Find more photos like this on EveryJew.com

Find more photos like this on EveryJew.com

Find more photos like this on EveryJew.com

מאת :מיכה קינן

.

.

אבא אלון

שיר:”לחיות עם אלון אבוטבול,זה כמו לחיות עם כל בעל פרטי, האבא של הילדים שלי,אבל אני מכירה בזה שהוא אדם מאוד אהוב,הוא שחקן ואמן מאוד מוכשר,הוא מתפתח עם הגיל,אנחנו צומחים יחד,אנחנו משפחה פורחת ובריאה. אלון הוא מודל הכי משופר של כול החברים שלי בעבר.שאלו אותי האם הוא משחק את רפי משעני מ’שבתות וחגים’ גם בבית.הוא אדם מאוד מגוון,הוא מביא הביתה במיוחד אור ושמחה,הרבה מוזיקה,הוא מנגן עם הבן מיכאל במשך שעות, רק מתאמנים בלי מורים. הוא מכניס  הביתה המון פילוסופיה ותרבות.  הוא אומן בנפש ועושה את זה עד הסוף עם נשמה יתרה ובכשרון מדהים. גם אצלי נכנסה אלילת המוזות הביתה , והתחלתי פתאום לכתוב בלוג משלי ב’סלונה’. ישנן הפתעות בחיים. אני יודעת שאלון הוא אומן ברמות, גם לבן שלי יש את התכונות האלו, במיוחד כי הוא אדם מעמיק, מתאמן, מאומן ומאמין.

Find more photos like this on EveryJew.com

אמא שיר

שיר:”אנחנו הורים משוחררים,נמצאים עם הילדים נטו, החברות שלי הן אומניות, נוצרים קשרים עמוקים. אומנים נמשכים לאומנים, אין מה לעשות. השוני ביננו למשפחות אחרות, מרקע  נפשי, אתני, סוציאלי או אקונומי  מתבטא בסאב טקסט, לא בטקס. כלומר,שאתה רואה את האמת ומדבר אותה וזה הדדי עם החברים שלי. בכלל, התיאוריה שלי בחיים היא שכל המלחמות והקצרים בחיים מתחילים בכך שנכנסים לטריטוריה של מישהו אחר. בכל צורה, אם זה בשפה,  במבט, בדיבור, באסטרטגיה או בשליטה. זה המקור של הקשיים בזוגיות, בעסקים  או בין מדינות ועמים.
אתה מייצר לך ולילדים בחירות , אתה נותן להם להיות שם, אתה נותן להם בסיס של בית שאתה מאמין בו כהורה, כבן אדם, אני לא מתערבת להם בכלום. אני נשבעת לך שבחיים שלי לא אמרתי לילדים שלי ללכת לעשות שיעורי בית. ואין מצב שהם יבואו לבית ספר בלי שעורי בית. כי זה הם, זה החיים שלהם, הם יצטרכו לעמוד מול המערכת. אנחנו מסבירים להם את תובנות החיים באופן הכי פשוט ומובן כמו שאתה מדריך מישהו  איך לבנות קופסא מעץ עם מסמרים ופטיש. אנחנו נותנים להם כלים נפשיים להתמודד עם החיים.
אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר לפי שיטת האנתרופוסית, שהיא על פי הפילוסוף והוגה הדעות הגרמני רודולף שטיינר.  בבי”ס לכל שכבת גיל יש מורה והכיתה הולכת ביחד לשמונה שנים הראשונות . השיטה מלמדת קודם כל דרך החוויה שגורמת לילדים להפנים ולזכור את הנלמד. הרבה מוסיקה , עבודות בעץ ומשחק, וכמובן לימודים וסיפורים שמחזקים את האני של הילד בעולם . וכשיצטרך לצאת לעולם הגדול יהיה מוכן קודם כל מבחינת הביטחון העצמי. שבאופן ישיר משפיע על הנוכחות הריכוז וההשפעה של הילד מול החוץ. שיטת החינוך הרגילה והמלחיצה דוגלת בהתקדמות ודחיפה קדימה עד כדי איבוד הילדות .
כל הילדים שלי נכנסו לחינוך וולדורף מגיל 4. את זה התחלנו בארץ ואנחנו ממשיכים פה , אין בכלל דיון על חינוך אחר, ואני בטוחה שהילדים יתקבלו לכל מוסד חינוך שירצו בעתיד . כי קודם כל יש להם את עצמם.
אלון נתן לי אומץ לדבר עם הילדים בלי לפחד,על הכל. היתה לי בעיה עם לדבר למשל על סמים כבר בגיל עשר.הורים אחרים מפחידים את הילדים ואומרים שזה רע, נקודה. אני יודעת שאנחנו אחלה הורים ושאנחנו אוהבים מאוד את הילדים שלנו,מאוד”.

Find more photos like this on EveryJew.com

אלון הצייר

שיר: “אלון, באופן מובהק ,הוא סוג של בדואי, יש לו מורשת, לו יכולתי לראות את הגלגול הקודם שלו הוא  בודאי היה ביציאת מצריים. נדד במדבר ארבעים שנה עם גמל וצפחת.
בארץ הוא מאוד אהב להיות בבוסתן שלנו, צמחו שם עצי פרי נפלאים, והיתה שם גם ‘זולה’. שם אלון מבלה את לילות הקיץ החמים. זה חלק מהריטואל שלו, להרדם על ערסל מתחת כיפת השמים. זה הוא עולמו ושם הוא שמח וטוב לב. אדם שאוהב לישון בחוץ ויש לו משפחה וילדים, נשמע רגיל ? זוהי תסמונת נוודית, בדואית. יש לו שורשים שם, למרות שהוא מקרית אתא. (בשלב זה הסיפור מרתק אותי, וכל מי שצריך עכשיו פיפי שיתאפק כי הסאגה ממשיכה).היתה לאלון ‘דוניה’ כזאת שם היה מדליק אש והוא היה גם שורף את העלים וגזם מהעצים. החיים שלו עם האש , הזולה, הדוניה והערסל זה היה סוג של חיים שאלון אהב ולי לא היתה יד בדבר. לא יכולתי לומר ‘אלון בוא למיטה ,מה אתה עושה שם בחוץ’. גם אני הייתי מצטרפת לפעמים .

“לפני קצת יותר משנתיים, נפל דבר, ואמא של אלון הלכה לעולמה. הגחלים של האבוקדו מהגן בערו בדוניה, הוא התחיל לצייר איתם על הבלוקים של הילדים. הוא לא הטריח  ללכת לחנות לחמרי אומנות, העולם הגיש לו את החומרים באופן ספונטני. חיטטתי לאמא שלי בארונות ומצאתי מלא שפופרות של צבעי אקריליק ומכחולים, מהתקופה שציירה. מילדותי, אני זוכרת בית מלא ‘עבודות’:ציורים,פסלים, תפירה ורקמה אומנותית. קיבלתי את רשותה לקחת והבאתי הביתה לאלון. פשוט הנחתי את זה בסביבה שלו. יש לי את הציור הראשון שהוא צייר עם הצבעים האלו. לפני שלוש שנים שהוא חגג יום הולדת, קניתי לו ערכת ציורים חצי מקצועית בארטא וגם חברים הביאו לו. בהתחלה ראיתי המון כאב בציורים זה היה לו למקום ריפוי. לאבד הורה, או לחיות ליד מישהו שזה קרה לו , אתה מרגיש את הכאב שלו באופן פיזי בגוף שלך. זה לוקח זמן, יש אנשים שמטפלים בעצמם כדי לרפא את המקום הכואב, כשצפיתי באלון ראיתי את הכאב, הוא היה מאוד מחובר לאמא שלו. הציור עזר לו להתייחד איתה ולהחלים מהסתלקותה. הוא חותם על ציוריו בשם אלון ארלט אבוטבול, שזה שמה. הכישרון של הציור בא מאימו ארלט גורמזנו.
כשעזבנו את הארץ ארבע חודשים אחרי שהיא נפטרה הוא היה באמצע תהליך הריפוי וכאן באל איי זה המשיך. היה איזה דיבור על תערוכה, דחיפה קטנה  והוא עומד המון שעות בגארז’ ומצייר,שעות עלגבי שעות.
הוא גם צייר בארץ בסטודיו של ליאן אליאב, על בדים עצומים. הוא מתכסה במעיל וישן על מזרון על רצפת הסטודיו.השבוע הוא הציג שם תערוכה.הכל נחטף.
“גם פה יש לו גאראז’. זה החלום האמריקאי, לחיות ולעבוד מהגארז’. האומה הזאת ממציאה את עצמה כל יום מחדש בגאראז’יה. את כל המצאות המחשבים וההיי טק התחילו בגארז’. הבסיס להצלחה של אלון זוהי תשוקה, פוקוס והעיקביות . לי יש אותם פחות , אבל תשוקה מעוררת אותי לעשות עוד. אצלו זה טבעי , הוא לא צריך לתכנן את זה מראש.
מרוב תשוקה לצייר לקח את עפרונות האיפור של המאפרות על הסטים ,זה האטרף שלו. הצבע מגיע אליו . הוא עובד על סטים של סרטים ובכל רגע פנוי הוא מצייר שם. גם בסרט “באטמן” החדש היתה לו הזדמנות בין טייק לטייק להשאיל צבעים מהמאפרת שלו ואת הציור הזה אפשר יהיה לראות בתערוכה.כשהוא חזר הביתה מהצילומים והוא אמר לי ‘היתה אחלה חויה’.
שראינו את ההיקפים והרמה של הציורים של אלון אמרנו ‘ואללה,יש לנו פה פוטנציאל עיסקי’. והוא אמר ‘יאללה’ צריך שמישהו ינהל אותו. והחלטנו על שתי תערוכות, אחת בארץ ואחת כאן . ועוד לפני שהתארגנו באו הזמנות ואנשים קונים תמונות. אני מאוד בענין כבר והתיעצתי עם אלון שגב שהנחה אותנו כמו מנטור.הוא נתן לנו המון ידע,איך למכור ומחירים וגם מה לצייר ובמה להתמקד.
יש לנו משפט מפתח לגבי ניהול הענינים שלנו. “אתה קשרת את הגמל?”. אלון לא משאיר את הגמל לא קשור. הבדואי לא קושר וכל הזמן מחפש אותו. הלכנו לאוצרי אומנות, הלכנו לגלריות, פגשנו אנשים.
בארץ, אלון הוא מלך והשם שלו הולך לפניו, הוא מרגיש שאוהבים אותו. הגלריה מקבלת המון יחסי ציבור ופרסום, יש עיתונים וטלויזיה מפרגנת. כאן אנחנו זרים, לא מכירים אותו. לא סופרים אותו ממטר. אני מקווה שתהיה לנו רווחה כלכלית מהציורים, לא מיליונים אבל מספיק. רווחה כלכלית שיהיה קל יותר. חשוב להתפרנס. אבל אני מעדיפה את מה שאלון מעדיף. יותר מדי נוחות גם לא טוב כי הנוחות מנוונת וממיתה את הנפש”.

אלון השחקן                                                                                 

שיר:” הקלישאה הנפוצה, מדוע אדם קם בבוקר ומחליט להיות שחקן? מה הסיפור הגדול? אלון קם בבוקר והולך לעבודה,הוא מביא פרנסה.הוא נכנס לדמות בבוקר ויוצא ממנה בערב.יותר קשה לעבוד על דחפור שתים עשרה שעות ביום. זה מקצוע של חיזוקים, גיבויים ותגמולים, אהבת הקהל וכל זה.. אלון חוזר מהעבודה , מוריד את הבגדים והנה אלון בעלי והאבא של הילדים. התמיכה,החברות והחלטות היא הדדית, כי אנחנו שותפים במסע. לכל אחד מאיתנו,ישנם דברים שאין צורך וענין לחדור לתוכם, כי זה רק יקלקל ויהרוס. אבל אלון סומך עלי בכל דבר והחלטה. אני הבסיס והיציבה שלו, והמשפחה היא כל עולמו. הוא הסבבה ואני המסובבת, ביחד אנחנו מסיבבה. הוא הפרונט ואני מאחורי המצלמות, גם בחיים המקצועיים כבמאית. לכל אחד יש תפקיד ויגיע היום שאני ממש אביים את בן זוגי על הבמה או מאחורי המצלמה. זה ברור לי שזה אוטוטו מגיע. תמיד סמכתי עליו, יש כאלה שנדלקת המצלמה הם יודעים מה לעשות, גם יעל אבקסיס כזאת, איך שהמצלמה נדלקת היא זורמת, המצלמה אוהבת אותה. היא כובשת. גם אלון כזה.
כשהגענו הנה הייתי בטוחה שיחטפו אותו מיד, אבל זה לקח קצת זמן. לא היתה לאלון שום הבטחה לעבודה. הגענו הנה כי רצינו לחיות כמה שנים מחוץ לעולם שלנו ,כדי לראות את העולם שלנו. אולי זה קשור למשבר שנות הארבעים.
יש פה קהילה מאוד תומכת ונטמענו בה.ישנם חברים שמושכים אותך למעלה אם אנחנו זמינים לעצמינו זה קורה.
כשאלון יחזור מישראל השבוע,ולאחר התערוכה והצילומים לסדרה חדשה בארץ, הוא הבטיח לי להמשיך ולכתוב את הסרט, שאני, אישתו הבמאית, אביים בכיכובו המוכשר”.

האתר של אלון                                                                             

באתר של אלון אבוטבול אני קורא על השחקן שהמציא את הצייר. הרי מה הסידור הזה של שחקן? זה אדם, ברוך כשרונות ורב זכויות, שיש לו רשימת מכולת של דמויות. מנסיונו האישי ומהתבוננות ולימוד של שנים , הוא משליך על עצמו גלימה ועובר מטמורפוזה פילאית לחוות את הדמות של הרופא או האופה , של הרוצח או המנצח.יש כאלה שחיים את הדמות המגולמת במשך כל תקופת ההצגה או הסרט ויש כאלו ושמגיעים הביתה ונכנסים למקלחת ושוטפים את הדמות מעליהם בזרם הקולח.
אלון היה מנהל מפעל, לוחם, מחבל ערבי ולאחרונה גם נהנה לשחק את תפקיד המדען דר’. ג’ונתן קריין בסרט “האביר האפל חוזר”, הסרט החדש בסדרת “באטמן”.

והנה נולד לו צייר שקיבל את חייו מהשחקן. להלן התרגום מאתרו של אבוטבול:

“אלון אבוטבול הוא שחקן ישראלי עטור שבחים . הוא פגש את “הצייר” בשנת 2009, בלוס אנג’לס, זמן קצר לאחר שאמו ארלט נפטרה . הצייר הוא כל מה שהשחקן הוא לא. הוא נלחם בכמה מלחמות, שבו הוא ראה כמה מחבריו הטובים נהרגים. הוא זכה בעיטור  האומץ לאחר הצלת חייל  פצוע מאחורי קווי האויב, ובנסיבות המסוכנות ביותר.
  לאחר שירותו הצבאי הוא הצטרף ל”המוסד”, סוכנות המודיעין הישראלית.
אין לו משפחה והוא בתנועה מתמדת. הצייר הוא אנונימי.
הוא תמיד מצייר ומצייר תוך כדי מעקב.  בבתי קפה, באוטובוסים, ברכבות ומטוסים,הציור הוא התחפושת המושלמת שלו.
    רבים חושבים שהצייר אינו קיים וכי הוא ה’אלטר אגו’ של השחקן הישראלי אלון אבוטבול. אחרים מאמינים שהוא דמות שנוצרה על ידי השחקן. בניגוד לשחקן מעשיו אינם דורשים קהל .-  הצייר חיי  ועובד בחושך, בגפו.

ציטוטים מאת הצייר:
“ציור קורה כאשר שום דבר אחר לא קורה.”
“זה לא אני , זו היד שלי”
“אין שום דבר, רק צבע”
“אמנות היא  מדע חקר החיים”
“בעבודה שלי שחור ולבן הם במלחמת קבע”
“חוסר השלמות היא השלמות”
במהלך המלחמה ראיתי את פרוטרטים הפיגורטיביים ההרסנים ביותר של הטבע האנושי. זו היא החוויה שאני מנסה לבטא בעבודתי.
“חלקים ממני” היא תשובה לצורך שלי לבוא אל האור “

לפרטים נוספים נא להקליק כאן בכדי לאתר האינטרנט של אלון

יום שישי. מסעדתו של שוקי לימוזינות,שכונת סטודיו סיטי, עמק הוואלי, לוס אנג’לס . ניחוח דקיק ומבושם של ארומת בישול תימני אסלי מתגנב לנחירי הרגישים,מבעד הדלת אני שומע סילסול נעים ומוכר, אביהו מדינה פותח את הדלת  הטבח לרווחה וחיוך צחור שיניים של שמלת השבת של חנלה’, מתכוננת לקבלת המלכה. אני עוקב אחריו לתוך המטבח, שם מתחדד שובל הריח הטעים. מתוך הבליל הריחני קופץ אחד חזק ונפלא מכולם, ענוג ומגרה חכים, כזה שמביא ריגושים חושיים מגירי ריר. הבל חמים ומרטיט את פטמיות הטעם עולה ממרק הרגל התימני הצהבהב שמבשל אביהו מדינה.

בקלחת נירוסטה ענקית מבעבע לו מרק הרגל של שור הבר, בעצבים הולכים וגוברים. הסיר מכרכש,בדופנותיו מתחבטות ירקות פריכות וצבעוניות,עלפני המרק מקצפה שומנית מצקצקת,וקולות עמומים מנענעים את התכולה הנפלאה במרחשת מצד לצד. מדינה לא שוקט לדקה. בידו תרווד ענק ומצקת  גדולה נכנסת וחודרת למעיי הסיר,מדינה בוזק תבלינים ועשבים ארומטיים בנדיבות יד ולב רבה. “ביום שישי אני אוהב להתפנק וליהנות,לא משנה שאני באל איי, אני חייב להרגיש בבית”, הוא מבשר מבעד למסך המהביל. כף עץ עגה ובוחשת את התרביך. עוברים רגעים דרוכים, המרק מנווט עצמו לבד, לא  זקוק יותר להשגחה צמודה.אנחנו שולפים את הקלחת מאש התמיד ומעבירים את הלהט הצהבהב והמגרה לתוך ארגזו של הג’יפץ אביהו משתרע על המושב והאוטומוביל דוהר בואכה  לביתם המרווח של ג’סי ולוריין היזמי .אביהו מצית את סיגריית הפרלמנט הארוכה העשירית במספר מאז שנפגשנו,  הוא משחרר איווחת עשן  מסולסלת לתוך החלל הגדול של הטרקלין המהודר.

מדינה (63), גרוש ואב לשלוש בנות,הנו ללא ספק מגדולי היוצרים בז’אנר  הישראלי-הים תיכוני. מלחמתו הבלתי נלאת, במשך עשרות השנים,בכל סוגי המידיה, הניבה נצחון ענק שאת פירותיו, קוצרים כיום  האייל גולנים  והדודו אהרון למינהם. אנו מתכנסים לברר אחת ולתמיד את הסוגיה הבוערת ולקבל החלטה
לבין שכונת מזרחי. בעניינו של הויכוח המתנצח וגועש בארצינו כחול לבן , בין הגאון  יהורם
מה שקצת נשכח הוא, שלמעשה, כל הפרשה התחילה בזה שאברהם גרש את הגר וישמעאל בנו מחלקת אלוהים למדבר הגדול והנורא וכך נזרע הזרע ונפוץ עלפני מדבריות ערב.ומשם עלו ובאו הסילסולים והמאווים, שהשיתו עלינו רק צרות צרורות.
” אבל למה להביע דעות פוגעניות ומזלזלות כלפי מזרחיים ?” אני קורא תיגר.                                                                               
“עבורי, כאחלה גבר מזרחי מהפריפריה” (פתח תקווה),פותח מדינה את הדיון,ומצית פרלמנט דקת גזרה,” דור ראשון להשכלה, חשובה לי משמעותית, ההכרה בדעות שלי.
כמזרחי אסלי , אני מרגיש בתוכי זלזול קל כלפי אחי המזרחיים שמקטרים על בוז וקיפוח עדתי.  למה כל השנים המזרחיים אוכלים השפלות בטונות מהאשכנזים שפה ושם משליכים להם איזו עצם עם בשר קלוש של מחמאה ופירגון מעושה. אנשים שפיהם וליבם לא משדרים את אותה המנגינה,צבועים והיפוקריטים
שבתוך ליבם בזים למזרחיות אפילו יותר מאמיצי הלב שמשמיעים דעותיהם בריש גלי וברוב חוצות. הם גם חשים למחות ולמחוק את הקלון והבושה הזאת מהזהות שלהם. רובם כבר שינה את שמו ואימץ דפוסי התנהגות מערביים  מתוך דחף לטשטש את זהותו המזרחית, במקביל למאבקו “האידיאולוגי” בקיפוח המזרחיים..
“האמת היא, שהמזרחיים הכי מצליחים בארץ ישראל, לא החביאו את מזרחיותם ולא רצו להיות משהו אחר. והג’אברים הללו לא שמו  קצוץ על  עלבונות הפוגעניות והגזעניות והעיפו אותם קיביני מט, בראש זקוף וגאה. כל זה מתחבר לדברי יהורם גאון האמיצים בענין המוזיקה המזרחית,ולי אין בכלל בעיה עם הגבר הזה,נהפוך הוא,יש לו זכות עם גיבויי המלא לומר את אשר על דעתו מבלי להתחשב במה יאמרו אחיו הירושלמים הנמושים ,בלי קונפורמיזה ופוליטיקה קורקטית.אם הוא חושב שמוזיקה מזרחית היא אשפה ביום שביתה, אני יודע מהו חושב,יהורם גאון הוא איש תרבות,ברמה גבוהה.יש לו איזשהי תיזה לגבי הזמר הישראלי,הוא חושב שהכל לגיטימי.הוא אף פעם לא פסל סוג זה או אחר של מוזיקה,בגלל שהיא באה ממקור מסויים.אבל הוא היה תמיד מבקר רמה של מוזיקה ושל טקסטים.מה שהוא אמר ,לא באותן מילים,ובסוגריים הוא בדרך כלל לא מתבטא ככה,ויש לו בהחלט הזכות להתבטא,יותר מהרבה יוצרים אחרים.כשקראתי מה שהוא אמר הבנתי שהוא  פשוט הגזים בחריפות של המילים בהם הוא השתמש.אבל מאחורי זה,האיש הזה שאני מכיר אותו היטב,יש לו כאב ואיכפתיות.הוא אף פעם לא היה נגד זמר ישראלי ים תיכוני ולא נגד זמר חסידי ולא נגד אספרנטו,לדינו ולא נגד רוק.הוא בעד הכל,אבל הוא גם בעד רמה.”

