העשירים של עזה,אבל  בתוך הבית , כל השולחנות הלבנים הם “כתר פלסטיק”, ועליהם מסודרים קלאצ’ים ובחורות רוקדות על במה בסלון ענקי והבחורים של הקלאצ’ים מפזרים עליהן כסף. פתאום אני שומע מישהו קורא לי  בערבית , הוא ממש צועק מעל המוזיקה את השם שלי, אין כאן טעות.אני רואה אחד מהמלווים שלי מכוח 17 מנפנף לי מהצד השני שאגש אליהם.אני קם עם החבר ההולנדי שלי וניגשים אליהם,ההוא מציג אותי לחברים, אני מברך אותם לשנה החדשה ואנחנו מתנדפים משם כל עוד נפשינו בנו ..הבחור ההולנדי נרצח כמה שנים לאחר מכן באפריקה,זה הגורל.

  הבריחה מהבית הלבן                                                                   
“לאחר שנתיים עם הפלסטינים קיבלנו שיבוץ ביוון ומונתי להיות סגן השגריר,בעיר הפרתאונים ואקרופוליס בשגרירות–באתונה.בחופשה הקצרה בין תפקיד לתפקיד התחלתי ללמוד יוונית,כשהגעתי לאתונה כבר ידעתי את הבסיס ,נחתתי על הרגליים בריצה.מיד הסתדרתי עם היוונים מצויין,הם מאוד העריכו שאני דובר את שפתם.המשפחה הקטנה שלי הצטרפה אלי כמובן,אישתי בדיוק סיימה את הדוקטוראט עם ציון 100 ותיכננה ניקוי ראש ביוון.הילדים היו קטנים מאוד והיא עבדה איתי בשגרירות.  יוון היתה חלום,אבל לא הספקתי להתעורר כשפרצה מלחמת קוסובו  ב-1999,התקשר אלי ראש חטיבת התיאום במשרד החוץ ושאל ” יקי, איך החופשה שלך?”,לא ידעתי שיש התענינות בכל עובד ועובד בחופשתו ועבודתו.”תשמע,היתה החלטת ממשלה לעזור לפליטים מקוסובו ואנחנו רוצים שתסע ותרכז את הפעילות הזאת”. ארזתי מזוודה ליומיים נסיעה ולקחתי טיסה ראשונה יחד עם קצין מנהלה  מהשגרירות,בסוף נשארנו שישה שבועות. היו לי שני זוגות גרביים שיכולתי להעמיד אותן על הריצפה ליד המיטה,ומיותר לתאר את הלבנים. המטוס הביא אותנו לשדה העופה של קוסבו ומשם במכונית שכורה עד הגבול בין מקדוניה וקוסובו. הגענו באמצע הלילה,ברקע אתה שומע פיצוצים ויריות,אנחנו עומדים בשטח ריק,אין נפש חיה .
פתאום מופיע ג’יפ עם שני חיות אדם מגודלי שיער ומכוונים אלינו קלאצ’ים חדשים (בכל מקום שתדרוך כף רגלי יש קלאצ’ים).
“אנחנו אומרים באנגלים שבאנו מהשגרירות הישראלית, ואמרו להגיע הנה לנ”צ כזה וכזה ושכאן יש הרבה פליטים שזקוקים לטיפול רפואי, ועלינו להקים בית חולים שדה. אבל איפה כל הפליטים?
והקלאצ’ים מראים לנו ביד על השטח הפתוח הזה ואומים “היר היר, אוקיי”.
למחרת הגיע ההרקולס של חיל האויר הישראלי ונחת בשדה תעופה מאולתר שהכנו בבוקר עם טרקטור מקומי.עשרים חיילים שהגיעו בבוקר עזרו לפרק את הציוד וחיילים מחר”פ הקימו תוך יומיים בית חולים עובד. לא הספקנו לגמור להכניס ולסדר את הציוד וכבר התחילו להגיע אלפי פליטים,פצועים וחולים.בהמשך עברו בבית החולים עשרות אלפי פליטים , היתה רכבת אוירית עשרות הרקולסים נחתו וחזרו.זו היתה אופרציה ענקית, החל בעבודה מול כל הגורמים הרשמיים שלהם,ראיונות לתקשורת, וכלה באירגון חגיגת יום העצמאות הישראלי בהשתתפות כל הפליטים בבית החולים שנופפו דיגלונים ישראלים ורקדו הורה.
“ישראל עושה מאמצים גדולים,מעבר לגודלה היחסי,לתרום חלק משמעותי בכל אירוע אסון ברחבי עולם.זוהי מצווה ,רעידות אדמה ביוון,טהיטי,טורקיה וצונאמי בהודו.מה יוצא לנו מזה,אתה שואל? זה נעשה לשם תיקון עולם,לשם שמים.אנחנו יהודים שמחובתנו לעזור אנחנו אוהבים את זה, הדבר עושה לנו טוב שלא לדבר על תקשורת טובה שזה גם עוזר.”
“בשנת 2000 מבקר אריק שרון במנהרת הכותל ופורצת האינתפדה,אנחנו נכנסים באתונה למהלך הסברתי מתוגבר. כל יום אני מופיע בערוץ טלויזיה אחר ויש 22 ערוצים.בכל תוכנית טלויזיה שאני מופיע מגיע איש הסברה פלסטיני ומתעמת איתי.בעתונות ראו לזה “הקרקס המעופף של פלסטינה”.עברנו ממקום למקום ויום אחד אני מדבר ואומר לו בשידור חיי,”אולי תפסיקו להשתמש בילדים כמגן אנושי?”.
הבחור תופס קריזה ומנסה להתנפל עלי מעבר לראשו של המנחה היווני,האחרון לא מאבד את העשתונות ותופס את הפלסטינאי בצווארון ומושך אותו ממני רגע לפני שהאגרוף שלי ירד לו על הפנים.למחרת העיתונים שוב היו מלאים בתמונות של הקרקס הפלסטינאי. לאחר האינסידנט הזה הצמידו לי אבטחה ליתר בטחון.הייתי יוצא מהשגרירות ונתקל בהפגנות סוערות של ערבים ומקומיים,היו אילו ימים מענינים ומאתגרים.