“מהן המקורות לדרישה למוזיקה ים תיכונית?”                                                                    
                               
“בינינו, הביקוש בארץ לשירים האלה והפשטות הטקסטואלית” הוא אומר והסיגריה דועכת על בדל שפתותיו, “למקצב הזה, הביקוש הוא ענק. עזוב את הזמרים, הזמרים רק מספקים את הביקוש, זה לא שיש היצע ואחרי זה יש ביקוש, יש ביקוש בפירוש. מי שלא מבקשים אותו לא היה שורד. זאת עובדה שהסגנון הזה חי עם כלכך הרבה כוכבים שמתפרנסים טוב מאוד מהענף. זאת אומרת שיש משהו בקהל שהוא רוצה את זה. לך תחפש מהן הסיבות, שהקהל כמהה לזה, ומדובר בקהל צעיר, זה לא הגילאים שלנו (הוא מצביע עלינו...) חמישים שישים, זה קהל של בני עשרה. יש משהו במורכבות התרבותית או בחינוך או בהשכלה או בכוכבי התקשורת או במדיה ותכניה, סגנון חיים, הפלסטיק הזה ,האינסטנט הזה, המיידי הזה. הערכים קצת החוירו מול הצרכים המיידיים של אנשים בכלל בעולם. התוצאה היא ביקוש לדבר קליל, חפיף, שלא מצריך אותי למחשבה מעמיקה, שנוגע לי בחושים הכי פרימיטיביים שלי, אפשר להתפרק בו אחרי כל הלחץ הקיומי של היום. וזה יצר את הביקוש, ואל תשכח שבארץ הממלכה, פחות או יותר נטלה מן ההורים ואפילו מהמורים את הסמכות לחנך, הם כל הזמן מאוימים שמישהו יתלונן עליהם, זה לא ממש חינוך, זוהי השכלה. חינוך ותרבות, לא רוצים, תרבות הפך למשהו בזוי, לספר שירה של טשרניחובסקי, יהודה הלוי או אבן גבירול יש יחס של זלזול ,פרימיטיביות, מתיחסים אל זה כאילו אבד עליו הכלח. אין כבוד יותר לתרבות הקלאסית שלנו, ספרות טובה-לא מענין, תעזוב אותי. מה שמענין אותם זו הטלויזיה, זוהי תרבות הרייטינג. המורה שיש לו ההשפעה הגדולה ביותר בעולם זו התקשורת. האנשים בתקשורת לא עברו הכשרה כמחנכים, אבל רבים קיבלו הכשרה כעיתונאים רודפי רייטינג. הכל הפך למסחרי. מה לנו כי נלין על הדור הזה, הם לא קיבלו את היסודות שאנחנו קיבלנו. לכן אנחנו קצת מופתעים ואולי קצת מאוכזבים, אבל אנחנו צריכים להיות מאוכזבים מעצמינו , כי אנחנו , הדור שלנו, זה מה שהתיר את הרסן ופתח את הדרך לדור הצעיר, לחופש, לחופש המידע , שיש לו מחיר, וזה המחיר שמשלמים ואין להתפלא. פתאום אנחנו מקוננים שהמחיר גבוה מדי.
יהורם גאון הוא כמו מעין אבא שרואה את הדור הבא גדל לא בכיוון שהוא יחל לו, ומכאן באה האכזבה. יהורם גאון אינו מקנא להצלחתם של זמרים הים תיכוניים, יהורם גאון מסודר ביותר והלוואי וכל הזמרים בישראל מסודרים כמוהו. אם הוא עדיין מופיע פה ושם, הוא עושה אותם חינם. גם התוכנית שהוא מגיש בימי שישי, הוא עובד עליה יומיים בשבוע. הוא לא עושה זאת עבור כסף אלא כי נעים לו וטוב לו להופיע בחומרים שלו ואין סיכויי שיעשה משהו שלא מתאים לו כמו מוזיקה מזרחית או רוק. אין בארץ מוזיקה אשכנזית, המוזיקה האשכנזית היא מוזיקה חסידית. כל שאר המוזיקאים המערביים שהם אינם עטורי פיאות וזקן, הולכים לרוק. הם לקחו מוזיקה מערבית התאימו אותה לעצמם, והצהירו שהם מעדיפים את זה ולא לשיר יבה- באי- בם- בם.”

“אז איך אתה בכל זאת מגדיר את המוזיקה שלך?”

אני מבולבל.                                                     
“אני אף פעם לא הגדרתי את המוזיקה שלי כמוזיקה מסחרית”, הוא טוען בחום ומצית עוד סיגריה ארוכה,”זו גם הגדרה שגויה ,טעויה,אין לי הגדרה אחרת חוץ ממוזיקה ישראלית. אני יליד הארץ, כל ההשפעות באו מישראל,  מי המציא את התאור הזה ‘מוזיקה מזרחית’ ?  זה משהו שהיתה לו כוונה זדונית, לתת לי מגדר ולהוציא אותי מחוץ לקטע של מוזיקה ישראלית, כדי שלא יהיה מחוייב להשמיע אותי, בין כל השירים הישראליים או בתכניות ישראליות. כי אז ישר יאמרו לו ,זה לא ישראלי. זה היה מרושע לחלוטין הכינוי הזה. אני לא מבין מה יותר ישראלי ממני בארץ? מה? צריך להיות מערבי כדי להיות ישראלי ? מוזיקה ישראלית היא שעטנז של מוזיקה והצליל המזרחי הוא בעל משקל ע נ ק בכלל המגוון הזה. כשמשמיעים רוק ישראלי אומרים זאת במפורש אבל למה לא אומרים ישראלי מזרחי? פעם גם הרוק שנכתב ונוגן בפרברים הדרומיים, אם לא היה זה אריק אינשטיין או להקות צבאיות זה לא קיבל דריסת רגל ברדיו , היום מה שמכתיב זה הביקוש ולכן הוא נכנס בדלת הראשית והתקשורת המסחרית שרוצה רייטניג לפרסומות מכריחה את הערוצים הממלכתיים והמסחריים להיות אין ,וזה התהפך קצת. מי שלא אהב את המוזיקה המסחרית לפני עשרים או שלושים שנה, לא אוהב אותה היום ועד היום הם חורצים את דינה להיות פחות משודרת. אבל הרוב הגדול בעם אוהב את זה ומקבל מקום גדול. לשנות את המבנה התקשורתי ,צריך פוליטקאי שלא נזון מן התקשורת. איזה פוליטיקאי לא  זקוק לתקשורת כמו אויר לנשימה? למה להם להסתבך,הם חיים עם זה. בין התקשורת והממלכה יש שיויון כוחות, כי התקשורת עושה מה בא לה, הממלכה חסרת אונים מולה, פן יפגעו מנהיגיה בפן האישי שלהם, אז יש סטטוס קוו שנשמר.
“רוב תקציב התרבות בישראל הולך לתרבות מערבית שצמודה לעטיני הממלכה. רשות השידור , משרד התרבות, המועצה לתרבות ואומנות, גלי צה”ל, אלו הם המימסד הכבד והמסורבל שמסבסד את המסובסדים.
“הרבה יהודים מאמינים נטשו את האמונה לאחר השואה,לאחר ששישה מיליוני יהודים נרצחו,אבל הם נשארו עירומים,ללא תרבות, ללא סמל, ללא בגד. אז הם מסגלים לעצמם תרבות חדשה, הרבה אלמנטים אירופאים, מוזיקה מערבית ותרבות מערבית חילונית.
“העליה הענקית מרוסיה רצתה להשתלב, ככה זה בכל מקום בעולם, כאשר מהגרים משתלבים בתרבות המקומית בדרך כלל. אולי לא הדור של חמישים-שישים שזה כבר מאוחר בעבורם, אלא הצעירים והדור הראשון שנולד במולדת החדשה. הרוסים עלו בתקופה שהמוזיקה הים תיכונית שלטה, הרבה, הרבה מהם אוהבים  וחיים את המוזיקה הישראלית ים תיכונית ,יותר מהמוזיקה הרוסית שהביאו איתם. בשתי הז’אנרות יש להט דומה . גם מבחינה פוליטית רובם ימניים, אני מאוד אוהב את העליה הזאת. מאוד איכותית, יופי של עליה, כמובן שהם גם הביאו את השוליים שלהם כמו כל עליה בעבר. לכל גוף יש שוליים, רק להם יש שוליים קשים עם הרבה אלימות שלא ידענו שיש דבר כזה. אבל יחד עם זה יש המון ברכה, זה כוח תרבותי, חינוכי והשכלתי , הרבה מאוד מדענים, רופאים ובעלי מקצועות ששינו את הדמוגרפיה בארץ והעלו את הרמה.

“אחרי כלכך הרבה שנים ואין ספור גירסאות,מה הסיפור האמיתי שלך ושל זוהר ארגוב?”

אני דורך בזהירות על ביצים.

“מלבד האחים ראובני, אני הוא אולי האדם המזוהה ביותר עם זהר ארגוב. אני היה איתו בהצלחות, בנפילות, בהידרדרות המהירה לסמים ובנסיונות הגמילה. ראיתי איך המלך מת בגיל 32. באחרונה הועלה על בימת הקאמרי מחזמר על חייו של ארגוב, שבכתיבתו היה שותף גם האח של זהר, אמנון עורקבי, שמוצג בהצגה כמי שעמד לצדו של המלך.
“יש פרק בתהילים שאומר ‘אשריי האיש בדרך חטאים לא הלך ובמושב לצים לא ישב’. אין לי עניין לשבת במושב לצים ובשבילי עורקבי הוא ליצן. הדרך שבה מציגים את אמנון זה שקר. לא היה ולא נברא. הוא היה שותף לכתיבת התסריט. זה כתב ההגנה שלו”, אומר מדינה ומנסה לכבוש את כעסו. “עצוב, עצוב ומקומם. יש שם דברים אמיתיים, וכאלה שסולפו, שמעולם לא התרחשו במציאות. ניכר שאמנון נמנה עם הכותבים”.
 
“בסרט “זהר” של ינקול גולדווסר ומיכה שרפשטיין עורקבי מוצג כאח הדואג, אלו דברים שכלל לא היו קיימים. יוצריו נאלצו לשנות את התסריט, אחרי שהופעלו עליהם לחצים ואיומים, כולל איום בצו מניעה. אני מדבר על אותו לץ. בסרט, לדוגמא, הוא הכניס את עצמו לחלק, שבו הוא משתתף בגמילה של זהר באילת, והוא בכלל לא היה שם. להיפך. ברחנו ממנו כי הוא היה זה שסיפק את הסמים. הוא היה הסנג’ר. היינו שם רק שוני גבריאלי, מרסל ואני”.

מדינה לוקח עוד שכטה מהסיגריה וממשיך. “אמנון גורם נזק גדול למורשת שזהר השאיר אחריו. הוא מזיק מאוד אבל זהר לא יכול להגיב על זה. אמנון מציג את עצמו כמי שכל מה שהוא עושה זה למען גילי (בנו של ארגוב, שנמצא בהליכים בלתי נגמרים של גמילה מסמים). יופי, גילי נגמל? הוא מדורדר עדיין, אז מה הקטע שלו?”.
“כשזוהר מת, מתה גם מערכת היחסים שלי איתם. אני גם לא רוצה שתהיה לי אחת כזו”.

Find more photos like this on EveryJew.com

“האם זה נכון שאייל גולן הוא היורש או המלך החדש?”   
 
                                                     
  ” בחיפושים אחר יורש לארגוב לא נגמרים בגילי הבן של זוהר. כמעט בכל שנה מוכתר לו מישהו אחר כמלך החדש, כשהתואר נמצא כיום אצל אייל גולן. באחרונה התבטאתי אולי בצורה פרובוקטיבית כשאמרתי שגולן זמר טוב יותר מארגוב, היו המון שתהו, קיבלתי המון תגובות על הדברים שאמרתי. לא תיארתי לעצמי כמה רעש זה יעשה.  אמרתי שהנתונים של גולן יותר טובים מאלה של זהר”, מנסה מדינה להבהיר את דבריו. “אחרי שמשקללים את כל הנתונים יחד, רואים שארגוב יכול היה להיות גדול יותר מגולן, אם רק היה ממשיך לחיות עוד עשר שנים. כדי לקבל הכרה צריך זמן, ולארגוב לא היה זמן. זהר היה רק שמונה שנים בתחום, ברובן הוא היה מכור לסמים. ההבדל בין שניהם הוא הרקע. גולן לא היה צריך לפרנס משפחה בלי אבא. גולן היה ילד תפנוקים של אמא שלו, ולא היה חסר לו דבר. זהר חי בתנאי עוני.
“זוהר לא היה פרה קדושה. את המעיים הוא הוציא לי לפעמים. היו בו את הכי טוב, אבל גם את הכי רע, והסלאלום הזה היה הכי קשה בחיים שלי. הוא היה מוציא לי את המיץ עד שהוא היה מגיע לאולפן. היה מאוד קשה איתו. ידעתי שההתנהגות שלו נובעת מהשימוש בסמים, וזה גם מה שהיה מחזיק אותי”.

” בשנה האחרונה של חייו, ניסיתי שוב לגמול אותו, וברגע שלא השגחתי עליו, הוא חזר לסמים. כשהוא התאבד, הבנתי שהספיק לו. נמאס לו להתבזות. הוא היה מספר לי על הרגעים הקשים שבהם הוא רצה למות. הוא הלך לקראת זה. יש עוד איזה עניין שאני לא יכול לחלוק עם אנשים שהביא אותי למסקנה שהוא רצה למות”.

                            היום נוטה לערוב,החברים והמשפחה נכנסים לסלון,השולחן ערוך כל טוב,אני מסרב בנימוס להזמנה,למרות שבליבי ובעיקר בקיבתי אני מייחל לטרוף את כל המטעמים המזרחיים הללו.אני נפרד בצער מהשולחן העמוס,אני בטוח שכולם יכולים לשמוע מעבר לתיתוק המצלמה את קיבתי המכרכרת נואש.בדרך מהוואלי אל העיר רודפות מחשבות לקול צלילי הדיסק של שירי אביהו מדינה.אני חושב על הזמרות הישראליות המתוסכלות שלא התקבלו לבית הספר האופנתי למשחק ומטביעות את יגונן בהקלטות של מיני דסקים שיתווספו לערימות החרטא של הפופ הישראלי.לפתע ליד הסיבוב המסוכן של מולהולנד ובבוורלי גלן , נדלקה לי נורית פלורסנטית מסמאת עיניים.נפל לי אסימון בטלפון הציבורי של מוחי הקודח.פתאום הבנתי שיהורם גאון אינו בוחל במוזיקה מזרחית.כלל ועיקר, הוא שונא את המוזיקה המערבית שעוברתה עלידי זמרי שוק התקליטורים עלידי תוספת חית ועין, באותה תת רמה של “ליידי גע גע” וג’סטין ביבר” קלושי התוכן והלשון.על מה אנחנו מלינים, זה בסך הכל טראש מערבי עם דיבוב בעברית תימנית. הכצעקתה?
אני אישית גדלתי על היורו-דאנס ועל הפופ, על שירי ארץ ישראל היפה שהושאלו מרוסיה,צרפת וספרד. וואני גם מענטז לצלילי ה’מוזיקה מזרחית’, שהפכה למיין סטרים בישראל ותפוצותיה, אבל בד בבד התדרדרה כאמור לעיל מערבה. ואילו המוזיקה המזרחית האמיתית עם העוד והסיטר והדרבוקה של אהובה עוזרי וחנה אהרוני של פעם ושל עמיר בניון ודיקלה של היום הולכת פוחתת ונעלמת.
אז אני אוהב את משה פרץ ודודו אהרון אבל יותר מכולם אני אוהב את ‘חיפע ווהבה’. מי זאת ‘חיפע ווהבה’,אתם שואלים?  זוהי זמרת שעושה יורו-טראש מגניב לאללה בערבית. הכוכבת הכי גדולה והכי סקסית אצל השכנה שלנו מצפון ואצל החיזבאללה,שירכיה המפזזים, ולהיטיה חורכים את רחבות הדיסקוטקים של צור וצידון- יא סלאם... יא חביבי...אנא בחבק... תעלי הבוסק... בחמסה לירה.
.

מאת מיכה קינן                                                                                                                                                 
השנה הזאת כזכור, חוגגה מולדתנו שישים ושלוש שנות. וזה בהחלט לא עניין של זוטות עבור אומתינו הצעירה וידועת המלחמות מאבקים ותלאובות. הקיץ החל נותן אותותיו ,דוכני היוגורט פשטו ורבו בשדרות וונטורה  ולרגל העליה לרגל ההמונית לקונסוליתינו, החליט מי שהחליט במערכת שיש לתהות על קנקנו של הזרם המתעצם והולך של בנינו הציונים השם את פניו אל משרדי הקליטה. האם אנו עדים למזימה ממלכתית להשיב את היורדים הביתה?  בררתי אצל יודעי דבר והנתונים צרמו באזני, באמת לא נעים. בעלת אוב עבריה, לאטה בתנוכי כי נכון לשנה שעברה זעות ההערכות בין 650,000 ועד למיליון ישראלים שהטילו עוגן בניכר, שפירושו שהם מחוץ לגבולות מדינת ישראל. עלפי האיצטגנין ועכו”ם הרי שבארה”ב  מתעכבים כחצי מיליון ישראלים. אבקש לציין כי אין בידי כל שמץ רשמי ומדוייק לאושש הנתונים הנ”ל, ואין לי ספק שהם מצוצים מאגודלה של בעלת האוב שהתקשתה באומדן ולו רק משום שישראלים הרבה נפטרו בגלות או שאבדו עקבותיהם לבלתי שוב ועלכן לא היה סיפק בידם לדווח למשרד הפנים, בטופס המיועד לכך. אני חושש שלא תמיד נטרח לעדכן את הרשויות על דבר גורלם בטרם עצמו עיניהם לנצח. תובנה נוספת שמערערת את ההנחה הנ”ל, היא, שפרחה מזכרונינו, העובדה הדואגת, כי רבים מצעירינו משוטטים עדיין מהכא להתם ברחבי העולם, וחלקם הולך לאיבוד ונעלם לעד. ויש גם צעירים נאורים, החובשים ספסלים, ולומדים בחו”ל מזה מספר שנים, ועשויים או לא, לחזור לכור מחצבתם בשנים הקרובות . לפיכך באינטליגנציה רבה פנו למהגרינו ובני מהגרינו ורקמו תוכנית סדורה ומפתה להשיב בנים לגבולם ובנות לדרך הישר.
                                    *                      *                        *
עמדתי לתומי על שפת המדרכת, ותכננתי לחצות את שדרות וילשייר עלמנת לטפס לקומה השבע עשרה, למשרדי הקונסוליה הכללית הישראלית. אך לנגינת ליבי נאלצתי להעביר הכביש  קשישה ישראלית שעשתה לביתה בחמישים השנה האחרונות,גורשה בידי בעלה שחמד צעירה תחתה ועתה משגמלה מיציאות נפלה החלטתה לשוב למכורה ולחגוג את שנות קרניבל הזהב.
עלינו אם כן אל הקומה הישראלית, ופרצנו אל הקונסלית לעניני קליטה, הדוחק היה בלתי נסבל ונדחפנו כהוגן, מעלה נדירה שאף שהות קטנטונת של חמישים שנים לא תתפוגג בגולה. כמובן ש”שיפור העמדות בתור” הנו נחלה ציונית מובהקת ואין כמונו עם למוד סבל שידוע באדיבותו ושאר מעלות סבלנות, ויתור, ופירגון .
וובכן, סרתי אל ענבר טל, העלמה הנאה ביותר שאוחזת בתפקיד האחראי לנהל את הדסק של משרד הקליטה בצירות, ובנוסף העמיסו על כתפיה הענוגות את ה”בית הישראלי” כולו, על עמודיו ורעפיו. ממנה שמעתי את הבשורה שקברניטי המשרד, סרגו תוכנית סיוע והטבה לתושבינו החוזרים שיבחרו לשוב הביתה. פרטי תיק הסיוע לתושב החוזר, שהורחב עד מאד, כוללים מגוון סעיפי הטבות שונים ומגוונים, בתחומי הביטוח הלאומי, הסיוע הכלכלי והתעסוקה, שיפורטו מטה ומפורטים עוד יותר באתר משרד הקליטה. נכון לרגע זה, זמינים רבים מן הסעיפים רק למי שיבחר לשוב ארצה בקרוב ביותר, אבל כמו כל מבצע פרומושן מוצלח, אני תקווה, שגם במקרה הזה, בו מנסים למכור לנו מחדש את מולדתינו הנערגת, יוארך מועד התוקף בהתאם להתעניינות הציבורית – וזו כבר קיימת, ועוד איך.  משרד הקליטה מדווח על מאות פניות ממשפחות יורדים ברחבי העולם, ובמיוחד בעיר האנג’לוסים.
הההטבות, הצ’ופרים, והפטורים 

           
              ביטוח לאומי

הנה אם כך על קצה המזלג, כולל מבצע ההחזרה הממלכתי, פיצוי מלא על תשלומי פדיון הביטוח הלאומי השטניים (כ-9,000 ₪ לבוגר), שהטילו את אימתם על כל מי ששקל אי-פעם לשוב לישראל, על אחת כמה וכמה בליווי המשפחה. כל מי שזכאי למעמד “תושב חוזר” (והקריטריונים המלאים והמפורטים מופיעים אף הם באתר משרד הקליטה), יקבל החזר מלא על התשלומים. לא רע, אבל זו רק ההתחלה.

תחום התעסוקה

ב

משרד הקליטה  מבטיח מימון קורסים חיצוניים לכל המעוניינים בהם (עד שמונים אחוזים מעלות הקורס, ועד לסכום בן 10,000 ₪), הבטחת הכנסה בעת הלימודים, ואף סבסוד 60 אחוזים מהוצאות הנסיעה במהלכו. בנוסף, יסייע המשרד אף למעסיקים שיבחרו להעסיק את התושבים החוזרים במימון שכרם לתקופה מוגבלת, ובלבד שאלה יתחייבו להמשך ההעסקה בעתיד. גם הוצאות מרגיזות נוספות הכרוכות בשיבה, כגון בחינות משרד הרישוי ותשלומים הכרוכים בהוצאתו מחדש של רישיון הנהיגה שפג תוקפו, עשויות להיות מסובסדות באופן חלקי או מלא, בהתאם לנסיבות. רכזי הכוונה לתעסוקה וייעוץ לבעלי עסקים יעמדו אף הם לשירותכם, ומדענים, ספורטאים ואמנים שיוכיחו את זכאותם יזכו אף הם למלגות, סבסוד והטבות נוספות. למדענים, במיוחד, יוענק סיוע רב אפילו יותר, ועל אחת כמה וכמה לאלה מתוכם שיבחרו להתגורר בגליל ובנגב, אזורים אותם מקווה ממשלת ישראל לפתח באופן רציני ביותר בשנים הקרובות.
בבעלי עסקים יהיו זכאים להלוואה ממשלתית (עד 70,000 ₪, בהון עצמי מותנה בן חמישים אחוזים וב-2 אחוזי ריבית בלבד), בתנאים נוחים במיוחד, שחלקה (לא יותר מ-5,000 ₪) תהפוך למענק, במידה וימשיך התושב להתפרנס מן העסק שבנדון לאחר תקופה מסוימת. ושוב, כאמור, כל ההטבות דלהלן, ועוד רבות נוספות, מפורטות במלואן באתר משרד הקליטה, בכתובת www.moia.gov.il. שווה קריאה, גם אם לא מתכננים לארוז מייד את המזוודות.

משתכנעים ופחות משוכנעים

ממשרד הקליטה, מוסר לנו על הצלחה מסחררת, ועל  הרבה פניות מישראלים מרחבי העולם שמגמת פניהם ציונה. גם כאן באנג’לוסיה, מסתבר, פנו הרבה משפחות מעוניינות. ישראלים נפלאים, שבנו על המבצע,חששו שבגין קשיים כלכליים ימנע מהם לחזור לישראל. הנטל הבלתי נסבל של התשלומים הרטרואקטיביים לביטוח לאומי, הקושי במציאת עבודה, בהעתקת עסקים או הקמתם מחדש, ועוד ועוד, מנעו עד כה מישראלים רבים ששוחחו עימי, את השיבה לארץ. חלקם הודה כי התפכחו מזמן מתקוות מתוקות של החיים בחו”ל, שהתגלו, לאחר התאקלמות מה בארץ הניכר, כמשענת קנה קצוץ כמוגזמות ומנופחות ללא היכר. אבל ישנם כאלה, שהתנאים המשופרים, המפוארים והמשופצים לא עושים להם את זה. ישראלים אחרים שראיינתי סיפרו(על אחריותם בלבד) שהתנאים המשופרים כביכול, המוענקים לחוזרים בלבד ולתקופה מוגבלת, הם למעשה תנאים נורמאליים ושיגרתיים לכל אזרחי המדינות המארחות. אז מאי נפקא מינא, “המבצע”, במקרה הטוב ביותר, בסה”כ  מהווה “יישור קו” עם הנהוג במדינות אחרות בעולם,עובדה תמוהה בעיני שלא הצלחתי לאששה . בנוסף, יש גם ישראלים שלא נטשו את ישראל מחמת הקושי הכלכלי, העסקי או התעסוקתי דווקא, אלא מסיבות חברתיות, נפשיות או ביטחוניות, לדוגמא. לא אחד ולא שניים מן האנשים ששאלתי בדבר דעתם על תנאי המבצע החדשים של משרד הקליטה, נופפו בדגל ה”פרגון”, אותה חית מחמד מפוררת, שכל כך חסרה לרבים מאיתנו בתוך גבולות המדינה. לטענתם,  הבעייתיות אינה נמדדת בהצלחה הכלכלית והתעסוקתית, אלא ביחסה העוין של הסביבה הישראלית לאותה ההצלחה. טרוניה נפוצה נוספת בקרב נשאלי הייתה, אלא מה, הטרוניה הביטחונית, אותה אין צורך לנתח. גלית, אחת מן המרואיינות, סיכמה את הנושא הבטחוני, וטענה – “אני אחזור לישראל כשאוכל ללדת ילד, במקום ללדת חייל”. ועל זה, יש להניח, לא יוכל משרד הקליטה להשיב במבצע או הטבה כזו או אחרת, לפחות לא בעתיד הנראה לעין.אחיקם לעומתה מתלבט יחד עם כמה מאות ישראלים אחרים בתחום תעשיות הקולנוע , הטלויזיה והמדיה שנודדת בשנים האחרונות לאטלנטה ,בולגריה וארם נהריים.  האם לחזור ארצה ולקצץ בהוצאות תוך כדי גיחות תכופות למוקדי התעשיה החדשים או שמא לבלוע הגלולה המרה ולנייד את כל המשפחה כולה אל מקומות העבודה החדשים.

ענבר טל, תעודת זהות

:

: כפי שכבר נרמז להלן מדובר בעלמה חיננית במיוחד, שאין רבות כמותה בקהילתינו הקדושה, נולדה וצמחה במלב”ס היא אם כל המושבות הציוניות בארץ ישראל המתחדשת, לא רחוק ממגרש הכדור רגל של פתח תקווה..לאמא יוצאת מרוקו ושימו לב, לאבא צבר שחציו אלג’ירי וחציו פולני, התוצאה: ילדה יפה מאוד,שיער שטני חלק וממושך,שילוב מנצח!  ללא פחד וללא מורא, מקסימה, כולה נחושה, חרוצה, ומנהיגה מלידה : “אני מתחברת לצד המרוקאי שלי”,היא נחרצת,” רבות ירשתי מאמא, שהיתה חמה ומקסימה, כלילת יופי ורבת חן “. ....אך את עלית על כולנה.(אני מוסיף).בבית הספר היתה מצטיינת, עם בטחון עצמי מוצק, ובספורט היתה כמו דג במים. טל קרועה על המין האנושי, בלעה ספרי פסיכולוגיה למכביר ואף חטאה בכתיבה למגירה. היא פיתחה תובנות עמוקות, היתה מקובלת בחוגים חברתיים, חבשה ספסלי אקדמיה בהצלחה, התיסרה במשלחי יד אקראיים אך נסקה לבסוף באל על כדיילת-על ( “אני ממליצה בחום ובערגה לכל בנות ישראל” ), טיפחה תוכניות להיות פסיכולוגית עם התמחות לא פרקטית בקרימינולוגיה. מאבחנת אותי מיד כפוטנציאל פשע, בגין מבנה גולגולתי מובהק ורכס גבות מודגש ( “אתה ניאנדרטל נדיר”) התואם שודד ומטביע תינוקות בגיגית. לימים הפכה לתקציבאית  אופנה אצל “באומן-בר-ריבנאי” וחלשה על תקציבי ענק של “אסטי לאודר”,”קליניק”,”אייצ אנ או”, סי אנ סי”,”מק”של האיפור, כיף קשה ומתיש. לפני כשנה גמלה בה ההחלטה להצטרף לבחיר ליבה באל איי. טל התקבלה למשרה שהתפנתה בקונסוליה ,עברה תהליך קבלה ממושך ופגישות עם אלה סבן מנהלת אגף תושבים חוזרים בישראל שתמכה בה מהרגע הראשון ועושה עבודת קודש להשיב את כל הנשמות התועות ציונה. (” אישה משכמה ומעלה,היא נותנת את הנשמה שלה ובאמת איכפת לה,היא אחראית על עשרות בתים ישראלים ברחבי תבל “).בסופו של התהליך נפל בחיקה התפקיד של  מנהלת בית ישראל מטעם משרד הקליטה, בעוד שהקונסוליה משמשת לה בית חם ואוהב. טל קיפצה למים, ישר לכנס תושבים תוהים, היתה טבילת אש קצרה, חפיפה זריזה  והופ לעבודה. טל חובשת כובע דו קוקודי רחב תיתורה ששוליו כפולים. מחד היא מנהלת את כל נושאי משרד הקליטה ומאידך את אירועי בית ישראלי. כל תושב חוזר הוא תיק מורכב בפני עצמו ועליה מוטל להכנס לאבי הקורה ולברר את כל הסוגיות ולהכין את האזרח לקראת נחיתתו בארץ.עבודתה נותנת לה הרגשה גדולה של שליחות וסיפוק כשהתוצאה היא תושב חוזר ושב. “ואת”? אני שואל בציניות אופינית לישראלי של מזוודות,”מתי את חוזרת?”.- ” יהודים תמיד יחלו ואהבו את ישראל, במשך מאות דורות כמהו לשוב ולחזור.אני לא חושבת שיש מקום טוב (כישראל) יותר בעולם וחרשתי אותו כדיילת ‘אל על’ לאורכו ורוחבו. תמיד רציתי לחזור הביתה, מכל מקום שהייתי, אלו יחסי אהבה גדולים, ושאני חוזרת הנה לאל איי, אני בדכאון כמה שבועות. אני, ללא משפחה כאן,  מתה מגעגועים ומאוד קשורה אליהם.”

בטל נפולת נמושות

השיחתינו קלחה והעלמה החיננית, ענבר טל, לא עצרה לרגע מלקלוט את מיטב יורדינו, והצהירה על מחויבותה בכל רמ”ח אבריה להשבתם של מהגרינו ארצה, ויפה שעה אחת קודם -”השינוי החשוב ביותר, מעבר לכל סעיפי ההטבות, ההקלות והמענקים המפורטים, הוא השינוי התפיסתי במעמדם של הישראלים היורדים והשבים ארצה. עקרנו מן השורש את גישת ‘נפולת הנמושות’ שליוותה את ההתייחסות ליורדים ולשבים ארצה עד כה,” היא אומרת, ומוסיפה – “אתם ישראלים, וזה הבית שלכם. זו השפה שלכם, המסורת שלכם. אתם חלק מאיתנו, אנחנו רוצים אתכם בארץ, ואנחנו מוכנים לעשות כל מה שנדרש לשם כך”. ואיך, בכל זאת, שאלנו, יכול משרד הקליטה לענות למי שבעבורו אין התנאים הכלכליים והתעסוקתיים מהווים גורם מרכזי לשיבה ארצה? איך תוכלי להשיב, באופן רשמי או לא רשמי, למי שבדומה לגלית, שצוטטה מעלה, אינה מעוניינת לשוב ולהשיב את בני משפחתה לכור ההיתוך הביטחוני והצבאי הישראלי? ענבר שותקת לרגע, מהרהרת בתשובה, ותשובתה, גם אם מספקת אתכם באופן אישי וגם אם לאו, באה, ללא צל של ספק, מהלב – “המדינה שלנו ייחודית, עם אתגרים ייחודיים ובעיות ייחודיות, ורחוקה מלהיות מושלמת, בהחלט. אבל המבצע הזה, כמו כל ניסיון אחר להשיב את היורדים ארצה, הוא קריאה לפעול יחד, כולנו, על מנת לשנות את המצב. על מנת ליצור עבורנו ועבור ילדינו ישראל חדשה, בטוחה. ישראל שכל אחד ואחת מאיתנו יכול להשפיע על עיצובה, היום ובעתיד. מה שבטוח, שמתוך ישראל, תוכלו לעשות הרבה יותר, להשפיע הרבה יותר, ובסופו של דבר ליצור עבורכם ועבור ילדיכם את המדינה שעליה אתם חולמים”. לפעול או לא, לשוב או לא, הבחירה היא, כמובן, בידיכם, כפי שהייתה מאז ומעולם. מה שכן, ואני מקווה שזה ברור עכשיו, גם אם לא תעשו עם זה שום דבר – ישראל, ארץ מולדתכם, על כל יתרונותיה וחסרונותיה, מתגעגעת אליכם, רוצה אתכם בחזרה, ומוכנה גם לעשות משהו בשביל זה. זה הכול, רק שתדעו. בשנה הבאה בירושלים הבנויה.אמן.
.(JavaScript must be enabled to view this email address)

שביט בשמיי אל איי                                         
מאת:מיכה קינן

                                                                                               
אמש ,בטרם סיימתי למלא את הבטריה של מצלמתי,קיבלתי ס.מ.ס עם כוכב אדום , מדובר במשהו בהול ודחוף. ערב ציוני מרגש במחוזות עיר המלאכים: ארגון ידידי צה”ל בארה”ב
ערך אירוע חגיגי לכבוד יום העצמאות ה-63 של מדינת ישראל, בשיתוף פעולה ראשון מסוגו עם בכירי תעשיית האופנה האמריקאית.וואללה, שחתי לעצמי, יהיה אקשן .השלכתי כל מה שהיה לי ביד ורצתי למלון סנצ’ורי פלזה.איזה באלאגאן, מוניות מצפצפות כמו בתחנה המרכזית של תל אביב . לימוזינות עושות חרקות ומורידות שאפות בלונדיניות. שעטתי לתוך המלון, בכניסה נתקלתי בכמה צלמות שמנמנות דרוכות, אולי הגעתי באיחור? ירדתי קומותיים לאולם, מדלג על שתי מדרגות כמו תיש צעיר. מאחורי הפרגוד עמד זקיף גברתן שחור שלכד אותי בגרון, “לאן אתה רץ בחור?”, הוא בלם אותי .נפנפתי לו בתעודה האדומה ומיד השתחרר לי המחנק. הנה חדר ההלבשה, עשרים יפות, מדהימות, סוף הדרך.  מעורטלות בכל מיני שלבים, ישבנים חטובים להפליא עם חוטיני חורץ, ביצבוצי ניצנים ללא חזיה,ותריסר מאפרות מרחפות בחדר מאחת לשניה כמו דבורים בין פרח לפרח. ממסקרות,מושכות בפוך,מסמיקות לחיים,מורחות שפתונים ,עד שנעתקה הנשימה מפי והטיפו הגבעות עסיס.
מבעד דוק ההכרה המתערפלת, אני שומע שיחה קטועה צה”לית, בין כמה חיילות לובשות מדי א’.(מה עושות כאן חיילות דוגמניות?תמהתי), ניסיתי להתרכז בחלום בהקיץ:
” סמלת מבצעים בתקשוב....מחנה בר-לב בצומת קסטינה... כן כן קיבלתי סמבצית....(הבלונדינית אוספת את שערה בקוקו) ואפילו לא הייתי צריכה לבקש, ישר הקצין מיון אמר לי שזה מה שקיבלתי!!! עשיתי  שבועיים טירונות בג’וליס, 5 וחצי שבועות קורס.... זה ביחד... כן יש לנו חדרים, מפזרי חום, מקלחות עם דלתות, אוכל סביר, אחלה תנאים..... סגל טוב.... לא קשוח מדי בינתיים אבל הוא בהחלט סגל טוב שאפשר לפנות אליו בבעיות והכל... אני מרוצה.... אחלה בנות באמת אחת אחת.... וזהו כיף לי בינתיים “
ועונה לה בקול עמום איזו רבטית כהה ויפיפיה(המאפרת מושכת בעפרון את הגבות): עשיתי טירונות של חודש שלם בניצנים.. ואחרי הטירונות שיבוץ במודיעין... תפקיד של שבוע-שבוע.. וקיצור שירות.. ככה שאני דיי מרוצה!! סה”כ קור מטורף בלילה בניצנים.. באוהלים מסריחים בעעע ..האוכל זוועתי, המקלחות והשירותים נוראיים.. אבל יש לנו אחלה של מפקדים.. והבנות ממש סבבה.. אז גם צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה! שבוע הבא ב”ה גם יוצאת שישבת ואחרי סוגרת שבועיים.. בעעעע.. יהיה טוב..
“וואי איזה בעיות עשית עם הזריקות בבקו”ם” ,נזכרת הראשונה, ואני רואה עכשיו שהיא ג’ינג’ית בהירה מאוד, עם נמשים ושיער אסוף.
“הגר??? זאת היית את??? עם הדובונים?? יא מצחיקה, דברת איתי באי סי שלחתי לך הודעה במסרים”.. איזה מחלקה וצוות אתן?! איך הולך?! גם אתן אוכלות רק מלפפון ולחם עם גבינה?
” חחחחחח............    , אני אוכלת לחם עם גבינה,שונאת את הגמבה.. רק עגבניה.. אין אוכל אבל אני שונאת ירקות ............חחחחח’                                                                                                                                                                                        והרס”פ...... חחחחח ...אמאלה, דרך אגב כבר קיבלתי שעות ביציאה, ליציאה הבאה שזה עוד
שבועיים... יש מצב יעשו לנו שבוע סליחות ויבטלו?!?!? חחחחחח.. גם כן הם עם המסדר פאקים שלהם... הולכים להתוודות אצל ה”אב בכנסיה”... חחחחח”                                                                                                                                  ...
“הסתלבטתי על המ”מ והמפקדת שמעה אותי אז היא התחילה לצעוק עליי.. וגם  עליתי על מדי א’ חמש דקות לפני הזמן יציאה והמפקדת תפסה אותי .. בקטנה.. אני ממש לא מתרגשת מהדברים האלה”                                    קוסראבק......... “כן, זאת היא! תתרגלי, כי יהיו לך עוד הרבה תקלים כאלה איתה! יום אחד בנקיונות המפקדת הקובבה השמנה הזאת שמעה אותי ואמרה לי “זה נראה לך הגיוני שאת אומרת דבר כזה??נעלאמאשלה..
” ואני כזה מרגישה כמו מפגרת,אהבלה.. כאילו מה אמרתי.... במסדר התוודויות היא אמרה הכל לאיש סגל, נעלסבתאשלו , כונפה משתנקרת..ומה זה רציתי להיכנס בה, אז הלכתי לדבר איתה והתברר שהיא שמעה שאמרתי - אם אפשר היה לרוץ אל המ”פ... פוסטמה”....
“אפשר לקבל כוס מים?” אני מחרחר בגרון ניחר,ומתיישב בכבדות.”מי זאת שביט ויזל? ”  . “אני”, עונה הבלונדינית הרזה ומפסיקה באחת את הלהג הצה”לי ששטף את אוזניוטישטש את הכרתי, עד לפני דקה.
” אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות לכבוד יום העצמאות