“לאחר שלוש שנים ביוון מגיעה טלגרמה ,”אתה משובץ לשגרירות בוושינגטון בתור היועץ המדיני”.היה זה  חודש יולי בשנת 2001 הידועה לשימצה בזכות 9-11. התפקיד כלל את האחריות לקשר עם מחלקת המדינה ועם המועצה לביטחון לאומי,שנתיים מדהימות ביותר.זאת היתה האונברסיטה הטובה ביותר בקרירה שלי,עסקנו הרבה במפת הדרכים של הנשיא בוש,איך היא תראה ומה תהיה תגובתינו.רעיתי התקבלה לאונברסיטת “ג’ורג’ טאון” והלכה ללמוד פיתוח אירגוני,הילדות עדין קטנות,תכננו שהות נעימה ופוריה בארץ האפשרויות. 
.” והנה ביום שני  ה- 11לספטמבר אני מגיע במכונית של השגרירות לבית הלבן לפגישה עם סגנית הראש של המועצה לביטחון לאומי.איך שאני יוצא מהמכונית אני רואה את כל האנשים דוהרים בריצה מטורפת מכל הכניסות והיציאות של הבית הלבן.עדיין לא הכרתי את האמריקאים, וזה נראה די מוזר לראות כמויות של אנשים זורמים בפאניקה החוצה מהבית הלבן שמייצג את השלטון האמריקאי במלוא עוצמתו. אני ניגש למישהו מהמארינס, שמשתדל לשמור על קור רוח עצבני בעצמו, ושואל: מה קורה? והוא צועק לי,מהר מהר צריך לפנות את הבית הלבן,יש מטוס באויר ויש סכנה שיתרסק על הבנין,לך הביתה הוא מורה לי ביד.
“אני חוזר לבנין השגרירות,ורואה שגם שם מתחילים להתפנות קיבלו טלפון שיש סיכון שינסו לרסק מטוס גם על השגרירות הישראלית,בפנים אני והשגריר דויד עברי עוקבים אחרי השידור בטלויזיה,רואים בפלצות איך מתרסקים שני מטוסים על מגדלי התיאומים ואחד על הפנטגון”
כך החלה הקדנציה שלי בוושינגטון,עסקנו הרבה בענין המלחמה בעיראק,הכנות ודיונים עם הממשל האמריקאי בקשר להכנות למלחמה ובהמשך בתגובה המוחצת.זו היתה האונברסיטה של הדיפלומטים מכול העולם,תמיד אפשר להבחין מיהו בוגר וושינגטון.

חוזרים הביתה                                                       
“בקיץ 2003 מגיע לביקור בוושינגטון,שר החוץ החדש סילבן שלום,הכנו את הביקור באופן יסודי ומקצועי.לקאת סוף הביקור אני נקרא ללשכה של השגריר,יושב שם סילבן שלום ומתיחל לראיין אותי,שואל כמה שאלות,ומספר לי ששמע כבר עלי וקיבל המלצות חמו מדוב וייסגלם ורון פשאאור השגריר בלונדון.
קיצורו של ענין הוא מבקש ממני לחזור ארצה ולהיות היועץ המדיני שלו.
ברור שלא אומרים לא להצעה כזאת ואנחנו אורזים את הפקלאות ומכניסים את הכל למכולה של “צים”, יש להם הרבה שעות נוספות עם המכולות שלי. כשנחתנו חזרה ב’מבשרת ציון’ שזה בית הקבע שלנו החלה רעיתי לחפש עבודה,זה היה תהליך קשה מבחינתה,כי היתה צריכה לבנות קרירה חדשה בתחום חדש.
כיועצו של סילבן שלום ובגין נסיוני הספציפי קיבלתי אחריות על הגיזרה הפלסטינאית, המזה”ת ארה”ב והאו”ם.התפקיד הצמוד לשר החוץ היה מרתק ביותר,ולאחר שנה וחודשיים חל סבב מינויים שקידם את ראש המטה המדיני במשרד להיות מנכ”ל משרד החוץ שמינה אותי להיות ראש המטה במקומו. התפקיד הרחיב את  גזרת הפעילות לכל העולם,למשל אני יזמתי את הקשר הראשון עם הפקיסטנים והפגשתי את שר החוץ שלנו עם מקבילו הפקיסטני,הפגישה נערכה באופן פתוח ורישמי באיסטנבול ,וכוסתה היטב בכל העיתונים בעולם.לדאבוני לא התפתח מזה קשר רציני ושהתקשרתי לרמטכ”ל הפקיסטני לשאול האם הם זקוקים לסיוע לאחר רעדת האדמה הגדולה ב2006 הוא אמר לי, תודה אנחנו לא צריכים.
בסוף 2006 מונתה ציפי לבני לשרת החוץ ואריק שרון הקים את קדימה,היא ביקשה שאמשיך להיות רמ”ט המשרד.לאחר מלחמת לבנון השניה באוגוסט 2006 התבקשתי להכין עבודה אסטרטגית על סוגית משא ומתן עם הסורים.משרד החוץ ביקש שאציג אותה לכל השרים  והענין הודלף מיד לעיתונים.
 