” יצא לי סופסוף קול נורמלי.אני ממקד את אישוני על השער ונכנס לתוך השורשים ומגלה שלא מדובר בחימצון דרמתי , משהו  קליל של ‘קלירול’, מאוד קרוב לאורגינל. לגבי עור הפנים פה יש בכלל איפור ממשפחת גווני האדמה הכוללים בין היתר את הגוונים השחמחמים, הזהבהבים, הכתמתמים והברונז. העיניים הכחולות שלה אופרו בצלליות אפויות בתנור בגווני זהב, ברונזה ושמנת. בתפוחי הלחיים השתמשו בסומק זהוב מסדרת אול אובר  ואת השפתיים תחמו עם עפרון לשפתיים, הנחתי שמדובר בשפתון מסדרת ניו שיק ועליו ליפגלוס מבריק במיוחד מסדרת אולטרה ריפלקט. לסיום המראה, צבעו אותה במסקרה שחורה מסדרת דיווה שמעבה ומאריכה את הריסים ומעניקה מראה דרמטי.אבל זה הכל חולף בראש הפרטי שלי, יש לה מבט מחייך,חושפת טור שיניים צחור למשעי ללא הנד אף עפעף. מין קשיחות קיבוצניקית כזאת,צוננת עם חיוך קרירי.אני טוען את המחסנית ומתחיל לירות.על כל צרור שלי,חוזר אלי צרור שלה,הכל פוגע בול,היא לא סתם מטרת דמות מקרטון.חשבתי להתחיל מהסוף,כי את ההתחלה מכירים כולם וזאת לא חוכמה גדולה.
היא יפהפייה אמיתית. שביט ויזל ,מגונדרת בשיער בלונדיני(נבדק) גולש, ו־55 ק”ג שנמתחים למהדרין על 180 סנטימטרים רובם ברגליים. אבל כל זה לא יגרום למלכת היופי לשעבר (2010) לשכוח מי היא (קיבוצניקית מבארי) ומנין באה (אשקלון).היא מלכה בלי פוזות וגינונים. כפי שאפשר להבין, גם בחורה עם רגליים על הקרקע שלא נשארת אדישה למאורע אופנתי מכונן  בסנצ’ורי סיטי כמו זה שפקד את קהילתינו ביום העצמאות החולף. והטיול השנתי הזה אלינו בא לה תוך כדי השירות הצבאי, התברר שצה”ל נאלץ לשנות את כל לוח הזמנים של חטיבותיו ואוגדותיו בכדי שויזל תוכל ליטול פגרה ולשוט ברחבי ארה”ב ולקושש כספים עבור מועדוני לילה צה”ליים לחייליו וחיילותיו.אצל ויזל, שמשרתת בחיל התקשו”ב (קשר) באזור קרית מלאכי(קסטינה) ב”תפקיד חסוי”,(מנהלת לשכת רח”ט תקשוב תא”ל אשר וולך) היא משלבת את המועיל והיעיל. בינתיים היא מנסה לשמור  על הגזרה הדקיקה והמוארכת - ויש לה סיבה טובה לכך,מיד בתום שירותה בעוד חודשים ספורים,תעלה סמלת (מיל.) ויזל על ציביל ,הדוגמנית מקיבוץ בארי (וכפי שראש עיריית אשקלון, בני וקנין, טורח להדגיש - בחורה שהעבירה לא מעט שנים מילדותה בעיר של שמשון הגיבור) ותוביל לראשונה מאז בחירתה כמלכת היופי של ישראל לשנת 2010, את הקמפיין של המעצבת אליאן סטולרו לעונת אביב קיץ  2011. ויזל תכנס לנעליהן של פרזנטוריות קודמות: הדוגמנית יעל רייך, השחקנית והדוגמנית יעל גולדמן ונשים נוספות אשר כיכבו בקטלוגים השונים של המעצבת במהלך השנים, ותשתכר עבור העונה בכ-20 אלף שקל.עבור הויזל שנפרדה מכתרה המלכותי לפני כחודש ימים, יהיה זה אתגר רציני,למרות שהיא נראית טוב. היא גבוהה, בעלת רגליים חטובות וחמודה מאוד. אבל אני מנחש שבאזור הבטן והגוף יש לה עודפי שומן, אוי ואבוי רחמנא ליצלן וברור שהיא אינה  מספיק חטובה כנדרש לקמפיין מוקפד וחסר פשרות . לדעתי, זו תוצאה של  הזנחה תזונתית בצה”ל וחוסר באימון גופני, כי בסה”כ היא רזה, אך למרות זאת אחוז השומן באזורים מסויימים גבוה. מומלץ שתתחיל להתאמן ולהפסיק לאכול שטויות,(כפי שנצפה בקבלת הפנים במלון פלאז’ה) אחרת תוך חודשים ספורים  היא עלולה בקלות להדרדר כאחיותיה המלכות לשעבר. בין טייק לטייק, ויזל סיפרה לי שבכל הפקה , אירוע אופנתי ותצוגה היא לומדת ומתפתחת ושהיום היא מרגישה נינוחה יותר במהלך הצילומים: “לאט לאט מכירים תהליכים ומהלכים השונים וזה מקל על העבודה”.לבנות שנמצאות בתחילת דרכן, מנדבת ויזל טיפ חשוב: “חייבים להשתחרר מול המצלמה, זה לא טוב להיות קפואה. את צריכה ליהנות מעצמך וזה ניכר במצלמה”. יצא לנו לדבר כמה פעמים במשך תצוגת האופנה,הכל זריז ומהיר,אין רגע דל,הבנות טסות למסלול וחוזרות לידי המלבישות הספידיות האדרנלין מתיז לכל הכיוונים והיא באיזי , אחלה בחורה.
בינתיים האפסנאי של התצוגה מתחיל לאסוף את התלבושות,הבנות שוב מתפשטות וחוסר הריכוז משתלט עלי.בעל אוסף התכשיטים,יוסי דינה, מרכז מאמץ לצלם את כל הדוגמניות יחד עם תכשיטיו היקרים (”זה היה של גולדי הון,מיליון וחצי דולר,תראה איזה יופי ,אין עוד אחד כזה בכל העולם”) טרם שימלטו לנפשם ,אישה אישה לביתה .שביט ויזל ניצבת בפוזה די נון שלנטית יחד עם מלכת היופי הנצחית שלנו אילנה שושן,ואני מתחיל לתקתק במצלמתי.נותר לנו זמן קצר בטרם  יצא האוטבוס עם משלחת צה”ל שממשיכה דרכה לסאן פרנסיסיקו ומשם חזרה לחוף המזרחי.הפעם אני מנסה לדלות צפונות עברו מויזל. היא חוזרת ומזכירה  את השנה שחלפה ובחירתה למלכת היופי בישראל. היא היתה מלכת היופי הקיבוצניקית הראשונה בישראל, כאמור מקיבוץ בארי. הקטע המענין הוא, שהיא חושבת שאין כמו היופי הקיבוצי, ושאין לתחרות סתירה עם ערכי הקיבוץ. למרות שאני כותב בעיקר על גברים נשואי פנים בגיל העמידה, החלטתי לחרוג מסמכותי ולברר בכמה שאלות זריזות ממש שניות לפני שיפליג האוטובוס שמתחיל להתמלא במשלחת הצה”לית.
מי את, שביט ויזל?

“אני בת 20 מקיבוץ בארי, חיילת בשירות סדיר בחיל התקשוב.נולדתי בבית יולדות של ביה”ח ברזילי באשקלון, מאז שאני ילדה תמיד אמרו לי בבית ללכת לתחרות מלכת היופי ושאני בטוח יכולה לזכות. גם דגמנתי בעבר, ככה שהנושא הזה לא זר לי, אני מכירה אותו היטב. אני בוגרת תיכון מעלה הבשור במגמת צילום וגרפיקה,ההורים שלי נתנו לי את השם שביט כחלק מהחלטה לקרוא לכל ילדיהם בשמות הקשורים לאור. לאמא קוראים מרסל -  והיא אחות שכירה בקיבוץ, לאבא קוראים אבי,עבד בעירית אשקלון והיום - יועץ לעסקים, אני האמצעית משלשה ילדים. עד גיל 6 גרנו באשקלון אבל אז אבא החליט שהוא רוצה לגדל ילדים בקיבוץ ואני מאושרת מדרך החיים הזאת. בילדותי ניגנתי בתופים, תקופה מאד אהבתי את זה אבל בסופו של דבר עזבתי. נולדתי לאמא ילידת מרוקו ולאבא צבר ממוצא הונגרי. אני מעדיפה אוכל הונגרי אבל אני מאד בעייתית באוכל: מלבד עגבניה, אני לא נוגעת באף ירק, אני לא אוכלת בשר טחון, לא נוגעת בג’אנק פוד ובעיקר אני לא אוהבת תבלינים באוכל. ההעדפה שלי היא לפחמימות - אני יכולה לחיות מפסטה ופירות. אחרי השחרור מצה”ל  אעבוד כדוגמנית כל זמן שזה ילך לי , אבל אחרכך אני רוצה להתנדב, אני מאד אוהבת ילדים והכי הייתה רוצה לעבוד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. אולי אפילו אהיה גננת בקיבוץ”.

“איך זה להיות הכי יפה בקיבוץ

”  ?  “לא רק בעיר יש בחורות יפות, ובקיבוץ שלי יש הרבה בחורות יפות חוץ ממני. אני חושבת שהכל בעיניי המתבונן.”
אחד הקורבנות הראשונים להכתרתה היה חברה הצמוד מקיבוץ בארי, שמו היה אדם - החבר הצמוד שלה עד לפני שנה מזה חמש שנים. שביט לא  היתה מוטרדת מהסטטיסטיקה שניבאה שחורות לקשר הזה. “אנחנו נישאר יחד” היא הבטיחה. “טוב לי איתו ואני אוהבת אותו ואני אשאר איתו”,אך נבואות ניתנו לקטני אמונה ואכן הבחור הוחלף והתנדף לדגם משוכלל יותר וששאלתי אותה לתוכניותיה למדגם האוכלוסיה הישראלית, ענתה בלי היסוס:” שישה ילדים, לא פחות ולא יותר, זה האתגר שאני מייעדת לבעלי לעתיד - כי ילדים זה שמחה. “ומהיכן את מביאה את ההילולה?” אני מתעניין “זה מהצד המרוקאי שלי”, היא אומרת. “אני מסתכל עלייך ורואה בלונדינית, קיבוצניקית עם שם משפחה כמו ויזל.” -”זה הצד של אמא שלי”.היא מצטדקת. “וואלה יופי. איך תביאי מהגוף הדקיק הזה שישה ילדים?”
“וואלה, וואלה. זה נשמע הרבה, אבל לאמא שלי יש שבעה אחים ואחיות ואני רואה שהם נותנים אחד לשני הרבה כוח. הייתי רוצה שגם הילדים שלי ירגישו את אותו הדבר. אני מקווה שאגדל אותם בקיבוץ או בכפר, בכל מקרה אני לא רואה את עצמי מגדלת אותם בעיר כמו תל אביב”.
איך הגיבו בקיבוץ על ההתמודדות בתחרות

?  “הקיבוץ כולו תמך ופירגן. הם שמעו שבחרתי להתמודד בתחרות הם מאד פרגנו. מאז שזכיתי  ובמשך כל השרות הם לא מפסיקים  לתמוך. הם כבר לא מתרגשים מהענין - בכל זאת,גדלנו ביחד”.
את לא מוצאת פער בין הערכים הקיבוציים לבין תחרויות יופי

  ?  “לא, ועובדה שהקיבוץ כולו פירגן. אפילו ראש המועצה האזורית “אשכול”, חיים ילין, תמך בי ובירך אותי על הזכייה. אני חושבת שכל אחד צריך להגשים את עצמו במה שהוא טוב”.
  את חושבת שבזכותך יתחילו להיחשף בארץ ליופי הקיבוצי

  ?  “אני מקווה מאוד, כי לטעמי היופי הקיבוצי הוא הכי הכי. הבנות הכי יפות באות מהקיבוצים. הכל מכוון מלמעלה. זה כנראה סימן – לא סתם אני באה מקיבוץ הקרוי על שמו של מנהיג תנועת העבודה, ברל כצנלסון. כנראה שבמלאות 100 שנות קיבוץ, גם לנו מגיעה מלכת יופי משלנו. ואם כבר קיבוצניקית כמוני, לפחות שתהיה מקיבוץ שיתופי”.

Find more photos like this on EveryJew.com

ולבסוף אני מבקש מויזל, לפני שהנהג מתניע את האוטובוס, לספר לי על יום טיפוסי בתל אביב ,יום של בילוי בקניון למשל:
“היה לי יום מדהים,יום לדוגמא, וזכיתי להיפגש עם החברות שלי למלוכה: בת-אל ג’ובי, עדי סאסי וגל ארז, שנורא התגעגעתי אליהן כי לא ראיתי אותן כמעט שנה מאז התחרות
עמדנו 8 שעות על הרגליים, עם עקבים כמובן, והשפרצנו על עוברים ושבים את הבושם החדש של כריסטינה אגילרה. כן, את זה עשינו בקניון  ונהנינו מכל רגע, אפילו כשנכנס לנו בושם לעיניים וגם קצת לפה (בת-אל סיפרה לי שיש לבושם טעם של כוסברה). האנשים בקניון היו נורא נחמדים, החמיאו לנו ואמרו שאנחנו אפילו עוד יותר יפות במציאות. מי שלא פחד לעמוד לידי (בגלל הגובה...) הצטלם איתי, אבל רק אחרי שישבתי או התכופפתי ואני כמובן שיתפתי פעולה. מלא ילדים התקהלו סביבנו, ואני – חובבת ילדים גדולה ובשאיפה להיות בתחום ההוראה, הרגשתי ממש כמו בגנון ורק לא רציתי שיגמר.
אז לעקבים כבר התרגלתי שזה מפתיע אותי מאוד, כי בתחרות ובתצוגות אני ממש סובלת מזה,
בין 14:00 ל-16:00 בתור הפסקת צהריים, הלכנו לאכול בבית קפה בקניון. ארבעתנו הזמנו מלא פסטות וסלטים לארוחת קומבינה, ולמרות שהמלצר שלנו לא האמין שנאכל הכל, הפתענו אותו והשארנו צלחות מבריקות.
זהו, עוד יום כייף עבר, אני אשב לי עכשיו ברכבת, אריץ את כל החוויות, אנמנם (מזל שאשקלון זו התחנה האחרונה) ואחכה לפגישה עם האמא החמודה שלי שבאה לאסוף אותי מהתחנה לקיבוץ בארי שבו אנחנו גרים”.

צלצלתי לקיבוץ, לעמית שלוי, מזכיר הקיבוץ לברר איך הקיבוץ באמת רואה את התופעה המלכותית המפתיעה: “המשפחה כבר שבע שנים בבארי, אמנם בהגדרה הם לא חברים אלא תושבים, אבל הם הפכו לחלק מאיתנו ולחלק מהנוף. משפחת ויזל היא משפחה נחמדה מאוד. האם מרסל היא אחות שכירה במרפאה, והאב אבי עובד בעיריית אשקלון. למשפחת ויזל מסורת קיבוצית ארוכה; לפני שהגיעו לקיבוץ בארי, מרסל הייתה אחות שכירה בקיבוץ רעים, ושם גרה המשפחה. שביט, היא בחורה מאוד עממית, ולא אחת שמרימה את האף. יש לה שני אחים, מאור אחרי הצבא ונריה בכיתה י’ בבית ספר נופי הבשור. “מה עשיתם עם ‘סקודה פאביה’ המכונית שזכתה בה בתחרות?

“=”  זה לא של הקיבוץ, כי הם שכירים. אם שביט הייתה בת קיבוץ, היינו צריכים למצוא לכך פתרון, כי אין מכוניות פרטיות בבארי”.

ללנסות לתאר את הציורים של אורה תמיר זה בדיוק כמו לתאר חלומות, שאני קם בבוקר החלום כבר מעורפל, נגוז ומתפוגג, קרעי החלום מתעסלים בערפל מעולף, אם היתה תרגושת גדולה, עדין הלב הולם, אם היתה מעצבת נפש  הרי שהיא עוד הומיה ודואבת. לעיתים אינך זוכר דבר וחצי דבר, אולם משהו מבפנים עדיין צבוט או חבוט, אבל אינך יודע מה.
באומנות של אורה יש איכות עתידנית ויופי צבעוני שרודף אותך עוד שעות רבות לאחר שראית אותם. הציורים שלה  לא מתוכננים, הם אינטואיטיביים לחלוטין, אתה שומע את צווחת צבעיה החריפים. כל ציור מקורי, כל עבודה שלה היא תולדה של מעשה ארוך של אהבה. היא מרבה שימוש במכחולים רכים מצובל ובצבעי שמן, בסיפוריה יש סמלי נוצרים. בציורים החושניים והסוריאליסטיים שלה  היא מנסה להביע רגשות בסיסיים ולנצל את האינטרנט האנושי מורכב.

אורה תמיר החלה לצייר בעודה ילדה רכה, אולי בת שלוש, בקיבוץ גברעם שליד עזה. היא היתה ילדה עדינה ובודדת, הוריה נפרדו , “גירושים לא טובים” היא אומרת. בגיל שלוש היא הצטרפה לאביה שנטש את הקיבוץ ועברו יחד לתל אביב, אמא נותרה בקיבוץ. הציור לדידה היה פעילות קדחתנית ,פיזית ונפשית, לשם היא נסה מהמציאות האישית, המשפחתית ומהילדים המנכרים של השכונה. היא לא שיחקה “קלאס” עם הבנות, . מה שנחשב השחתת זמן עבורה ,היא היתה במצב כרוני של ציור, היה לה דחף שאינו ניתן לריסון. את התמונה הראשונה מכרה בגיל עשר לעוזרת התימניה, שהיתה הורתה האמיתית. לעוזרת קראו יונה והיא הציעה לתמיר לסחור את ציוריה בגלריה בשנקין. ויונה  מתגרת  התמונות ואת הדמים מסרה לציירת הקטנה. אז כבר הדהד בקרבה קול שהדריכה אישית, קול פנימי שאומר לה שזה בסדר. זו  היתה הרפיתה, עזר להתמודד עם אילוצים ואתגר פנימי למצוא שלווה. כשאהבה את התוצאה, הגיעה לסיפוקה. לימים עבודותיה נודעו ונמכרו ברחבי ארה”ב, בעיקר בקליפורניה ,נקל למצאה בירידים לאומנות שם היא אומנית של כבוד. אם אתה בר מזל מספיק ויכול לרדוף אחריה ולהדביק את הקצב בה היא מציגה את ציוריה במאות האירועים, הבאזרים, הגלריות והסטודיוז, ואם יצא לך גם  לפגוש אותה ולראות את עבודתה, אתה תתפס ותלכד במלכודת הדבש של ציוריה. בהתחלה היה קשה ,תמיר שינסה מתניה והתגברה יום יום על אילוצי תיקשור אישיים ושמה מפלטה בציוריה הסוריאליסטיים. בכל ציור שלה יש משמעות ויזואלית ונפשית ויש סיפור משפחתי. חלק מהאילוצים קשורים בנכדה שלה אריאל, ובעזרה לנכדתה השניה שניצלה מסרטן בעזרת בית חולים לילדים של אל איי.