המעבר להוליווד                                                       
“המעבר ללוס אנג’לס לא היה כלכך ברור,אני רציתי בזמנו להיות השגריר בהודו,הילדים מאוד לא רצו לעבור להודו וגם הבינותי כי הסיכוי לקבל את התפקיד הם לא גבוהים.הציעו לי מיד את שגרירות קפריסין אך סירבתי.הייתי מועמד להיות שגריר ישראל בטורקיה או לקבל את הקוסוליה בלוס אנג’לס.
הגעתי לקו הגמר עם מי שהיום השגריר בטורקיה ואני חושב שלאור ההתפתחויות האחרונות המשפחה שלי מודה לו בחום על שקיבל עליו את התפקיד ועל שקיבלתי את הקונסול הכללי באל איי. הילדים אמרו לי “אבא עזוב את בוליווד בוא נסע להוליווד”. אבל התהליך במשרד החוץ די ארוך ומורכב,כל תפקיד עולה למכרז,התפקידים הבכירים עוברים ועדה עליונה של ראשי הנציגיות ואישור הממשלה ואילו ועדה תחתונה קובעת תפקידים יותר זוטרים.כשקיבלתי את אל איי פרצה שערוריה כאשר אחד המועמדים הותיקים הגיש תביעה נגד שרת החוץ עלכך, שמינו בחור  כלכך צעיר לתפקיד הזה,ומה פתאום?
כי יש לו קשרים עם שרת החוץ ולא בגלל הכישורים.בית הדין לעבודה דן בסוגיה והלכו צעד אחד רחוק יותר וקבעו שהמועמד הטוב ביותר קיבל את התפקיד.למרות אחת התפיסות הישנות המושרשות במשרד החוץ כי הותק קובע ולא היכולת.
“באוקטובר 2007 הגענו ללס אנג’לס לאחר תקופה ארוכה שהתעסקתי בנושא הליבה,ומתרוצץ בין ירושלים לרמאללה ובמקרה הטוב גם חוטף חומוס בדרך,והנה אנחנו נוחתים בארץ המובטחת. הילדים צוהלים ואני נכנס ברגל ימין לנציגות השביעית בגודלה בעולם,דבר ראשון שעשיתי בשבוע הראשון ,לכנס את העובדים ולקבוע פגישות אישיות עם כל אחד  מ 60 האנשים בקונסוליה.
השאלה היחידה ששאלתי לאחר שהציגו עצמם היתה :”מה עושה הקונסוליה?”.
וזאת לא להתחכם חלילה אלא לגבש מהי תפיסת וראית העולם של העובדים.
להפתעתי קיבלתי 58 תשובות  שונות,ואז נכנסנו לתהליך שהיה מאוד מרתק של קביעת יעדים ברורים ומדידים:”איך אתה מודד דיפלומטיה?”.
קבענו שלושה יעדים,היעד הראשון שעשינו היה לדחוף את החקיקה למשיכת ההשקעות מאירן והתחלנו ממדינות אריזונה ,קולורדו ויוטה.לפי זה קבענו תוכנית עבודה,התחלנו לבקר בממשל של כל מדינה ולפגוש את כל המושלים והפקידים הבכירים כדי להסביר כמה החקיקה הזאת חשובה, עד אז לא היתה בכלל מודעות לענין האירני.
כשאתה מגיע היום לאריזונה ,יש לה את החקיקה הכי נוקשה ביחס לאירנים.השתתפנו בועידה הדמוקרטית בדנבר קולורדו בשנת 2008 והיתה של המושלת של אריזונה ג’נט פוליטנו שהיא היום מזכירת המועצה לביטחון לאומיוהיא סיפרה בגאווה על החקיקה נגד אירן.ביוטה היה קושי מסויים משום שזו מדינה עם רוב מורמוני והם מאוד דיסקרטים  וקפדנים לגבי ההשקעות שלהם.למרות שלא רצו מוערבות או לחץ חיצוני נהייתי חבר קרוב של המושל ג’והן האנצ’מן שהיום הוא שגריר ארה”ב בסין.איש יוצא דופן,לקחתי אותו לפני שנה לישראל ולדעתי הוא יהיה אחד המועמדים להוביל את המפלגה הרפוליקנית  לבחירות של 2016.
היעד השני ,ואני חייב אותו לרעיתי ,הוא לקרב בין הקהילה הלא יהודית וישראל.יש כאן שלושה מעגלים ונקודת השקה אחת.הקהילה היהודית, הקהילה הלא יהודית והקהילה הישראלית ומה אנחנו רוצים לעשות עם כל אחת מהקהילות הללו. אישתי הגתה את הרעיון שיש לבצע מול הקהילה הלא יהודית פעילות קונקרטית משמעותית ובלי להמציא את הגלגל מחדש לגשת ולדבר עם ארגון ששמו
“LA’S BEST”
הוא עובד עם 28,000 ילדים משכבות מצוקה כל יום,ו 95% מהם אנגלית היא לא שפת האם,90% לטינים  ו 10% שחורים,היא הציעה שנעבוד עם האירגון הזה ונציע פעילות לאחר ביה”ס.
הלכנו לראש האירגון להציע את עזרתינו והוא אמר בפליאה שאין שום מדינה זרה בעולם שהציעה  לעבוד איתם שזה כאיו תבוא שגרירות גרמניה בארץ לארגון “אלם” ותגיד שהם רוצים לעזור להם או לשתף פעולה. אבל הוא היה פתוח ושאל אותנו “מה אתם מציעים?”.
אמרנו לו שאנחנו רוצים לעשות משהו שקשור לחגים,חגים יהודים ונוצריים נחגוג יחד.הוא אמר אוקיי בוא ננסה והפרויקט יצא לדרך.עשינו במשך שנה וחצי  חמישה פרויקטים של חגים.למשל חגגנו את חנוכה,קריסמס וקואנזה ביחד. גם מט”ו בשבט הם התלהבו.החלטנו להרחיב את זה,השנה באנו לתי ספר יהודייםואמרנו להם,צרו קשר עם בתי ספר אלו.מה שקורה היום לא היה לפני 50-60 שנה,זה שהיהודים חיים בקהילה מובדלת לבד וכך גם שאר הקהילות.הבאנו שבעה בתי ספר יהודים ומאות ילדים לטינים  השתתפו בפרויקט הזה לחגוג את החגים יחד. זו חשיפה טובה וחיובית ופותחת צוהר לישראל וליהדות ומשאיר חותם על הילדים האלה.חלקנו להם תרמילי גב שכתוב עליהם “יש לך חבר בישראל”  או חולצות טי שמודפס עליהם “ישראל’.
“פעם יצאנו לביקור בדרום העיר בבי”ס ” ליזה ראגה” על שם שוטרת מקוף שנרצחה ,כל הכיתות היו מלאות בפוסטרים של ישראל שהילדים קיבלו בחג העצמאות.יושבים 500-400 ילדים לטינים ועוד 100 ילדים יהודים ושואלים שאלות על ישראל ומספרים להם סיפורים ובסוף הפעילות הם קוראים
“WE LOVE ISRAEL”
ושרים שיר ישראלי שלמדו.
“מול הקהילה הישראלית המטרה שלנו היתה איך לחבר את הקהילה הישראלית עם ישראל? הדור הראשון מחובר יותר לישראל מאשר לארה”ב, הדור השני מחובר יותר לארה”ב מאשר לישראל, והדור השלישי כבר לא יודע מהי ישראל.הישראלים נעלמים מהר יותר מאשר היהודים,אין להם זיקה לדת וליהדות וזו העוצמה שיש  לאמריקה. לאומיות לא מחזיקה יותר משני דורות,אין גרמנים, אין הולנדים ,כולם הופכים לאמריקאים,זהו כור היתוך אוטומטי.האתגר מבחינתינו הוא איך לחבר ישראלים לישראל,הם לא יאמרו מחר אנחנו חוזרים אבל איך אפשר בכול זאת לשמר את הזיקה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי ,שאלתי מדוע אין דגל ישראלי מול הקונסוליה כמו בכל שגרירות או נציגויות אחרות,אמרו לי “זו הוראה בטחונית”,אבל כל אחד יכול להכנס לאינטרנט ולברר היכן נמצאת הקונסוליה הישראלית.יש לנו נציגויות במקומות יותר מסוכנים כולל ארצות מוסלמיות ושם יש דגל?  מיד ארגנו טקס מאוד מרגש וקבענו דגל ישראל ,דגל קליפורניה ודגל ארה”ב בחזית הבנין. ישנם כבר כל מיני פעיליות, אבל הרעיון של אישתי היה להקים מועדון תרבות ישראלי,קודם בוואלי שם  ישנה קהילה ישראלית ענפה,והמרכז שהוקם משגשג מאוד (מת”י) ועתה אנחנו מקימים את מת”י בעיר ,המרכז מתוכנן לקום בטמפל עמנואל והפתיחה הרשמית תהיה בתחילת דצמבר. החשיבה היא שמרכזים כאלו יפעלו עצמאית ויכללו אירועים,כנסים, כיתות לימוד וחוגים,שירה בציבור,פעילויות וטיולים. תמיד שואלים איך תמדד הצלחתי בתפקיד . המדד לדעתי יהיה האם ימשכו הפרוייטים שאני יזמתי גם לאחר שאחזור ארצה בעוד שנה.
” בנוסף לכל אלו גם יזמתי פעיליות בתחום הקונסוליה עצמה,מיחשבנו את כל המערכת הקונסולרית הכנסנו לתוך הזכרון את כל המערכת הארגונית הפנימית כך שכל קונסול יכול להכנס לנעלי קודמו ללא צורך להתחיל מחדש.אתר האינטרנט של הקונסוליה הישראלית מהווה אור לגויים לנציגויות אחרות כולל נציגויות של מדינות אחרות
“כל ישראלי שבא להרשם בקונסוליה נכנס למערכת,כל השנים עבדנו בתיקיות נייר ועתה נמסד את הנתונים לתוך המחשב. בעתיד יוכל להיות קשר ממוחשב דרך האינטרנט עם כל הישראלים בעיר,אתה שואל אותי כמה ישראלים יש בעיר? התשובה שלי צריכה להיות בוודאי “כמה שפחות”.
<<<למידע נוסף נא להקיש כאן