היום, המנהיגים של העולם החדש שלנו, נותנים חשיבות גדולה יותר למשקלם של הערכים חברתיים האנושיים שלנו, האמנות שלנו, השירה שלנו, ואת המוסיקה של העולם. אלו  הם האוצרות בכל תרבות, ובכל אומה, במשך אלפי שנות ההיסוריה הכתובה,המצויירת והמושרת.  האומנות מייצגת את האוצר הנעלה ביותר, המקודש ביותר של האנושות. אנחנו, כמו המנהיגים הבין לאומיים, חייבים לעודד, להעריך, ולתת תמיכה לאמנות טובה. אורה מתגלה כאמנית “גלובלית”. אנשים עם תובנה ומבט רחב על העולם, ירצו את עבודתה במשרד שלהם כדי ליהנות. אני מזמין אתכם לחקור את האמנות של אורה תמיר ולתת לעבודותיה לעורר בכם את הרגשות העמוקים . האומנות של אורה תמיר היא אומנות סוריאליסטית פנטסטית. אסקולה של סלבדור דאלי ,אותו היא גילתה במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. מיד שנגעה כף רגלה על אדמת אמריקה, לאחר השירות הצבאי, בו שרתה בקיטון זעיר בחיל הלוגיסטיקה כציירת כרזות וציורי קיר. הסגנון האישי של דאלי היה יותר ראוותני והדמיון שלו היה חסר גבולות ומעצורים. את הציורים של תמיר אפשר להסביר עד הפרט האחרון, אין שם דמויות מיותרות או ללא סיבה ניראית לעין. זו דוגמא קלאסית להבחנה בין תמיר לדאלי,שמאז תקופתו עברו יותר ממאה שנה. במשך כל הזמן הזה המשיכה האסכולה להתפתח והוסיפה ציירים ידועים נוספים ,כגון:   
    * מקס ארנסט
    * ג’ורג’ו דה קיריקו
    * אנריקו דונאטי
    * ולנטיין הוגו
*    אופנהיים
מ*      מראט
א
בארצות הברית היא נוחתת בתחילת שנות השמונים וגרה עם בן זוגה הטרי תקופה, וחוזרים ארצה ושוב לאמריקה שלוש פעמים. באחת משהותיהם בארץ הקימה לה גלריה משלה והצליחה ביותר.
אורה תמיר ממשיכה מסורת ארוכה של יצרניות מופת, עם מגוון רחב של ציורים הסוריאליסטיים שלה,  שהיא מציגה את היצירות המקוריות שלה למכירה בגלריה. ציורי שמן מקוריים  למכירה ישירה  במקום עם יצירת קשר עם האמן. הדפסים חתומים של יצירות אמנות זמינים גם בגדלים שונים, ואותם יש למצוא בירידי האומנות בהם היא משתתפת ברחבי קליפורניה. אני אישית ישבתי בדוכן למכירות אומנות של חברה בסמוך לביתן המידות של אורה תמיר. הדוכן שלה יוצר הצלחה מיידית והוא תמיד עמוס בשוחרי אומנות שצובאים אל הביתן בשקיקה.
חחלק מציוריה אינם מסחריים אלא מבטאים את אשר היא מרגישה, אך רוב רובם כן מכירים וזוכים לביקוש גדול. תמיר עורכת הרבה ירידים והאיפיון של כל ציור הוא חד משמעי שווה בכל יריד, אם ציור לא נועד להמכר הוא לא נמכר באף שוק. ואילו אותם שיש לה מכירות גבוהה נמכרים רובם בכל בירידים. אין לה תשובה חד משמעית לסיבה. היא מבארת לי בכל ציור את הסיפור. לדוגמא את אחד הציורים ששבה את עיני היא מתארת כדלקמן, ”זה סיפור אהבה,הגבר לא שולט, בשבילו האישה היא האוצר, שהוא מרים אותו למעלה, תסתכל עליהם,הם באותו הגובה. בשבילה הוא מי שמגן עליה, מי שנמצא שם לשמור עליה. אני מאמינה שנשים, כמה שהן טוענות שהן עצמאיות, וכולי, אנחנו כולנו רוצות את הגבר שלנו שיהיה שמה שצריך.”  וישנה  שם עבודה אחרת עם גבר במסכה וקשה לה להסביר את הענין אבל באופן כללי הנה התאור של תמיר את עבודתה :”יש לו מסכה כי לכולנו יש סודות, אני מאוד ויזואלית ואני אוהבת גברים ונשים מחוטבים ושריריים. אבל אני תמיד אהבתי ריקוד, לא בעצמי אלא רק בלהביט. אני גם אוהבת אתלטיקה, את גוף האדם בתנועה, פשוט להסתכל עליו”. אני מציין לה שכל ציוריה מאוד מיניים,בחורות חטובות עם שדיים גדולים ונישאים וגברים אתלטיים עם איזור חלציים בולט ומפותח ותמיר עונה ובעיניה ניצוץ קטן: “למה לצייר מכוער,אובוויאסלי זה סקסי ואובוויאסלי אני אוהבת אסטטיקה”..
אאני מודה בפניה, שציוריה לא מדברים אלי, ואותם שבחרתי לראות היו היותר מציאותיים ופחות סוריאליסטיים, ומסתבר שאינני במיעוט.  תמיר:  “בקהל שרואה את העבודות שלי ,אני לא מדברת לכל אחד, להיפך. אני גם לא מחפשת לדבר עם כל אחד. זה לא מדבר לכל אחד , אני מדברת, אולי עם עשרים אחוז מהקהל.  אבל הקהל שלי, העשרים אחוז, שאוהב את הציורים, הוא אוהב אותם בגדול “.
“תמיר: “הציורים שלי הם כמו פסיכואנליזה על דף. כל אחד מפענח אותם בשביל עצמו. השאלה אם בכלל מענין אותך להשקיע במאמץ ובחויה חושית רגשית כזאת? הרבה יותר נעים וקל להסתכל על משהו צבעוני כזה, שזה לא אומר שום דבר. זה טוב, אני לא צריך להכנס לתוך זה ואני לא צריך להיות מעורב נפשית.  אצלי, לכל דבר יש סיבה ומסובב, אין פה זיוף, זה הדבר האחרון שאעשה”.
“,”באים אלי לדוכן ומתחילים להתפתל ולנסות להבין או להסביר לעצמם, ואני רואה שיש למישהו בעיה עם זה . אני אומרת לו  אל תתאמץ לעשות קומבינציות, תסתכל על מה שמדבר אליך, אם זה לא מדבר אליך אל תגע. הדברים האלו מעוררים איזה דבר פנימי בבן אדם, וזה יכול להיות גם בשלילה”.
“יכולתי לעשות מחיה מצוינת מהרבה דברים שהם קלים,אתה רואה שמבחינה טכנית אני שולטת בכל המדיות. לעשות ציורים שהקהל יאהב היה לי מאוד קל, אני לא מוכנה לוותר לעצמי,אני עושה את אשר אני אוהבת, ככה חונכתי.”
. פעם פגשתי את אורה תמיר, בסנטה מוניקה, בתערוכת אמנות שנתית  ובדוכן שלה התגודדו כמאה איש בצפיפות והתלהבות. היה אחד שסיפר לי שיש לו כבר שישים ציורים אורגינלים של אורה. הוא אוהב את

Find more photos like this on EveryJew.com
    הציורים עם הצבעים החיים, החושניים, שמסמלים את כמיהת האדם לאהבה והגשמה.
אאז  אורה מספרת לי, מעל ראשי ההמון הסואן, שהנה ניגש אליה אדם מבוגר בתל אביב וסיפר לה שקנה ציור שלה כשהיתה בת שתים עשרה. “אתה לא תתעשר מזה אלא רק אחרי שאני אמות”, היא אמרה לו בצחוק.  אז כאילו לפייס את דעתה מהצהרתי הקודמת על הסתייגותי מציוריה, הצבעתי על ציור גדול וצבעוני שמראה גבר ואישה בחיבוק אוהב ברגע של אורגזמה. השניים הופכים לאחד בציור שנקרא “1 +1 = 1”.  זה חזק עמוק ומפואר. ושאני לוקח אותה לבדוק מקרוב, אורה פורצת בצחוק נדיר, ואומרת לי, “לכל סיר יש מכסה”, ואני מחזיר לה בצחוק , “וגם לכל פח אשפה”.

איך נשרפתי על שרוף  ויצאתי עם כוויות אהבה בוערת
קריאה חובה לכל אוהבי ארץ ישראל היפה..

מאת :מיכה קינן

המפגש עם עינת שרוף החל צונן צפוד ומנומס, צנחתי על המושב הקר בבית הקפה מוכה רוחות ופרצים וממולי יושבת קפואה
מלכת הזמר הישראלי. שפתיה החלו להכחיל ורטט של צינה חלף בלחייה.הסרתי את המעיל החם
ועטפתי אותה במחווה אבירי.בתוך שעה קלה נמוגו אדי הכפור והאוירה החלה להתחמם,אלא שלא היה כל תנור ,אח או מיחם בסביבה,החום קרן מעינת שרוף.נדהמתי מהשינוי , מלכת הזמר הפשירה את נטיפי הקרח שקפאו על חלונות הקפה, טיפות רותחות ניקוו על הריצפה וקיפצצו בגיל לצלילי קולה החם והמזמין של נסיכת המדבר.
אודה ולא אבוש ציפיתי לפגוש אלופה יהירה ושחצנית, ששמעה יצאה לכל קצוות הארץ,מאות אלפי מעריציה נשאוה על כפיים מערב שירה למשנהו. זמרת עם קול ענק ולב בגודל האוקיינוס.  והנה מתברר כי היא באה  הנה כדי לעשות לנו רק טוב. אישה נאה ותמירה,חיוך כובש ולב יוקד, על כל מילה של פרוזה מתרוננות לה ארבע שורות של שיר. גם אם אין לכם מצב רוח לשיר – תשירו. חיבוק גדול ממנה והנך במנגל נפשי,הלב והטחול שלך נצלים בגריל של קולה החם והאוהב. אין ולא הייתה זמרת כמוה בתולדות המוזיקה הישראלית.  הראיון הפך להופעה,האישה הזאת היא תופעה,והכתבה שלפניכם באה הישר מהנשמה.

מלכת המדבר

ההיסטוריה של שרוף רושמת דף ראשון במושב חצב הדרומי אותם הקימו קבוצת עולים חדשים מטריפולי שבלוב.משפחת חלפון,הביאה איתה בין מטלטליה גם פסנתר  מקשים קטן שהיה נדיר ביותר בשנות החמישים הצנועות.לובה אליאב היה שר החקלאות,  הוא לימד את המשפחות שהגיעו מצפון אפריקה להשתמש בכלים חקלאיים ולימים המושב שגדלה בו, חצב, הפך להיות משגשג. הילדה העליזה והמתרוננת החלה לשיר ולנגן, עוד טרם  לימלמה: ‘אבא, אמא’. בגיל שלוש היתה מגבבת את קוביות העץ בגן הילדים של המושב ונעמדת קוממיות ומתחילה לזמר.מאז, היא חייבת לטפס על דבר מה, בכדי לפצוח ברון,יהיה זה דלי או שולחן, היא זקוקה לבמה כמו אויר לנשמה .היא זוכרת את השיר הראשון ששרה, ולתדהמתי היא קמה באמצע הקפה ופורצת ב - ‘היה היה פנס בודד בקצה שכונה’, ואני נער מקהלה מזדקן, לא יכול שלא להצטרף, בקול נמוך משהו, ‘והוא האיר את ילדותינו הקטנה’....וכך זה ממשיך לכל אורך הראיון ,שורה של מלל ומיד בהשלמה והרמוניה, כמו במשחק אסוציאציות ילדותי, אנחנו נזכרים בשיר.

“לובה אליאב, ז”ל, אימץ את אבי, בן ציון חלפון” שרוף מעלה זכרון, “שהיה מזכיר מושב חצב, ולימים מזכיר תנועת המושבים, ולאחר מכן סגן שר החקלאות. אבי נהרג ב-77 בתאונת דרכים בצומת כנות, כשהוא בן 48. אני הייתי רק בת 14, מוזר לי, כי זהו כמעט גילי היום, וכל השנים הייתה לי אובססיה לעבור את הגיל הזה. חשבתי על זה כל החיים, איך זה מרגיש להיות יותר מבוגרת מאבא שלי”.
לעינת שרוף יש היסטוריה לא קטנה בדרום הארץ, ובמיוחד במדבר.
” בתחילת שנות ה-80, כששתי בנותיי התאומות היו ממש קטנות,אחותי ראתה מודעה, שמחפשים זוג שינהל מסעדה בצומת קציעות בנגב.
“החלטנו לעשות מעשה חלוצים ולרדת דרומה, תוך יומיים ארזנו ועברנו. היה לנו קל להחליט, כי זה היה נוף ילדותנו”, מעלה עינת זכרון מדברי. הפונדק היה בסגנון הסרט “קפה בגדד”, שבעלה והיא עבדו בו והיה בבעלותם.
“אפשר היה לאכול אצלנו סלטים ובשר באסכלה (” אתה מכיר את המילה ‘אסכלה’ יענו מנגל “) , ולשמוע ברקע את אריק איינשטיין וג’ו קוקר. בנופי המדבר של אז זה היה דבר די נדיר”.
“א

יך התחלת את הקרירה שלך כזמרת

?”  שואלת הסקרנות.
“באותה תקופה היינו בקדש ברנע, יום אחד נפל לי האסימון שאני זמרת ויכולה להופיע. בקיבוץ רביבים, השכן, היו מזמינים לפעמים לשירה בציבור בחגים. נהייתי חלק מהרכב שקראו לו ‘סמטה מדברית’ והופענו בשביל הכיף. יום אחד, לובה אליאב ,ארגן אירוע גדול עבור הסוכנות היהודית וביקש שאופיע. הוא שידך ביני לגיטריסט מדהים, יגאל חרד, ושבוע לאחר מכן, יחפה בג’ינס קצר עליתי לבמה הישר ממקשת האבטיחים. שרתי את השיר ‘למדבר שאנו’, שמאז הוא ההמנון שלי. את הרגע המתוק הזה של ההתחלה, לא אשכח עד יום מותי”, ושוב אנחנו עושים את ” לי לי לי לי לי ......למדבר שאנו” והמלצרית השיקצה הבלונדינית בוהה בנו בסקרנות של ד”ר צ’ארלס דארוין באיי גאלאפוגוס.
“מה את יודעת על ההיסטוריה של שירתינו הציבורית בישראל?”
“עד לא מזמן שירה בציבור הייתה נחלתם של המבוגרים “, אומרת שרוף בכובד ראש ומפשילה את שרוולי מכנסיה ומשחררת את הנעליים הלוחצות “, אותם מבוגרים שמתרפקים על ימי הזמר העברי ועל הימים שבהם רקדו ריקודי עם ועלזו בחוצות העיר במעגלים . כיום השירה בציבור היא  גם נחלתם של הצעירים. בשנים האחרונות אנחנו עדים לעלייה בפופולאריות של ערבי שירה בציבור
הן בקרב צעירים בגילם והן בקרב צעירים בנפשם. חייבים לקשר את הווי שירה בציבור לימי קום המדינה העליזים והאוטופיים אבל מסתבר כי היו כאלה אירועים עוד בטרם קמה המדינה והיו נהוגים גם בקהילות יהודיות בגולה ולא רק בישראל כפי שחושבים. הדור הצעיר מיד מקשר בין ערבי שירה בציבור לבין שרל’ה שרון שסחפה אותנו בשנות השמונים וריתקה אותנו למסך למשך ערבים שלמים. כמו בימים קדומים יותר נהגנו להצטרף לשירים שהיא שרה עם המשפחה. ורובם ככולם היו שירי ארץ ישראל היפה והטובה, שירי להקות צבאיות וכו’. כיום הדברים שונים, עכשיו נכנסו לערבי השירה הסוחפים האלו שירים נוספים: שירים מזרחיים, שירים ים תיכוניים – סגנונות אלה לא היו קיימים לפני עשרים שנה, בהחלט ניתן להצביע על התפתחות חיובית שבוודאי סייעה לפופולאריות של ערבי השירה בציבור – בימינו והרחיבה את קהל הנהנים ממנה.”

.
“מה יש בו בערב שירה בציבור  שכל כך הרבה אנשים לוקחים בו חלק ?”

“יש בערבי שירה בציבור המון מרכיבים מהנים שסוחפים אנשים רבים” מעסה שרוף את כפות רגליה הדואבות מהשיטוט ברחבי הבוורלי סנטר והקניות הנפלאות שערכה עם חברת ילדותה רונית. “סיבה אחת טמונה בכך שזוהי פלטפורמה לאנשים שאוהבים לשיר. הרבה מאוד אנשים אוהבים לשיר ולא לכולם יש הזדמנות לכך מעבר לשירה באמבטיה וערבי שירה שכאלה למעשה מהווים מפלט לאנשים עסוקים שאוהבים לשיר. סיבה נוספת שרבים נוהרים לערבי שירה בציבור נעוצה בעובדה שאמנם רבים אוהבים לשיר אך לא כולנו בורכנו בקול של זמיר. וערבי שירה בציבור כגון אלו מאפשרים לאנשים בעלי קולות פחות טובים לשיר ברינה ובדיצה מבלי שיבקרו את הכישרון הווקאלי שלהם. עניין נוסף שמהווה סיבה לפופולאריות של שירה בציבור טמון ב-ביחד, ב-בצוותא. ה-בצוותא זוהי תכונה ישראלית אך לא רק ישראלית. הישראלים אוהבים את תחושת הביחד, את הקהילתיות את הסולידאריות שבשירת שירי ארץ ישראל, וזו מביאה ישראלים רבים לערבי שירה בציבור.”

הקפה המביל מגיע סופסוף לשולחן, המלצרית החמצמצת ,צהובת המחלפות, אינה מסוגלת לדמיין למי היא מגישה קפה, מצד שני לא הרחק מאיתנו יושב זמר מערבוני הנשמה, ‘פט בון’ ואנחנו שועטים לקבל אוטוגרפים. לא,הוא לא מכיר את עינת שרוף, כן, הוא מכיר את טופול ונטלי פורטמן. אנחנו חוזרים לשולחן מאוכזבים,”מקרה אבוד” אומרת רונית ומביטה בצער בפט בון שלא יודע מי זאת עינת שרוף.

Find more photos like this on EveryJew.com

אני מתעורר ומתחיל לחפור לתוך הנפש העמוקה של שרוף,המטרה ברורה,אני רוצה להפשיטה ולגלות האם תוכה כברה, ובנטית גרון אחת אני מתחיל לירות צרורות נותבים הישר לתוך ליבה ,לב הארי הקדוש.
“אומרות לי הנפשות הלוחשות, שהשיער שלך לא טבעי בכלל, אלא מושאל מאיזו זקנה מקסיקנית?”
“יאללה איך שהזמן עובר “, שרוף לא מתרגשת מהגישה האינטימית הישירה ,” אני זוכרת את השער שלי מפעם, היה מלא וסמיך וחזק, היה כבד וכהה. ככה אמרו לי. אל תגעי בו ואז, בסופה של אחת מההופעות התיישב לידי אפי מעצב השער הנפוץ מכיכר המדינה. 
הוא נגע בו. בשיער שלי. ובקול מלא רגש אמר ״ניסים ונפלאות נעשה ממנו״ ומאז שהוא מטפל בשיער שלי, זה נראה כמו פאה ישנה,אבל מה אעשה, אני מכורה לרגע הזה, אחרי שהפן הסתיים, לאוושת הרוח בשערי המתבדר, או יותר נכון ממה שנותר ממנו המסכן וזהו. אחרי אפי  יש כבר מסביבי צוות ספרים מקסים ומבין כמו אילן בבן יהודה שטראסה ואילן בנווה אביבים, ונועם ברמת אביב הישנה, וראובן במרכז המסחרי הישן מתחת לכיכר ואפי מכיכר המדינה. כמובן, התחלתי השבוע לקחת גלולות שיחזקו את שערי וימנעו ממנו נשירה נוספת על זו הקיימת , אני שהייתי שמשון הפכתי לדלילה”. מסיימת שרוף את הקינה ומוחה דמעה שכמעט חרצה תלמים בלחי של ארץ ישראל היפה והטובה.
  “את יודעת?” אני חודר ללא בושה,”שמתי ליבי ועיני בחזה שלך, שהיה בנוי לתלפיות,והנה קמל, כמש, ונפל.”

”אני מנסה לא לשכוח לסדר את מגירת החזיות שלי” היא עונה סביב ובעדינות,” יש שם כבר כמה שגדולות עליי, ויש שם כבר כמה שממש קטנות עליי, ואל תשאלו אותי איך זה הגיוני. אני אחת ששומרת בכפיתיות כל דבר שקשור בעבר, אז כמו שאני כל הזמן מתגעגעת לאהבות הראשונות שלי, לצביקה, לאיל, וליוסי, אני שומרת את החזיות שלי מפעם, אולי פעם אעשה מזה תערוכה. הייתי פעם בבר ניו יורקי, שכל אחת ששותה קצת יותר מידי, זורקת את החזיה שלה על הברמן. בישראל –זה לא היה הולך. חזיות עולות המון. ופה גם הברמן יכול להיות הבן של השכנים, שתרדי איתו למחרת בבוקר במעלית. אז כשאין על מי לזרוק את החזיה, את שומרת אותה, לפעמים היא יכולה להזכיר לילה בלתי נשכח, לפעמים היא מזכירה לך פשוט מבצע מדהים במשביר לצרכן, שאי אפשר היה לפספס אותו. אז לכן אסור לי לשכוח, כן, כן לסדר את המגירה של החזיות, מי יודע אולי פעם אמצא שם אהבה.
                                   