<<<למידע נוסף נא להקיש כאן.(JavaScript must be enabled to view this email address).
http://www.israeliconsulatela.org/

אנסמבל יובל רון ההרכב  המוסיקלי המיסטי, המוקדש  לטיפוח ההבנה בין העמים,התרבויות והדתות של המזרח התיכון

רבים מחפשים משמעות ותכלית לחיים. עבור יובל רון, התשובה היא שלום. שלום בפוליטיקה,שלום לעמים ,שלום בתוך החברה, שלום דרך המוסיקה. הפצת שלווה והרמוניה היא השורש של כמעט כל פיסת מוסיקה שהאנסמבל “יובל רון” מבצע. 

הביצועים המוסיקליים המגוונים , הם בהשראת  יובל רון , שבנה תוכנית, שהיא שיתוף פעולה המציין את המסורת המוסיקלית של הדת היהודית ,הסופיות (המסורת האסלאמית המיסטית)  והכנסייה הנוצרית הארמנית.  רון הוא המלחין, והמפיק של תקליטים הרבים  במוסיקת “העולם”, רון  חוקר ומוציא לאור את הקשר התרבותי העמוק בין שלוש המסורות ועל השפעות מוזיקלית שהם חולקים.

אנחנו נפגשים בסטודיו הצמוד לביתו בשיפולי הקניון של
לורל בואכה סטודיו סיטי.הבית טבול בתוך יער ירוק וסבוך
הגינה משולבת ביער הסמיך ומשתפל לתוך הואדי מעל שדרות וונטורה.אטמוספירה כייפית ליצירה,ובמיוחד שאפשר לקטוף פטל מהיער בזמן שהגיטרה הערבית מסלסלת והקפה השחור עם הל
מפזר ניחוחות מוכרים של כפרים גליליים ושבילי עזים המתפתלים בינותם.
“אני רוצה לספר לך סיפור”, פותח יובל רון את הראיון ,”כשהייתי צעיר,
הייתי מהלך יום אחד דרך העיר העתיקה בירושלים.המקום השרה עלי קסם מיוחד. היתה שעת ביו הערביים תשעה של תפילת ערבית.עברתי ליד בית כנסת יהודי עתיק ושמעתי קול תפילה ישנה שהיה מוכר לי מילדותי בתל אביב.
השתהיתי ליד חלון בית הכנסת לכמה דקות והנה שמעתי קולות וצלילים שיצאו מהמסגד הסמוך לו  והשתלבו עם תפילת הערבית.
קולות וזמירות נוספים עלו ובאו מהמסגד והצטרפו לקולות שיצאו מבית הכנסת.וכך עמדתי נדהם לשילוב המיקרי והמקורי
שהסתלסל באויר.
זה היה כלכך מדהים לשמוע את המזמורים האלה באוירה הקדושה של ירושלים העתיקה,שמלאו את האויר בצלילים משולבים בעת ועונה אחת.ופתאום התחילו לחצות את האויר קולות הפעמון של הכנסיה הארמנית,שנתנו קצב אחיד לכל היצירה האפית הקדושה.
למרות הקירות שהפרידו בין המסגד לבית הכנסת לכנסיה  התמזגו התפילות יחד יותר ויותר עד שנדמה לי כי הקירות בינהם נעלמו.
למרות  ששלושתי הדתות  היו מאמינות כי נפל בחלקן להיות מסוכסכות לנצח,באותו רגע הן היו קשורות ביחד עלידי תפילה,שיר פשוט , צלילי פעמונים מדנדנים,ביטויים אומנותיים שחיברו את הדתות העתיקות והקדושות לקדושה אחת”, וזה היה הרגע המכונן ששינה את חיי לנצח!’

כל הלילה נגנו ושרנו
.

יובל רון הגיע לארה”ב ,כמו מוזיקאים ירוקים מתחילים רבים, ב 1985 ללמוד מוזיקה בב’יס הנודע “ברקלי” בבוסטון.
את הקרירה המוסיקלית שלו  עוד החל כגיטריסט בלהקה צבאית שהופיעה בפני יחידות צה”ל ברחבי האי-שמים בישראל.בעקבות ההצלחה בהופעות פנו אליו ממחלקת הווי ובידור להפיק תוכניות ללהקות צבאיות.” זה היה  שרות בלתי רגיל”, מספר יובל, “הייתי מופיע ומדריך פעמיים ביום ונאלצתי לקחת טרמפים ממקום למקום והנסיעה ארכה יום שלם”
“יום אחד נתקעתי בלילה במדבר סיני בין הטרמפים והגעתי למאהל בדואי .המארחים היו בדואים משבט שהיה ידוע כשבט נועז” , נזכר יובל במבט מצועף של נוסטלגיה ” אבל  בו ברגע שהזמינו אותי לקפה ,הוצאתי את הגיטרה והתחלתי לנגן משהו כדי שלא יראו שהידיים  שלי רועדות “.
בתוך זמן קצר צצו מתוך המדבר, איזה חמישה ,שישה גברים ,מכוסים בכפיה ומצוידים בשפמים  וכלי נגינה מדבריים שלא הכרתי לפני זה. זה היה ה”עוד” לסוגיו, שלימים הפך לכלי  הבלעדי הראשי שאיתו אני מופיע.
בנוסף היו שם כל מיני תופים וכלי הקשה והעסק הפך לפסטיבל ענק
כל הלילה נגנו ושרנו ,לא ישנתי דקה, ולמחרת בבוקר עזבתי את המאהל עם “עוד” יפיפה שמשמש אותי עד היום בכל ההופעות.

לאחר גמר הלימודים מצא את עצמו על מטוס בכיוון לוס אנגלס עיר החלומות והסרטים.

“יובל רון הגיע אלינו ל”סבן” כמוזיקאי ירוק אבל נוטף כישרון גלום והפך ברבות הימים פרח מוזיקלי מלבלב ,” אומר רון קינן שטיפח וגידל את יובל רון עוד בהיותו מוזיקאי צעיר  ונחמד בחברת “סבן אינטרטינמנט” ועבד על מוסיקה לסדרות טלויזיה לילדים.

במשך מספר שנים היה כותב תוכניות טלויזיה וסרטים שעבורו זה נחשב כמאחורי הקלעים.

” עד שיום אחד .” הוא מספר ” הציעו לי להופיע על הבמה בהרכב מזרח תיכוני שכלל מוזיקאי טורקי בשם עומר פארוק טקבילק”.
יובל התרשם מהאמן שידע לנגן בכלים שונים והציע לו לשתף פעולה בהקלטות מוזיקה לסרט אהבה ישראלי.
ולחילופין טקבילק הכיר ליובל במאי מצרי ששכר את שרותיו להלחין מוזיקה לסרט מצרי.
” עד היום אני חושב שהייתי הישראלי הראשון שכתב מוזיקה לסרט ערבי”
וכך החל הרומן שלו עם טקבילק שהפך עם הזמן לאנסבל שלם שכלל

מוזיקאים מישראל, לבנון, ארמניה, צרפת וארצות הברית

יובל הוא המנהל המוסיקלי של ההרכב ועובד על שפע של פרויקטים.
יש לנו יותר קשר משותף מאשר הבדלים
“הרבה אונברסיטאות מזמינות אותנו  להופיע ולהרצות,
אוניברסיטת פיטצבורג למשל הזמינה נשים מוסלמיות רעולות פנים לשמוע את המוזיקה שלנו, זה היה מפגש מדהים”, מספר יובל,” כשחזרתי לחדר ההלבשה בזמן ההפסקה לנוח שמעתי פתאום דפיקה חלושה על הדלת. בפתח עמדה אחת מאותן רעולות פנים ושאלה בשפל קול אם היא יכולה להכנס לרגע ,כמובן שפתחתי בפניה את הדלת לרווחה והזמנתי אותה להכנס ולשבת, היא התנצלה בנימוס על שהיא מטרידה את המנוחה שלי וסיפרה שהיא ערביה סורית שעברה לחיות בפיטצבורג עם בעלה האמריקאי ,בנעוריה היא  עבדה בגדה המערבית והיתה פעילה פוליטית.כל חייה היא שנאה את ישראל ובמיוחד לאור נסיונה הקשה תחת הכיבוש הישראלי. אולם בשעה האחרונה כאשר ישבה באולם וחזתה בהופעה,יש לה תחושה של התרוממות נפש ואפילו הרגשה שהפצע הפנימי מתחיל להגליד. המפגש הזה נתן לי תקווה שאפשר לקרב אלינו אדם אחד כל פעם,מתחילים מלמטה,אבל כל מי ששומע את המוסיקה והמסר מגיע למסקנה שיש לנו יותר קשר משותף מאשר הבדלים,באופן היסטורי היתה השפעה גדולה בין היהודים והמוסלמים ואי אפשר להתעלם ולהעמיד פנים ולהיות זרים או אויבים אחד לשני צריך להודות ולהשלים שבמזרח התיכון אנחנו מאותה שכונה וחייבים לחיות כמו שכנים טובים.”
“הייתי נהנה יותר אם הקונצרט היה  מנגן כולו מוסיקה יותר יהודית במקום כל  הסילסולים הערבים האלה” פנה אלי סטודנט יהודי בסוף הופעה בקמפוס של ברקלי ליד סאן פרנסיסקו נזכר יובל,” חייכתי אליו בשיא השלווה ואמרתי לו
כי קבוצת השירים  כללה רק שיר אחד ערבי כל השאר היו תפילות יהודיות ממרוקו, ספרד,ותימן., “האיש לקח לי את היד
והחזיק אותה בחוזקה במשך זמן רב. הוא נפתח  והתרגש בהבנה חדשה , כי חוסר האמון הארוך והדעות הקדומות שהוא מחזיק  נגד הערבים יכול ליצור את
ההבחנות השליליות והכללות שבו הוא חי ומרגיש. עכשיו שהוא הקשיב ונהנה, יכול להיות כי קירות השנאה
נעלמות כאשר אנו תופסים  כי השנאות הן שנאות שווא. “