“היום את ממש נראית רעננה וצעירה” שוב אני אוזר אומץ,” למרות שסיפרת לכולם שאת הסמל של העייפות הכרונית במשך היום

?”

“אני עייפה,” מביטה בי שרוף לפתע במבט לאה, “השבוע רק מתחיל ואני כבר עייפה, יש לי חיים לא רעים, אבל אני עייפה. כי אם לא אחזור למיילים בזמן אז חס וחלילה לא תהיה לי עבודה, ואם לא אחזור ל-אס אמ אסים בזמן אז לא יהיו לי חברים. ואני צריכה לשמור, לא על המדינה אלא על המשקל שלי. כי אם אני עולה על הבמה ויש לי בטן קטנה אז מיד תהיה איזה כונפה שתבוא אחרי ההופעה ותלחש לי בקול נוגה את יודעת –קצת שמנת וחבל. אז אני עייפה, עייפה מלהכניס את הבטן לפחות שעה בכל הופעה, ואם אני פוגשת מישהו ברחוב שלא ראה אותי שנה, אז אני עייפה מלהתאפר-גם בבוקר, כי אם מישהי תראה אותי בבוקר לא מאופרת עם שחורים סביב העיניים, שירשתי מהסבתא שלי, אז היא תגיד לי בקול הנוד החלוש, את יודעת, נראה שלא ישנת כל הלילה. אז  עכשיו אני מתאפרת בכל בוקר שלא תהיה לאף אחת סיבה להגיד לי שאני נראית עייפה, אבל בכל זאת אני עייפה.כן,אני עייפה מלהתפלל בכל יום שהבנות שלי יהיו מאושרות, שיאהבו את מה שאני עושה, שלבן זוגי יתחשק עלי פעם בשנה,שלא ארגיש זקנה, שאמשיך לחיות בהרגשה שהכל כל כך נפלא. אז כן אני כלכך עייפה,אבל בסך הכל שמחה.
.
.
.”אומרים עליך, שתמיר הרפז,בעלך האמיץ בקושי עומד במעמסה,שאת מחזיקה אותו עם חבל קצרצר?”

.
“מה כבר רציתי?” יורה שרוף חזרה בטון אסרטיבי תקיף,” מה שרציתי, שיקום בבוקר ויסתכל עליי דקה ארוכה ארוכה מבלי שהמשפט הבא שלו יהיה: “תעשי טובה ותביאי את העיתון”. מה שרציתי, שאם הוא כבר יורד לסיבוב במרכז השכונתי שיביא את עיתון הבוקר עם הניחוח של טריות הדפוס, מבלי שאצטרך להזכיר לו פעמיים. מה שרציתי,שלא אצטרך לסמס לו מייל בענין הזה. מה שרציתי, שכשאנחנו יורדים במעלית ביחד יסתכל עליי ועל איך שרזיתי ולא על עצמו ועל איך שרזה. שאחרי שסיים עם העיתון יקפל אותו בעדינות ויגיש לי ולא יעיף אותו קיבנימט על כל המצעים המרופטים שלנו במיטה, ושאני עושה צבע כהה כהה על השיער שכבר לא גולש לי, כי אילן הספר שלי הציע שינוי וגם דופקת פן מטורף ומורטת כל מה שאפשר מהפנים, אז מה בסך הכל רציתי? שכשאכנס הביתה הוא יגיד ’’מאמילה איזה שינוי! את נראית הורסת”, ולא כמו שקרה לפני שבוע שאמר לי- אחרי שבהה בי לשנייה, “אני רעב”. מה רציתי? אתה יודע מה רציתי? שלא ישתנה לי בכלל הבעל הזה שלי, כי הבעל של ההיא מהבנין ממולי, שכל הזמן זכר וזכר כל דבר טוב ונכון להגיד לה, כבר לא איתה, ואני רוצה  שתמיר ישאר.”

“ולסיום אבקשך לעוץ עצה לכל הישראליות בוואלי שנשבר להן מהבעל ומהילדים ומהמשכנתא.”

“סעי לישראל לאילת,אני אומרת להן “,מחייכת שרוף בהבנה לאידן,” תראי איך שמיד את חוזרת להיות אותה אחת,  אחת, שלקחה תרמיל בגיל 15 ועלתה על אוטובוס, והייתה בטוחה שאין מקום רחוק יותר,סעי לאילת נקיה ממחשבות,תשאירי את הדאגות באל איי על הספה של עור שהוא קנה לך. אל תקחי הרבה בגדים ואל תקחי הרבה ספרים, קחי את השלווה שהיתה לך בגיל 15,  זוכרת איך פעם זה היה פשוט לשיר, לחיות, ולא למות . אז תגיעי לישראל ותרדי מיד לאילת ולא משנה באיזה מלון תהיי, קחי מגבת ונעלי אצבע ולכי ברגל לאט לאט לאט לים, כאילו אין משכנתא בעולם. ואין צלוליטיס ואין דיפרסיות לפעמים תגידי לעצמך שלוש פעמים ‘הכל בסדר’ ופעמיים ‘הכל טוב’, תדשדשי בחול, זה טוב לעצמות וגם אם המים קרים תשכשכי בהם אל תוותרי וברוכה הבאה בחזרה לעולם הנעורים, סעי לאילת אני אומרת לך, תראי איך שמיד את חוזרת להיות אותה אחת.”

                                  ראיין וכתב:מיכה קינן

לקראת ביקורו הצפוי והופעתו המיוחלת מעניק המוזיקאי המיתולוגי, שלום חנוך, ראיון  חושפני ובלעדי “ערב טוב אדוני,הכיצד ערבה לך טיסתך? ” אני פותח בגישוש זהיר ורועד את הראיון ההיסטורי. האייקון האגדי שיושב לפני לא יזכור את הכתב הירוק והנידף מעיתון ‘במחנה’, שהיה מלווה את להקת הנח”ל מהאחזות להאחזות ,באותם ימים, שלום חנוך, כבר ירד מהמדים והתהלך בציביל, ועדיין היה מתלווה לחבורה מידי פעם.
“בסדר,מה שלומך”, הוא עונה לי בזחיחות כאילו זה עתה ירד מהמונית בדיזינגוף.

“מה מאפשר לנו סדר היום?כמה זמן מוקצב לנו לראיון ?” אני חוקר בחשש.                                     

“בוא נלך עם הראש שלך ונראה כיצד ילד דבר,סע, סע לאט.”

אני מתרווח בזהירות בכורסא ומביט באבי אביו של הרוק הישראלי, שכתב ויצר מאות שירים אלמותיים, המוכרים כלכך, שמשרים עלינו תחושות והתרגשויות, שמפעפעות בליבינו ומזכירות לנו  נשכחות.
ערפילי געגוע , גלים של נוסטלגיה חמימה, דברים שבינו לבינה, רומנטיקה שחלפה ופרחה לה, צביטות לב כואב, אהבות שכזבו ועזבו,ילדות נשכחת, דמעות שונקות .
שלום חנוך, בשביל רובנו,הוא היסטוריה כמוסה, סיפור חיים, חלק בלתי נפרד מהוויתינו ושורש מהותינו כישראלים ניצחיים החיים כאן או שם אבל לעולם.
“על מה אתה חולם”, הוא מעיר אותי מהגיגי, ” איפ יו וונט מי טו טוק טוק - יאללה שוט”.

“אני מנסה להבין מה מסתתר מאחורי התופעה?”,אני פותח.                                                     

“למה כולם רוצים כלכך לדעת מה יש מאחורי, צריכים לדעת מה לפני,שיבואו להקשיב שישמעו את המוזיקה ויהנו, זה העיקר”.

“אנחנו יהודים בני יהודים שתמיד רוצים לחקור במופלא מאיתנו ולדעת מהיכן זה בא וגם כמה זה עלה?”                 

“גם אני מתעניין ומתפלא לעיתים, אבל בוא נזרום עם זה,נברר את זה אחרכך, מה השאלה הבאה?”

Find more photos like this on EveryJew.com

“האם אתם עורכים סבובי הופעות בחו”ל  כל שנה?”                                                           

“האמת היא שכבר לא יצאנו מהארץ לסיבוב מספר שנים, אנחנו מופיעים בפעם הראשונה בחו”ל עם התוכנית שנקראת ‘יציאה’, ולא במקרה. זה הצד הרך שלי וזה לא קשור ביציאה רכה, אלא משום שאני מנסה לשקף את הרצון של הקהל שלי, שמתיחס לסגנון המופע. כולם מכירים שני צדדים שלי , שעמלתי וטרחתי שיכירו. האחד זה הצד השקט והאנטימי, והשני זה הצד של הרוק. זה הצד שאני לא דופק חשבון, לא בעוצמות הרגש, ולא בדציבלים. אני חייב לומר לך, שאני שמח להיות בשלב  זה בחיי, ולקח לא מעט זמן, שאני יכול לנוע מצד אחד לשני, זה מאוד ממלא אותי, מאוד כיף לי שני הצדדים.
מצד של רוק לצד של אינטימיות, ובחזרה לקצב של רוק. תמיד זה היה כך, אבל לא הופעתי במתכונת הזאת, למרות שקיבלו אותי בשתי הצורות. דווקא בצורה השקטה לא הופעתי, כי חשבתי שזה לא יעניין אותי כלכך.
המצב הזה קרוב יותר להוויה האישית שלי בזמן כתיבת השיר ושל ראשוניות, פחות לבוש, יותר ערום וחשוף, בלי עיבוד, בלי הפקה והדברים השייכים לחלק התעשייתי של המוזיקה.”

“האם יש קשר לסגנון , לגילך המופלג ולמצבך הנפשי המשופר?”  
                                                                                                        “אני מניח במבט לאחור שזה גם קשור לגיל, זה גם ענין של איזשהו בטחון, דווקא להיות עירום, בגיל מיושב ולהופיע עם רוק בגובה העיניים, והופעות שהם עם אנרגיה ,מדליקים אותי יותר , דבר ששאפתי אליו תמיד.היה לי מאוד קל לכתוב את השירים השקטים, אבל חשבתי שזה לא קונץ גדול, ולכן עשיתי את זה, אבל רציתי להביע יותר, הרבה יותר. כתוצאה מכך שאני חי ככה וככה שנים, נוצרו מספיק חומרים, גם כאלה וגם כאלה.
“היום אני יכול, בהופעה עם משה לוי, ורק שנינו, אני עם גיטרה והוא עם פסנתר, לבחור באופן ספונטני ממאה ועשרים שירים, במקום להחליט מראש שאנחנו עושים שיר זה או אחר. יש לנו שלד של תוכנית, של שירים שנעשה אותם, כי אני יודע שבלי זה הקהל יצא מופסד. בהרגשה שהוא לא קיבל את מה שהוא רוצה. יש לי איזשהי מחויבות לקהל. מדי פעם אני שואל את הקהל האם בא לו אישהו שיר מיוחד?
“במשך השנים קלטתי שהקהל מבקש את השירים הידועים והצפויים, ישר צועקים: ‘מאיה’ , ‘משיח’ , ‘ככה וככה’ או ‘נגד הרוח’. אולם אם אנחנו שומעים בקשה שהיא יוצאת דופן, אנחנו מיד נענים בהתלהבות. הרבה פעמים, שאנחנו מבצעים שיר, שלא הושר הרבה זמן, הוא יוצא מאוד טוב, מאוד מרגש, מאוד מיוחד, כי  יש בזה את הראשוניות.”

“האם זה משעמם אותך,או נדוש לחזור לשיר ידוע ומוכר?”                                                     

“לא זה לא משעמם, משום שאחרת לא הייתי עושה זאת יותר, אם היה משעמם אותי לשיר ‘מאיה’ שוב ושוב ,אז לא הייתי שר אותו. יכול להיות ערב מסויים שלא בא לי לשיר את ‘מאיה’ אז אני שר שיר אחר. הענין של הופעה , הוא עולם אחר משל הכתיבה, כמעט כל ביצוע שונה במעט , מגוון.”

“האם אתה מעדיף לכתוב שירים,להלחין או לשיר?”       
                                                                                                                                           

“העדפה הגדולה שלי היא ההלחנה, אולי בגלל ביקורת עצמית או משהו. קל לי יותר להלחין, אבל מילים חשובות לי לא פחות, גם במצב רוח קל וגם רציני, המילים הם לפחות חמישים אחוז מהענין.”

“האם אתה צריך להזדהות עם מילות השיר המוגשות לך?”                                                        

“רוב השירים שהלחנתי , גם כתבתי את המילים. קודם כל יש לי את עצמי בשירים אלו. כשאני משתמש בטקסטים של אחרים זה נובע מסיבות ונסיבות, לדוגמא שעבדתי עם אריק אינשטיין, הוא כתב אותם ורציתי לתת ביטוי לטקסטים שלו. הרבה פעמים, הלחן עשה אותם, ערכתי  והלחנתי את השירים בצורה שהיתה כמעט שלי, זו המומחיות שלי, זה העיסוק שלי בעצם. החיבור בין המילה הכתובה והמנגינה המושמעת ,הוא זה שמדליק אותי, והשילוב בלבד עושה את השיר. יש פה חוקיות, מצד אחד, אך גם הרבה חופש. המוזיקה והטקסט הוא עולם קטן, כי כשאני כותב, עדין זה עולמי, בדלת אמותי, אולם כשזה יוצא החוצה, זה מקבל נפח וגודל, וזה נהיה הדבר המדהים, שזה של כולם. אני מסתכל על זה בדיוק כמוך, לפעמים מתפלא, ולפעמים מתאכזב. שאני פוגש את השירים שלי מחוץ לעצמי, הם כבר הופכים לחווית הכלל. השירים עושים לאנשים שונים דברים שונים. כל אחד חווה אותם באופן סוביקטיבי יחד עם רגשות, מראות ותחושות. ושנים לאחר מכן, אתה מקבל את החויה הזאת, כשאתה שומע את השיר. זה הופך לסאונד טרק של החיים שלהם. אין לי כבר בעלות על הדבר הזה. יותר מזה אני לא צריך ולא רוצה.”

“האם יש לך את התחושה לגבי שירים של יוצרים אחרים בדומה לאותה תחושה שיש לאלה שמאזינים לשירים שלך?”

“אני יכול לומר, שיש לי את התחושות האלו עם השירים של הביטלס, בתקופת גילאי העשרה, שמוזיקה ושירים השפיעו עלי ועל אנשים צעירים.זה נשמע אצלינו בראש, ובתוך החיים שלנו. זה מין גיל כזה, הייתי נער צעיר מקיבוץ משמרות, שהחל לימודיו ב’בית צבי’, והרגשתי שהשירים הללו הם בדיוק מה שאני רוצה להגיד. אבא שלי, הספיק להביא לי את התקליטים שלהם לפני שנפטר, ניגנו אותם על הפטפון בבית כל היום. אני גדלתי על ‘ליטל ריצ’ארד’, שהיה אז המילה האחרונה ברוק’קנרול. בשבילי, ככה החל הרוק. אהבתי גם סוגים אחרים של מוזיקה, הקשבתי בלי סוף למחזמרים, למוזיקה קלאסית ושירי עמים שהיו משמיעים ברדיו באותם הימים, הכל הדליק אותי. הדמיון שלי התפתח מאוד באותם ימים, במובן הזה. ואז באו הביטלס, וחיברו איזה שהן אהבות שלי , ופתאום זה התקרב אלי, פתאום זה היה מצד אחד פשוט ומצד שני נכון. לא פרחי לא שטחי, זה היה מכוון להיות עמוק ואמיתי. היה אז פופ, אבל ללא כוח , אני חיפשתי דברים יותר רציניים, היו ג’ורג בראסנס, שירים צרפתיים וברזילאיים.”

“מהיכן בא לך הכשרון לכתוב שירים ולחנים?”                                                                    

“את הכתיבה והיצירה ירשתי מאבא שלי, חיים, שגם הוא כתב טקסטים. האהבה הגדולה שלו היתה לכתוב שירים ומאקמות על החיים בקיבוץ , שפורסמו בעתון התנועתי וכן מילים לשנסונים שבוצעו עלידי להקת קיבוץ משמרות.. . “כי מהו למילים הערך/ כמשהו נצבע הלב/ כשלפניך - דרך, דרך/ כשרגע הפרידה קרב/ חיבוק חטף, לוחצים ידיים/ ונשיקות. . . זה לא חלום/ דמעה נוצצת בעיניים/ אה, יקירי - שלום, שלום”.  היה לי אבא מאוד מיוחד, שבעצם פתח לי הרבה דלתות, להבין שאני יכול להרשות לעצמי להתעסק במה שאני אוהב. בגיל רך ממש, נגנתי בחלילית ומנדולינה. אמא ,נעמה, שרה במקהלת הקיבוץ והתגייסה ללהקת הנח”ל במחזור הראשון עם פולי מהגשש ויהורם גאון. היתה לי גינטיקה משופרת,ודוגמא סביבתית..
.אחרכך עברתי לגיטרה, בגיל שתים עשרה, אבא הביא לי גיטרה מאחד הנסיעות שלו לחו”ל, והלחנתי את השיר הראשון שלי ‘לילה’, יחד עם מאיר אריאל, שגם היה בן הקיבוץ שלי .השיר הראשון שלי, שהושמע ברדיו, היה ’ סתיו’ בביצוע חדווה ודויד, שכתבה שימרית אור שלמדה איתי באותה כיתה ב’בית צבי’.”

Find more photos like this on EveryJew.com

“איך התיחסת למוזיקת הרוק שצמחה בשנות השישים מהפרברים?”                                             

“אני הכרתי את הז’אנרה ההיא כמובן, זה לא היה זר לי, ‘הצ’רצ’ילים’, ה’אריות’, יצא לי אפילו להופיע איתם באותה תקופה . אני מכיר את חיים סבן ואת יהודה טלית, עבדתי איתו שנים. הרוק שהם ביצעו, לא היה שלהם, הם לקחו את זה מלהקות מחו”ל, ואולי תרגמו חלק לעברית. אני לא יכול להסביר את הז’אנרה הזאת, אני באתי מקיבוץ, ולכאורה מה יש לקיבוצניק כזה ולרוק?
להם היה רוק שכבר היה קיים, בדומה לרוק  האנגלי, אבל זה היה חיקוי. אני לא מזלזל בהם בכלל, חלקם היו חברים שלי, ששמו את עצמם במקום נחות יותר. בסופו של דבר, שהיה חיבור, הסתבר שהחיבור היה טבעי וקל. בלהקת ‘תמוז’ ניגנתי עם מאיר ישראל, שניגן בלהקת הכוכבים, וגם עם מיקי גבריאלוב ואלגרנטי או טרייביץ והצ’רצ’ילים או עם רומנו. הם אותם חברה שאוהבים מוזיקה,רוצים  לנגן מוזיקה והיו לגמרי בענין בעיני,רק מה, הם לא חיפשו חומרים מקוריים. זה היה ההבדל העיקרי ,אנשים כמונ,י התקבלו בארץ יותר מהם, וזה נתן להם הרגשה שהם יותר מהצד”.

” בשנת 2011 חצית את השישים פלוס. מה הבסיס הגילאי והדמוגרפי של הקהל שלך?”
                                                                                     
“זו שאלה נהדרת ואני אגיד לך למה, כי אם היתה שואל אותי קודם, הייתי מנסה לנחש ולומר, שבטח יהיו אנשים בגילינו. מה שקורה שאני חווה את זה כל פעם באופן ראשוני, כי המגוון של הגילים של הקהל שלי, הוא כלכך גדול, שאני יכול להבין את אלו, שהכירו אותי שהם היו צעירים. הלכו לצמח, ושמעו אותי באמפי תיאטראות ותחת כיפת השמים. הצעירים היום, אני חושב שהם באו מהחלל, מאיזשהו מקום, הם יודעים את כל מילות השירים ושרים איתי את כל הלחנים, כאילו הם ניכסו את השירים של פעם. אבל הסיפור פשוט יותר, הם שמעו בבית מהטייפים של ההורים את השירים שלי ונקשרו אליהם. הגילאים הם, בצורה מדוייקת, חמש עשרה ועד שישים, בואכה שבעים. אני רואה תמיד מבוגרים, וזה תמיד מפתיע אותי, אני שואל את עצמי: ‘כמה הם מבוגרים?’ ואז אני מבין שלא יותר ממני. זה מה שקורה בארץ, אני לא יודע מי יהיה הקהל שלי בארצות הברית, אין לי מושג. לא היה לי מופע כזה באמריקה אף פעם, בארץ אנחנו מסתובבים עם זה כבר שבע שנים, חשבתי שזה מתאים לבוא לארצות הברית ולעשות סבב מועדונים. המופע הנוכחי מתאים רק למועדונים ,הוא יותר אינטימי, במועדון זה יבוא לביטוי האינטימיות, וזה נכנס יותר ללב. כשהיתה לי הופעת רוק עם שלמה ארצי היינו באולם קודאק והיה מפוצץ עם אלפי ישראלים.”
“האם יש לך ציפיות מהסיבוב  הזה באמריקה?”                                                                    

“אין לי שום ציפיות, אני סקרן לפגוש את הקהל שיגיע, לא אתאכזב אם המועדון לא יהיה מלא מפה לפה, למרות שבסאן פרנסיסקו הכרטיסים נמכרו והוסיפו עוד הצגה שגם היא נמכרה. אולם זו סאן פרנסיסקו כנראה.”

“ממתי אתה עובד עם משה לוי?”                                                                                 

“פגשתי את משה שעשינו את ‘חתונה לבנה’, הבאנו אותו לנגן על עוגב כנסיות, מאז אני מכיר אותו ומאז איכשהו לא נפרדנו. כל כך הסתדרנו טוב אז, והוא מוזיקאי כל כך מוכשר שמשלים אותי. תמיד היה לי נוח איתו, הסתבר שגם הוא רוצה להשאר לידי, אם כי הוא עושה עוד דברים רבים. אני מאוד שמח עלכך, אני גם לא מסתכל אחורה, ההופעות שלנו בסדרת ‘יציאה’ הם טובות יותר ויותר. אני לא יודע אם זה מקובל, אנו כל הזמן משתנים, פתוחים וספונטניים ועם כימיה גדולה מאוד ביננו דבר שמקל עלינו את החיים. ”

“האם אתה מחדש או מעבד מחדש שירים ישנים שלך?”                     
                                                                                                                                                                                                                     
  “שמדברים על עיבוד , ישר אתה רואה במה יותר גדולה עם תופים וגיטרות ותזמורת שלמה. אבל פה, יש לנו את השירים שהעיבוד וההגשה יכולים להיות שונים ממה שעושים על במה גדולה. גם בהופעות הגדולות, משה מופיע איתי. אבל שזה אינטימי זה אינטימי , ויש שינוי מסויים, אבל אני לא יכול לומר שאנשים שומעים את זה. אנחנו לא מודיעים על עיבוד או שינוי, למרות שאפשר להבחין הרבה פעמים בהבדל. יצא דיסק של ההופעה לפני מספר שנים, דיסק שהצליח. עכשיו אנחנו יותר טובים מההקלטה, ואנחנו עושים שירים שלא עשינו אז. פשוט הרפרטואר הוא בלתי נדלה. זה אחד הכייפים. אני לא יודע אם יש יוצרים אחרים עם כזה רפרטואר גדול, שהשירים שלהם. לאחרונה עשיתי הפקה של חלק מהשירים שלי, לא כולם,עד אזור ‘משיח’ ו’רק בן אדם’.
קראתי לזה ‘ארבע תחנות’,כל ערב קבוצה שונה של שירים. התחלתי בערב אחד עם ‘שבלול’,  ובערב הבא ההופעה השניה היתה ‘אדם בתוך עצמו’, השלישית היתה ‘חתונה לבנה’ והרביעית ‘משיח’ . ארבע הפקות בארבעה חודשים. התגובה היתה מדהימה, שאנשים חזרו לשירים עתיקים, זה היה חתיכת ענין, ולא רק שלאגרים גם שירים יותר נידחים. הייתי צריך ללמוד בעלפה שירים, שלא ביצעתי המון שנים. זה היה אתגר ללמוד מחדש שירים, זה כמו  שיר חדש לגמרי. פתאום קלטתי איזה כמויות יצרתי במשך השנים, והגעתי רק עד ‘משיח’. יכולנו לעשות לפחות עוד ארבע תחנות.

“קורה לך שאתה לא זוכר מילות שיר מסויים?”                                                               
“יש לנו ‘טלקופטר’ כזה שמחזיק מאה וחמישים שירים, והבחור שמפעיל אותו יודע לגשת לכל שיר בשניה. ואם אין את השיר אני יכול תמיד לומר שאני לא מרגיש נוח לשיר אותו ומוותרים לי.

“אתה נחשב ליוצר הרוק הישראלי הגדול בכל הזמנים?” 
“זה מקומם אותי שיש איזה הגדרה, זה מגביל בעיני. לומר יוצר הרוק הישראלי-מה זה נקרא ישראלי? זה צריך להיות ישראלי, זה צריך להיות רוק וצריך להיות יוצר, ופה זה כבר לא תפקידי.זה לא רק תפקידי, אני אף פעם לא עוצר לחשוב: מי אני בעצם בשביל אחרים. זה ממש מאיים לחשוב עלי דבר כזה. אני להיפך , חוזר להיות הילד הזה שרוצה לכתוב שיר. זאת הדרך היחידה שדברים יוצאים ממני. אני לא יכול לקחת בחשבון, את כל הידע שצברתי, ואני גם לא מאמין בו,הוא קיים והוא יוצא, לבד, אני חופשי. במילא ההיסטוריה תשפוט, ואם אני שומע הגדרה עלי, כאיזו דמות , שבאופן אוביקטיבי מוכרת כמיתולוגיה, עלידי אנשים ,אז גם בחיי לא אוכל להשפיע על זה,  גם אם הייתי רוצה. למה לי להתעסק בדבר שהוא מעלי ומעבר לעצמי ,בינתי ונפשי. אני פשוט בכנות , לא חושב על זה. אם הייתי חושב על זה, זה היה מאיים עלי ודורש ממני דברים, ואני בפרוש לא רוצה לחיות תחת קביעה שרירותית, שאתה לא יודע אפילו, מאיפה היא באה. זה קוד, אני מקבל את זה כקוד בחיים, אני מקבל את זה  ואולי מחייך לעצמי טיפה,לפעמים אני נבוך קצת, רק בגלל שאני שומע את זה, זה הכל, אני גם סלחן נורא. אני אומר או קיי, בסדר גמור, תודה רבה. אתה מדבר עם בנאדם שהוא כבר מצבה, משהו שהוא כבר מחוצה לו, אבל אתה מדבר עם המצבה שכבר לא קשורה אלי, אלא לפלטה ששמו לי. את הדמות והמסר, שישארו אחרי שאלך, אין לי על זה כמעט השפעה, זה לא משמעותי, כמה מעט יש לי השפעה היום על הירושה שלי, זה מסחרר באיזשהו מקום, מישהו אחראי על כל מילה שהוא משאיר לדורות הבאים, איזו מגלומניה זאת. איזו מן חוסר פרופורציה, זה כאילו לשכוח, ולחשוב שאתה לא בנאדם, איך אפשר, צריך ללמוד  לחיות עם זה, ואיך לשמור על עצמינו. זה לא משנה לי, שאני זמר מפורסם ומכירים אותי בארץ, אתה מדבר איתי , איתי, אני אדם בשר ודם.

“איך אתה מתמודד עם להיות סלבריטי ברחוב הישראלי?”

“אני מפנה אותך לתשובה שלי מהשאלה הקודמת,בדיוק באותה דרך:אני מזכיר לעצמי כל הזמן, משתדל לא לחשוב ששמים לב אלי דוקא,אבל אני לא משלה את עצמי, אני מרגיש שונה בכל מצב. יש לי עמדה ששומרת עלי בכל פעם, שמה שבא מבחוץ אין לי השפעה עליו ממילא. זה לא תלוי בי, ואני נשאר אני. אני מודה שאני ממעט לצאת ,אין בי חדווה לצאת בכדי שאנשים יזהו אותי, אני נורא אוהב להיות בחו”ל היכן שלא מזהים אותי. שאני מופיע, אני דווקא כן רוצה שהקהל ידע את מי הוא הולך לפגוש, ואז להיות איתם פתוח ישר וכנה. כל היתר, זה דבר שאני מסתכל בו ורואה בו פנים וחוץ, בפנים אני איש שומר על עצמי, מצאתי את הדרכים שלי, שלא יגבה ליבי ואסתחרר, כי עצם זה שמכירים אותך , אפשר להכיר אותך בכל מיני אופנים וזה תלוי איך אתה רואה דברים שאתה עושה. אם אתה מרגיש שאתה עושה דבר שהוא בעל ערך כל שהוא, אז לפי זה, אתה מבין שככה מסתכלים עליך וככה מכירים ומקבלים אותך.אם הייתי רוצה להיות אומן פרוע ואקסטרוגנזי ומוחצן, הייתי מודד את ההתיחסות אלי לפי הקרטריון הזה.

“מה  זה עבורך תקליט טוב? שאתה נהנה ממנו או שאתה מוכר כמות גדולה?”
“אני לא מחשיב את עצמי לאמן מסחרי, אם כי אני בהרבה יותר מסחרי מאמנים אחרים. קנה המידה שלי למסחריות, שאתה באמת מוכר בלי סוף תקליטים. אבל כפי שאני מרגיש בארץ, שלמכור הרבה תקליטים זהו קונסנזוס, אולם אני אף פעם לא רציתי להיות כזה. בעצם הציפיה שישנה, למכור תקליט שאני יוצר היא של אנשים מהתעשיה ואנשים שמושקעים בדבר ומעורבים, כשאני עושה תקליט אני עובד הכי הרבה והכי קשה ולא משנה את המילים בשביל זה, ואם התקליט לא הולך, אז זהו, בזה נגמר הסיפור. היות ואני לא כל כך מסחרי, אני לא יכול לומר לך שכל התקליטים שהוצאתי  בעצם כיסו את ההשקעה. לא באתי אף פעם בטענה ולא הייתי ממורמר בהקשר כזה.
בעצם יש פה צדק, בגלל ההצלחה שלי, אני יכול לעשות דברים שלא מתיחסים לטעם או לקונסנזוס של הקהל ולכן  לקונסנזוס יש אלטרנטיבות שיותר נעים וקל לו.
אני מקבל את זה ולא מזלזל בזה, ואם אני מצליח להוציא דיסק שאני מרגיש איתו טוב, שאני חושב שהוא טוב, אז אני כמו ילד שאומר,או קיי, זה בסדר גמור מבחינתי, אני אוהב את זה. ואם לא אוהבים את זה היום, אולי יגלו את זה בעוד זמן מה, כן אחיה, לא אחיה,מה אכפת לי, אני כבר עברתי דברים כאלו באופן אישי,  בצורה נפלאה בשביל ללמוד. לדוגמא ,’חתונה לבנה’, זה היה כשלון קולוסאלי בזמנו, ואחרי כמה זמן זה הפך לקלסיקה. אני חי ורואה את הדברים מחוצה לי, שאחרי שיצאו, יש להם חיים משלהם, ואין לי השפעה על זה. את  החוץ אני מקבל כמות שהו, ואין לי שם כבר מילה. את הפנים שלי אני מנהל עם עצמי, שם אני כואב, שם אני מקבל, הוא שומר עלי, ואומר לי שזה לא משנה אם אני מופיע לפני אלפי אנשים או מאה  ,היחס שלי והנתינה שלי, תהיה אותו דבר, הכי שאני יכול.

“מה היית מאחל לעצמך ולכולנו?”

“לעצמי אני מאחל, שאני לא אתיבש, וכן בריאות ושפע נחת לי ולכולם, שזה ימשיך להיות כיף וזז, כי אי אפשר אחד בלי השני. שימשיך להיות אקשן. אני מאחל  לנו לעולם, שיתחילו להקשיב לאנשים צעירים, זה הזמן שלהם.אני מסתכל, ורואה את זה כבר כמה שנים, הצעירים מגיל שש עשרה ומטה, החברה האלה , הדור הזה, הוא דור בהרבה יותר חכם וצריך להקשיב לו. הוא יפתיע ויראה למה אדם מסוגל, וגם המבוגרים שביננו ילמדו ונשמח שאנחנו לומדים.”

ראיון אישי בלעדי וקולח עם מאיר שלו

מאת : מיכה קינן

מתי מעט הספרים המביאים לי עונג בטירוף ימינו אלה, שהמציאות מגחכת על כל דמיון ,מוטרפת ומבעיתה..כפי שכרכיו משובבים את נפשי ואני נובר בספריות של ספרים, עבריים ומקומיים ,וליד מיטתי חונים, למכביר, ארבעה חמישה כרכים. בטרקליני מונחות, ערמות ערמות, ספרים כגורדי תקרות ,וליד האסלה ללא בושה גם שם שניים או שלושה.אני קורא יותר מדי, אומר לי הפנימאי,בעיקר בשרותים, וזה גרוע לטחורים. אבל לפעמים, מגיע ספר טעים, כיף צרוף לקרוא בטרוף, הגם אם הנופת  אינה יצירת מופת. לדאבוני מגיע הסופר, רק מידי שנתיים או יותר.אך יתרון ההתראה, שאישתו היקרה ,מודיעה מראש, על בואו של מאיר שלו, שאוטוטו מביא הקונטרס המרנין את הלב. ואני נדרך לבאות, ואת אצבעותי הצרדות, מעמלן ומגמשן, ומשקפי משפר, ומוכן ביותר, לדפדף במטמון, המובטח להמון, אבל אני אהיה הראשון, לקרוא את הספרון.

הימים היו ימי נעורים, עטיתי בגאווה רומנטית את מדי צהלינו וכתפתי את כותפות כתב העיתון הצבאי הנכספות וניגשתי לבקר את ידידת נעורי רינה גרון בבן יהודה שטראסה. רינה היתה קצינת מודיעין בחיל האויר, יפת מראה מאוד ושובת עין ולב. את הדלת היתה פותחת הגברת גרון ומודדת את העלם השובב ששיחר על פתח ביתה ומתירה לו להכנס  בלית ברירה והפגנה.רבים היו מחזריה באותם ימים ואת השאריות חילקה ביד רחבה לכל חברותיה היפיפיות מקורס הקצינות.ובכן,נכנסתי לחדרה, מצפה לראותה, עושה את מחלפותיה, השחורות כעורב, ושמה עיניה המרהיבות בפוך או מושכת אודם שני על שפתותיה החושניות.,אך למגינת ליבי ואכזבת הלבידו, גיליתי שם נער עז פנים וחטוב לסת, פרחח שרירי וחמור סבר. הבחור היה שרוע על מיטתה, כבעל בית הרגיל אצל זוגתו, גם הוא חייל עיברי נועז, אך יתרונו היה נראה לעין בעליל. ראשית על חולצת הדגמח, התנוססה סיכה נוצצת ובוטה של סיירת גולני הידועה לשימצה, שנית, לדאבוני הכפול, רגלו הימנית היתה נתונה בגבס, סימן מובהק באותם ימים של קרבות ומבצעים הירואים, ללוחם שנפצע במילוי תפקידו. הזנב האחורי והקדמי מיהרו להתקפל ולהודות כי ניגפתי בפני עמיתי גיבור החיל, החילותי לקדם את כוחותי לאחור. בו ברגע הבחינה רינה גרון במבוכתי, והציגתני בפני סמל ראשון מאיר שלו. ניסיתי להבליט את כנפי הצניחה השמוטים על חולצת האלף שלי, ואפילו את הרב טוראי המעומלן על הזרוע הנטויה, אבל ללא ספק הענין לא הרשים את אפולו. אולם לשמחתי הוא שם לב לכותפות הכחולות שהתנוססו בגאוה לא מוסתרת על כתפי החסונות וקראו באותיות קידוש משי סריג לבנה :”כתב צבאי”.
אכן היה זה  מבחינתי מעמד חסר תקווה, מצמרר ואפלולי , אני עבדכם הצנום, שנראה לעצמו כמין אוטיסט ללא מודעות או חשיבות עצמית לעומת גיבור ישראל שזה עתה שב מן המערכה לאחר שקטל שלושה ארבעה מחבלים אכזריים באבחת מקלע ללא הנד אף עפעף. כאמור ,רינה גרון הצילה את המצב ובטוב ליבה רוממתני מכל עם והצביעה קלות על כותפותי ואמרה מיני ובי: “זה מיכה קינן הוא כותב ב’במחנה’ וב’גלי צה”ל’”.  ביג דיל, לא נראה בעליל כי  איש הקומנדו הפצוע התרשם מטקס ההכרות, כי לפתע הוא התהפך על צידו ובחר לשקוע בשינה ונחירה קלה עלתה חיש קל מבין שפתותיו החטובות.
יצאנו מהחדר בלאט על קצות נעלינו ובמסדרון לחשה לי הקצינה כחולת המדים שמחשופה הנדיב השיק את כל מטוסי המיראז’ אל שדות התעופה המצריים : “מאיר נפצע לפני חודשיים בהיתקלות בין שתי חוליות של סיירת גולני על שפת הירדן, בעמק בית שאן. היתה זו פעולה לבדיקת מעברות בירדן, כאשר חוליה אחת “פספסה” את המעבר שלה והגיעה למעבר של חוליה אחרת. זו זיהתה אותה בטעות כחוליית מחבלים ופתחה עליה באש. כתוצאה מכך נהרגו ארבעה לוחמים ומאיר נפצע מצרור ברגל”.

לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, אמנם לחובתי יאמר שהייתי לכאורה ג’ובניק מסריח,אבל לטובתי עמדו אימונים מתקדמים,קורס צניחה וכתבות נועזות מעומק האוייב וכבר עברתי את הגבול.. הירוק.אך לימים נוכחתי כי הבחור שהיה צולע לצידה של ידידתי, היה ללא ספק מלח הארץ ופלפל היבשה שהוסיף חריפות וענין בשיחות נפש וויכוחי סרק פוליטיים של ימי תום הנעורים ותחילת הכיבוש המשחית ומעורר הפולמוס.
פתח הדבר היה כך
ושוב לאחר ארבעים ואחת שנות אור וחושך, עליות ומורדות, כעס ושמחה, לידות והפלות, בשר וחלב, נפגשנו שנינו , הלוחמים והנעימים אצל פונדק האמיצים והצ’יפסים בחוף ווניס,קליפורניה, מכל המקומות בעולם . הגלים התנפצו בעוז ורמזו בחוצפה על מעשי אחיהם הצונמיים ביפן. שאלה רדפה תשובה והמענה היה שובב כמו ספריו ומאמריו. מאיר שלו גדל והתפרסם וזכה לכבוד באירופה,ארה”ב ואסיה. זכה בפרסים יוקרתים..
  מנער תעלולן כזה לא פלא לקבל ספרים מצחיקים, נועזים, שנונים ומתעתעים, שנקראים כפרוזה מהתלתית לפעמים מטורפת או כווידוי מצמרר ואפלולי בגוף ראשון. לרגע חשדתי שאולי באמת מדובר באוטוביוגרפיה מטורללת של נער מוזר ממשפחה כאוטית במיוחד,מעמק יזרעאל, שבה מישהו מבני המשפחה עלול לירות על נברשות מזרחיות באמצע ארוחת הערב
  מאיר שלו הוא סופר נודע מאוד הלוקח מההיסטוריה המשפחתית ומחויות  של כל הבא ליד, ומביא את הרומנים שלו לקצוות ולהקצנות. כל זאת מתוך דיווח יבש עד לח לכאורה, קצת מנותק רגשית, של גיבור שלרגע נראה לך כמין אאוטסיידר, או לפחות צעיר שלא כ’כ מודע לעצמו
  מאיר הוא צאצא למשפחה מיוחסת במושבת עילית ששבעה אסונות,סיפורים מדהימים, שמנהלת את יחסיה התמוהים עם העולם על פי גחמות של איכרים סוציאליסטים ויהירים. אמו וסבתו  היו מעמודי התווך של המושבה , אביו המשורר איש הרוח והתנ”ך השקוע בכתיבה וביתר הזמן לוחץ על בנו להצטיין..