ההופעות של האנסמבל  עבור  תחנות טלוויזיה  זכו לביקורות נלהבות והם קבלו מענקים מרובים מן הקרן הלאומית לאמנויות, קרן רוקפלר ו פורום המלחינים האמריקאי.
המלך לחץ ליובל את היד
ישנן גם חוויות מוזרות ושונות כאשר האנסמבל מגיע למקומות פחות שיגרתיים כגון הביקור במרוקו בחודש יוני 2009 . דבר  ההופעה של האנסמבל  תוכננה  בסודיות מוחלטת,בפני מלך מרוקו שהיה אמור להיות אורח הכבוד בפסטיבל המוזיקה הבינלאומי של מרקש במסגד המלכותי. האנסמבל הגיע למרקש עם אבטחה כבדה והוכנס  לבית המלון המלכותי במתחם של ארמונות המלך. בערב שלפני ההופעה התבקשה הקבוצה ללבוש חליפות מרוקאיות מסורתיות ונשלחה אליהם למלון לימוזינה שחורה וארוכה.בתוך עשר דקות  הם הגיעו לאולם מדהים בארמון ,שרק מהברק של הזהב שניצנץ שם מכל פינה הם הוכו בסנוורים ,לאחר שהושבו על במה, המכוסה שטיחים פרסיים כבדים, נכנס המלך בכבודו ועצמו, חובש משקפי שמש. המלך הזמין אותם ללחוץ לו את היד, ושאל כל אחד מהם על מוצאו והכלי שהוא מנגן עליו.שהגיע תורו של יובל, הוא היה כבר די מרוגש ואמר לו את שמו (באנגלית)ושהוא מישראל. המלך לחץ לו את היד ואמר  בעברית “שלום עליכם”. ההופעה בפניו היתה חגיגה גדולה וכמה פעמים הוא הצטרף לריקודים המרוקאיים.הבזקים ממצלמות צלמי ועיתונאי החצר הבזיקו ללא הרף וסינוורו אותם רוב הזמן.לאחר ההופעה נתבקש יובל לתת למלך הרצאה והסבר לגבי המוזיקה שלהם.לאחר מכן עברו לאולם קטן יותר לארוחה מסורתית ,היו שם עם כל הפמליה המלכותית כמעט מאה איש. בזמן ש הקבוצה עברה לאולם האוכל ניגש אליהם אחד מהעוזרים המלכותיים ושאל האם הם אוכלים אוכל  כשר...
למחרת בבבוקר יצא האנסמבל לסיבוב בעיר יחד עם שבעה אנשי אבטחה ומורה דרך מלכותי.בדרך עצרו מדי פעם לקבל הסברים.בכמה דוכני עיתונים היו עיתונים עם תמונות שלהם ושל המלך . בתוך זמן קצר התחילו ללוות אותם צלמי פפרצי על אופנועים . הם התקרבו עד חלונות הלימוזינה וניסו לצלם ולשאול שאלות,כל הזמן צעקו לנו ,מיסטר מיסטר...
בערב  הם הוסעו למסגד המלכותי שהיה מפוצץ באנשים למאות  בנוסף התגודדו בחוץ  רבים מחוסר מקום. ההופעות נמשכו עד השעות המאוחרות והאסמבל הופיע סופסוף בשעה אחת עשרה.לאחר ההופעה עלה על הבמה נציג הקהילה היהודית והגיש להם פרחים ודמעות קטנות בעיניו..”יום אחד(חושב בליבו יובל ) אחזור לשם לחפש את השבט היהודי הנעלם  בכפר טודרה” (מהשיר של הברירה הטבעית בעיבודי)
חגיגה מוסיקלית מיסטית
ההרכב משלב שירים סופיים מן המסורת הטורקית, שירי עם פלסטיניים, רקוד דרווישים שחגים סביב עצמם במשך חצי שעה, מזמורים ארמנים מסורתיים ושירים מן המסורות היהודית-ערבית של אנדלוסיה ומרוקו: אלה הם חומרי היצירה המתחדשת של אנסמבל יובל רון,  וחבריו מבקשים להתעלות אל מעבר להבדלים הלאומיים, האתניים, הדתיים והתרבותיים ביניהם ובין מאזיניהם ברחבי העולם, להביא בכפיפה אחת את מסורות המוסיקה והמחול של בני עמים שונים מן המזרח התיכון ולאחדן בחגיגה מוסיקלית מיסטית ומלאה השראה.
חברי האנסמבל – אמנים יהודים, ערבים וארמנים נוצרים – הופיעו בפסטיבלים רבים ברחבי העולם. סולנית האנסמבל, נג`ווה ג`יבראן, ילידת חיפה ובוגרת הקונסרבטוריון המלכותי בטורונטו, קנדה, נחשבת אחת הזמרות הערביות המוכשרות ביותר החיות במערב כיום. היא מומחית בטכניקה הקולית הערבית המסורתית מאוואל (מעבר אלתורי), ומבצעת מיומנת של שירי עם ומוסיקה דתית מן המזרח התיכון.

בשנת 2005 נבחר האנסמבל באמצעות  הקרן הלאומית האטלנטית לאמנויות לייצג את ארצות הברית ואת המגוון התרבותי שלה בבית הבינלאומי למוזיקה עממית בפסטיבל בלובלין, פולין,”מיד לאחר ההופעה אורגנה לנו נסיעה לביקור באושוויץ” מספר לנו יובל”, שני הנגנים היהודים סירבו להצטרף לנסיעה למחנה ההשמדה,הם טענו שאין להם את הכוח הנפשי לראות את המקום הזה ולהזכר בכל הזוועות.לעומתם החליטו  הנגנים הפלסטינאי והסורי באופן מופגן להצטרף לנסיעה,כל הדרך למחנה הריכוז רצו לי  השאלות והמחשבות בראש,מדוע הישראלים סירבו והערבים עמדו על הנסיעה.האם הם רצו לראות את הזוועה והאסון שנפלו על מיליוני היהודים כהזדהות איתנו או חלילה כשמחה לאידינו.במשך הביקור שמרתי מרחק מהם והשתדלתי לתת להם פרטיות ,אבל לקראת סוף הביקור התקרבתי אליהם מאחור,כאילו לשמוע מה הם אומרים ולתדהמתי ראיתי ושמעתי אותם מתפללים בערבית ודמעות זולגות להם מהעיניים. “

“כל הקריירה שלי היא בארצות הברית”. מוסיף יובל “, אני חי כאן כבר 25 שנה, יותר ממחצית חיי. איני עובד בישראל ואיני חלק

מהחיים התרבותיים בישראל. לעיתים נדירות זה קורה. אולם, כאשר עבדתי על מוזיקה ל-

“Power Rangers’

כתבו עלי בעיתונות בארץ

.גם כאשר הסרט
,
“West Bank Story’
זכה באוסקר ב2007
נכתב עלי עמוד שלם בעיתון ‘הארץ’

לפעמים מפרסמים ביקורות על תקליטים שלי כאשר הם יוצאים לאור”, ממשיך רון, “אני מקבל מיילים באופן קבוע מאוהדים של המוזיקה שלי בארץ - מוזיקאים והרבה רקדנים וכוריאוגראפיות שרוצים לשתף פעולה. אבל כמובן שאני מקבל הרבה יותר מיילים מאנשים בארצות הברית ובלוס אנג’לס כי שם יש יותר אנשים שמכירים אותי מאשר בישראל.
“אני מקווה לחזור להופעה בירושלים ב 2011ומקווה לבקר ולהופיע יותר בישראל בעתיד, אבל קשה לי לדמיין מצב בו אוכל לחיות בישראל. אולי בגיל 80 אצא לפנסיה באיזה מקום שקט בגליל”

בחודש יוני 2011, האנסמבל  של יובל רון יסע לטורקיה כדי להציג קונצרט מכונן ,אבן דרך ביחסי טורקיה וישראל בהזמנתו של  הקרן לדיאלוג בין תרבותי  שהוא פלטפורמה של עיתונאים וסופרים של טורקיה..
הקונצרט יכלול גם אמנים טורקים , יהודים, נוצרים ומוסלמים מהקהילה ולחנים מקוריים, בכדי  להפגין את שיתוף פעולה ייחודי בין כל הדתות.
בזמן שמערכת היחסים של טורקיה עם ישראל הפכה מתוחה כל כך.
כאשר המתחים הדתיים בתוך המדינה עולים, שיתוף פעולה זה הוא רלוונטי במיוחד..
  בטורקיה יש את ההזדמנות לשמש מודל לכל העולם להתפייסויות ,שלום ודו קיום הרמוני
לטורקיה יש פוטנציאל לשמש מנהיג בקידום השלום במזרח התיכון.
קונצרט זה, אשר יקבל משמעות מיוחדת עקב הסיקור התקשורתי, וישלח מסר של תקווה ופיוס לאזרחי טורקיה ולעולם כולו.
.