Find more photos like this on EveryJew.com

 
“אני תמיד אהבתי כלי רכב ממונעים”, פותח שלו את הראיון,שעה שאנו דוהרים בפאררי אדום שהשאלתי מאחי לצורך המפגש הדרמתי, ” מכל הסוגים, והאופנוע האחרון שלי,הארלי דוידסון, לא השביע את רצוני,זה היה כמו טרקטור על שני גלגלים,כל מה שאופנוע צריך לדעת לעשות הוא לא ידע לעשות.הוא לא משכיב ,הוא לא בולם והוא לא מאיץ.ואז עברתי לדו שימושי קטן,אבל אז גיליתי שהרגל הירויה שלי לא מתפקדת טוב.אחרכך רכשתי ‘הונדה סי וי אר ’ 600סמ”ק שזה אופנוע ספורטיבי שמאוד אהבתי.אך שוב גיליתי שהוא גדול עלי בכמה מספרים,יש לו הספק כפול מ’ההרלי’ והוא למעשה ‘ספורטורינג’ מהיר מדי בשבילי.ספורט וטורינג אלו שני עולמות שונים לגמרי ויש להתמצא בכל אחד מהם ולדעת עם מה לרכב.נסעתי פעם על ‘גולדוינג’,הביאו לי אחד חדש לגמרי למבחן. נסעתי לעמק יזרעאל וגיליתי שאני לא יודע לעשות איתו ’ יו טרן’ . אז נסעתי לנהלל ועשיתי את כל העיגול של נהלל בכדי לחזור לירושלים. מדוע עשו את נהלל בתור עיגול,הם חזו שיהיו אנשים עם בעית  סיבוב פרסה.שהתחלתי להזדקן הבחנתי כי היכולות הפיזיות והחושיות שלי מתחילות לפחות והייתי ישר עם עצמי,סתם לסוע על אופנוע לאט ובזהירות, אז מה הכיף. אז עברתי לרכבי שטח על ארבעה גלגלים שאני מכיר מהשרות הצבאי שלי לפני הרבה שנים.יש לי טנדר ‘טויוטה’ פיק אפ ארבע על ארבע, ‘היי לקס’,הפייבוריט של הקבלנים,הטיילים וחקלאים, הוא הכי ג’יפ מבין הטנדרים.אין אותו באמריקה משום שהוא קטן מדי לטעם האמריקני.”
“תאמר לי בבקשה” אני מעז לשאול, “כל הרכבים הגבריים האלו לאדם חנון כמוך לא משמשים כקביים פסיכולוגיים או שיפור מידות אינטימיות?”
“באופן הכי תמים,לשימושי האישי,בילתי בצבא על רכבי שטח,שירתתי בסיירת גולני, והבית השני שלי היה הג’יפ הדוהר על גבעות וגאיות.אבל אם אתה שואל הרי ידוע שאני מחולק למספר חצאים,יש די הרבה חצאים,יש החצי הכפרי והחצי העירוני,וחצי הסופר הרציני וחצי הפוחז,וחצי היורם וחצי הפרחח. זה ידוע ואני חי עם זה מהילדות,אין צורך בשום טיפול,הבן אדם מכיר את עצמו ואין לו מה להתבייש בחצאיו ולנסות לחבר אותם.ושכחתי את החצי של המשפחה של אבא שלי והחצי של אמא שלי שהם שני עולמות שונים לגמרי ויש לי עוד כמה חצאים אך אותם אני לא מספר לאיש.”
“מתי החלטת לאחוז בקולמוס ?”
“הסיפור של הפיכת הקרירה התרחש במחצית החיים שהייתי בן ארבעים,והתפטרתי מהטלויזיה שבה עבדתי כפובלציסט והתחלתי לכתוב.היה זה אחד השינויים הכי משמעותיים בחיים שלי.הרבה אנשים חשבו שאני לא אחראי,עזבתי משרה קבועה והצלחה בקרירה הטלויזיונית. הפכתי למשהו בלתי ברור לחלוטין אבל אני מאוד נהנתי מזה.פשוט נמאס לי לעבוד בטלויזיה.הפוליטיקה הפנימית של רשות השידור עלתה לי על העצבים,גם הצנזורה הבלתי פוסקת של ערוץ אחד על העובדים בהנהגת יוסף טומי לפיד שהיה מנכ”ל רשות השידור.היה לי קשה לעבוד בצוות וגם הרצון לעשות משהו יותר רציני עם עצמי.אני צריך להוכיח את עצמי שאני ממצה את היכולות שלי.יש סופרים שאני אף פעם לא אגיע לרמה שלהם ויש סופרים שאני יודע שהם אף פעם לא יגיעו לרמה שלי,אני צריך להגיע לרמה האופטימלית שלי.אם אני מרגיש שאני מצליח לעשות את זה אני מרגיש טוב מאוד.אם אני מרגיש שאני מרמה או מתעצל אני בבעיה.”
“מה זה להגיע לרמה של עצמי?”
“אני יודע מתי אני כותב רע,ומתי אני כותב את המקסימום שאני יכול. אני שואף למקסימום שלי ולהיות אני.האמת בכתיבה ספרותית היא אמת מאוד פנימית,והרבה פעמים רק אתה יודע אותה,אם היא קיימת או לא. קל מאוד לזייף באומנות,כי באומנות יש גם הרבה פוזה.זה קל וזה מפתה.אני תמיד אומר שהעיסוק השכלי והיצירתי הכי נשגב בעיני היא המתימטיקה. במתימטיקה יש את כל היכולת האומנותית והיצירתית שיש בכל מקצוע אחר ,אבל אתה לא יכול לרמות. יתפסו אותך אם תרמה. אני מדבר על מתימטיקה טהורה,לא על פיזיקה וכימיה של ניסויים חדשים שמגלים תגליות חדשות.בספרות, במוזיקה, בציור אתה יכול לרמות.יש אנשים שמרמים בלב שלם,כי הם לא יודעים שהם מרמים ויש אנשים שהם מרמים בדם קר,זאת אומרת בלי חשבון ונקיפות מצפון. וזה מצליח להם”
ה’פאררי’ האדומה מגיע לחוף ‘ווניס’ אני משייט לאורך הטיילת בין הסימטאות.” זאת הטיילת של לוס אנג’לס? פה החתיכים והחתיכות מתהלכים על החוף?” מסתקרן הסופר, “אז בוא נתהלך קצת ונראה את האמריקאים הנהדרים הללו עושים חיים”.
אנחנו חונים את האוצר הממונע אצל וואלה אחראי, בזכות תשר שמן למפרע, ויורדים אל קרקע המציאות לשוטטות קלה.
“אני רואה את זה בסרטים לפעמים,כל מיני גברים מרובעי צלעות ומנופחי שרירים”. אנו צופים בהשתאות במניפי ברזלים וצלחות של פלדה,זהו חוף וניס ומכון הכושר הידוע של גולד. משם אנחנו שמים פעמינו למזללת הטיילת הרועשת וההמונית,עשרות תיירים בולסי תפודים ואודים מוצלים מאש ,וכל מיני לוכחי פינכה ותרגימה.
“הגד נא מאיר” ,אני עוזר עוז, “אתה חושב שהשתנית קצת מאז עלומינו וימי בחרותינו העליזים?”
“אני חושב שכן”,הוא יורה חזרה,”תראה אני מתבגר לאט,גם התחלתי לכתוב בגיל מבוגר,הרומן הראשון שלי התפרסם שהייתי בן ארבעים,זה גיל מאוחר להתחיל בו קרירה ספרותית חדשה.לפני כן לא הייתי בשל לכך,אמנם כתבתי שני ספרי ילדים, וכתבתי את הספר “תנ”ך עכשיו”, אבל את הרומן הראשון שלי,”רומן רוסי” כתבתי בגיל ארבעים.הרגשתי שאני יכול, שהגיע הזמן, שזה מתחיל לבקוע ממני ויש לי מה לומר.המהפך הזה קרה לכמה עיתונאים בארץ.דויד גרוסמן גם עשה את אותו דבר,הוא היה איש חדשות ברדיו,ועבר לכתיבה ספרותית,אני הייתי איש טלויזיה וברדיו שדרתי, ואמנון דנקנר עושה את זה באחרונה בגיל עוד יותר מבוגר.אמנם אני גם ממשיך לכתוב בעיתון,אבל את הטלויזיה במיוחד היה לי חשוב לעזוב.לו היה לי כשרון מדעי יתכן שהייתי פונה למחקר מדעי,וזהו התפטרתי מעבודתי,למרות ההצלחה של תכניתי והתחלתי לכתוב.אחרי שנה עבודה הבנתי שיש לי ספר ביד,זה לא היה גמור אבל הבנתי שזה הולך להיות רומן.”

“מהיכן אתה שואב את החומרים לרומנים שלך?” .
“מששת הרומנים שכתבתי,שלושה הם בעמק ושלושה הם מחוץ לעמק,הספר האחרון “הדבר היה ככה” הוא לא רומן אלא ‘ממואר’,הוא בעצם על המשפחה שלי,גם בעיר וגם בעמק.אבל בעיקר על סבתא שלי.אגב,הדוד ששלח את שואב האבק לסבתא,צאצאיו גרים בלוס אנג’לס ופגשתי אותם עכשיו בפעם הראשונה בחיי.הם נכדיו וניניו של הדוד ישעיהו ועדיין לא קראו את הספר האחרון האבל שמעו עליו.הספר יצא כאן במהדורה אנגלית באוקטובר והם יוכלו לקוראו. מהם שמעתי עוד שבע גירסאות לסיפור המעשה.אצלינו היה הענין יותר גדול,שואב אבק בנהלל לפני שיבעים שנה היה מחזה לא כל כך נפרץ.אבל יש גם גירסאות שונות לגבי התאריך ,אבל זה שהגיע שואב אבק מאמריקה,הכה את הכפר בתדהמה ואת המשפחה בהלם.הדוד יהושוע הגיע מאוחר יותר עם כמה מכונות כביסה לקרוביו,והוא רצה לפייס את הצד הציוני סוציאליסטי במשפחה. אני לא ראיתי את הדוד מימי,הוא בא לארץ לביקור שאני הייתי בן שלוש,ולא זומנתי לפגישה ואינני מכיר אותו. הוא היה יהודי אמיד והיתה לו כבר מכונת צילום של שמונה מ”מ.אני כלכך אהבתי את הסיפור עליו ושואב האבק שכבר ב”רומן רוסי” הכנסתי אותו בחצי פרק. שם אחד האיכרים קונה לאישתו וזה לא נשלח מאמריקה. אישה שמשוגעת לניקיון וקונים לה את שואב האבק והיא משתמשת בו  רק פעם אחת ואחרכך מסתירה אותו. כל הזמן הסיפורים האמיתיים והסיפורים הבדויים מסובכים ביחד.המשפחה בנהלל מספרת היום סיפורים שאני המצאתי, בתור סיפורים רישמיים.”

“מהו הסוד הטכני לבנית ספר טוב?”
“אני יודע את הקו הכללי של העלילה ואת ארבעת או חמשת הגיבורים הראשיים והמרכזיים עוד לפני שאני מתחיל לכתוב. ואני יושב ומחליט על הקוים בעלילה. אני חושב מחשבות ומתחיל את התחקיר על התקופה שלהם והמקום שלהם והמקצוע שלהם.ואז אני מתחיל לכתוב ומתווספים כמה גיבורים, כי כל אחד צריך קרובי משפחה וחברים והם מתחילים לנהל אינטראקציות ביניהם, ואני בהתחלה (וזה קורה לי בכל הספרים) רושם תמונות בודדות מחיי הגיבורים שלי. חתונה, הלוויה, מריבה, עבודה, מישהו עוזב את הבית,מישהו מתחתן,מישהו רב עם בנו,כל מיני תמונות מהחיים. אני מייצר מאות תמונות כאלו  במשך שנה, שנה וחצי ראשונות של עבודה כשהעלילה הבסיסית מקננת בראש והיא ידועה לכולם ,גם להם וגם לי. (-”איך הם יודעים עלזה?” תמהתני,-”אני מודיע להם” אומר הסופר, “לפעמים הם מנסים להודיע לי דברים”).. ואחרי שיש לי כמה מאות תמונות כאלו אני עושה תרגיל שעוד לא פגשתי אצל סופרים אחרים. כל תמונה כזאת היא קובץ במחשב, קובץ נפרד עם שם, המחשב פה מאוד עוזר. ואז אני לוקח כמה מאות כרטיסיות מנייר, רושם את שמו של כל קובץ שהוא גם שם התמונה, על כל כרטיסיה. ואני מניח אותן על הריצפה בחדר בבית, שעכשיו אסור יהיה להכנס אליו שבועיים שלושה. אני שם אותן על הריצפה ומתחיל להסתובב סביבן עם מקל ארוך. ומתחיל לערבב ולטרוף אותן מסביב ומתחיל להתקבל מבנה. ואחרי שאני מסדר את זה,אני מתחיל לרוץ על כל הספר ולראות אם זה עובד או לא עובד ולמלא חללים בעוד סיפורים וברוב המיקרים אני מוריד כמויות עצומות של חומר. אני מוריד 40% מהחומר הכתוב לפעמים. אני זורק את השאריות  לפח ולא שומר לפעם הבאה או במגירה.יש לי זכרון טוב ולפעמים אני נזכר בקטע שהשלכתי לפח,אני גם זוכר היטב את כל האפיזודות מהספרים שלי. אולי אני לא אזכור בדיוק היכן זה מתרחש ובאיזה זמן  בתוך הספר.אחת הסיבות לכך היא כי הספרים שלי לא מתארים את העלילה באופן לינארי או כרונולוגי. אתה צריך זכרון טוב בכדי שתכתוב רומן.”

“האם יש צורך כבר במחשבים שידעו לכתוב ולערוך ספרים ,העסק נהיה מורכב ומסובך מדי?”
“ראשית זה לא יקרה ,כי אין עדיין תוכנה מוטרפת כמו המוח של הסופרים בני ימינו ואם זה יקרה הקוראים יהיו גם הם מחשבים ובטח יהנו מאוד מהספר או שיקראו את זה אנשים ממוחשבים. חלק מהיכולת של סופר הוא לזכור גם מה כתבת בפרקים קודמים ומכיון שהכל דמיוני אני לא חייב למציאות כמעט דבר. אתה זוכר מתי כל אחד נולד אבל יש לי מן מפה של תאריכים ואירועים חשובים בחייו של כל אחד. העורך שלי לא משנה לי את הסדר של העלילות,ככה גם הזיכרון האנושי עובד. הזיכרון של כל אדם קופץ ימינה שמאלה קדימה ואחורה ללא הרף.אני בעצם מחקה את התהליך הזה בכתיבה, אתה צריך לעשות את זה בצורה שהקורא לא ילך מהר לאיבוד.גם כך הספרים שלי מלאים וגדושים והקוראים מתלוננים שזה מלא ועמוס ומורכב יתר על המידה. אני ממליץ להם לקנות ספרים אחרים. אני לא רואה כל בעיה עם זה שקורא רוצה לאחר ארבעים חמישים עמודים, להפרד. הוא אומר הספר הזה הוא לא בשבילי ואני לא בשבילו, זה היה ‘בליינד דייט’ שלא הצליח ושלום על ישראל.והוא פונה לספר אחר.. תראה שאני קורא ספר מסובך של מישהו אחר ,לפעמים אני רושם לי בצד עץ משפחה. וזה עוזר .יש ספרים שיש את זה מראש בתחילת הספר.

“ספר לי קצת על ההורים שלך.”
” לאמא שלי קראו בתיה, ולאבי קראו יצחק. שההורים שלי התחתנו הדבר עורר ענין בישוב של אז. זה גרם לבעיתיות מסוימת בעמק. המושבניקים המתנשאים של נהלל וכפר יחזקאל לא קלטו איך זה שבחורה הכי יפה בעמק מתחתנת עם עירוני, שהיתה אז מילת גנאי. היא מצאה בו את האינטלקט והשירה.הוא היה טיפוס ידעני ודעתן עם אופי חזק מאוד.היא מצאה בו את ההשכלה, האינטלקט, והאופי שלא היו לה בחברה בכפר ותמיד עוררו בה משיכה וענין. אמא שלי היתה קצת חריגה בנוף של הכפר וגם של המשפחה. בספר ‘הדבר היה ככה’ אני מתאר איך הם נפגשו בגשם הזה בירושלים. וזה סיפור אמיתי. אבי היה גם איש ימין, מאצ”ל, והם בכפר היו אנשי ההתישבות העובדת, אנשי פלמ”ח, מהומה גדולה היתה. מבחינתי הם סימלו שתי עולמות, ששתיהם השפיעו עלי השפעה עצומה,ז”א כל המשפחה של אמא שלי סיפקו לי יסודות שמאוד חזקים אצלי בכתיבה. כל מה שכרוך בקירבה לטבע והכרת הטבע וגם התשוקה והיכולת לספר סיפורים פנטסטיים שהגיעו אלי מרוסיה ומהעמק ולא כפי שטוענים מבקרי, מדרום אמריקה.הם באו מהמשפחה של אמא שלי,זה סוג הסיפורים שהם סיפרו בבית. הסיפורים של הדודים שלי על החמור שעף באויר  והזקן שהיה רוכב על ארנבות והשור שסחבו על הגב, הכל מהעמק. אבל זו גם הסיפרות הרוסית של בולוקוב וגוגול. אבא שלי נתן לי את היסודות של התנ”ך והשפה העברית,והיכרות של ספרות כללית רחבה.עצם ההתעסקות בכתיבה, למרות שהיה איש מצחיק בבית ולפני המשפחה, הרי שבחוץ חשבוהו כרציני  במיוחדבפני זרים. גם ירשתי את חוסר הסובלנות שלי ממנו כלפי אנשים, כזה אינדיבידואליזם, ורצינות בעבודה. אנחנו שנינו זאבים בודדים בנוף הסיפרותי. לא שייכים לקבוצות, קליקות, ומחלקות לספרות באונברסיטה”.

” מאין בא הטור השבועי שלך ב’ידיעות אחרונות’?.”

“אני למעשה לא הייתי אף פעם עיתונאי חוקר שמביא ידיעות מהשטח, אני פובלציסט. בטלויזיה היו תוכניות אולפן שראיינתי כל מיני ידוענים וטיפוסים. הטור שלי בעיתון, ואני אומר את זה בהערכה ובהכרת תודה לידיעות אחרונות, חופשי לחלוטין. אני יכול לכתוב, כמו שראית על השלג במונטריאול ,ומחר על הקואליציה ועל ראש הממשלה ואח”כ על הגינה שלי. הם נותנים לי חופש מוחלט, ואני מאוד שמח על זה. העיתונאים הרציניים באמת הם אלו שמביאים ידיעות לעמודי החדשות. הפובליציסטיקה היא עבודה הרבה יותר קלה מרפורטאז’ה. אם יש לך ראש יצירתי ויש לך כשרון כתיבה אתה לא צריך לכתת את רגלך. הרפורטרים הם יחידות העילית של העיתונות. הם מביאים ידיעות חשובות ובעלות משמעות.זה לא התפקיד שלי , אני מספק כתיבה.  בכתיבה שלי אני לא מתיחס , לא באופן הכרתי ולא באופן תת הכרתי לקוראים .אני לא יודע מיהם בכלל, אני גם לא יכול לכתוב במיוחד לדמוגרפיה ספציפית .ברוך השם, יש לי הרבה  קוראים ומהתגובות שאני מקבל בארץ קוראים אותי כל מיני סוגים. גם צעירים וגם זקנים, גם שמאלניים  וגם ימניים, גם דתיים וגם חילוניים. אני כותב את מצב רוח שלי, הדיעות שלי, ואני לא מתיחס לאף אחד במיוחד. המטרה שלי לספק מוצר מלוטש ומשובח. לא משהו שימצא חן בעיניו מבחינת הדעות הכתובות שם. יש סופרים, שאני לא נמנה עליהם, שכותבים לקהלים מסויימים,הם יודעים למי הם פונים ומי רוכש את הספר. הם מספקים את הסחורה שהקהל שלהם דורש. יש סופרים דוגמת רם אורן, שיודעים לבנות סיפור וכותבים טוב.  רם אורן הוא מותח ,הוא יודע לבנות דמויות. יש לו מפעל רציני שמספק גוד טיים לצרכנים בטיסות מעל האטלנטיק. יש אחד מסכן בשם ‘הרמן מלוויל’ שבחייו איש לא התיחס ל’מובי דיק’ שלו, והמו”לים דחו אותו, ומה שהוא לא יודע (רחמנא ליצלן) שאני, בביקור הראשון שלי בארה”ב,הישר משדה התעופה, נסעתי ,  למסע צליינות ל’ננטקט מסצ’וסטס’ ולפונדק ב’ניו פורד’ בעקבות ‘מובי דיק’. אני מקווה שאיך שהו נודע לו שיש לו מעריצים והוא שמח בחלקו, היכן שהוא לא נמצא. מאז שאני כותב אני קורא הרבה פחות,אבל  קראתי מסות כל כך גדולות מילדותי המוקדמת ועד שהתחלתי לכתוב. ההורים שלי תמיד הקפידו לראות מה אני קורא. אני הייתי קורא כפייתי ,לא היה צריך לבדוק כמה אני קורא. היה צריך לעצור אותי. לימדו אותי לקרוא בגיל שלוש וחצי, ולא הפסקתי לקרוא מאז ועד גיל ארבעים. היו ימים שהייתי מחליף כל יום שני ספרים בספריה. בדרך חזרה מבית ספר הייתי גומר ספר אחד ובשעה שש רץ להחליף אותו. אני קורא מהר וזוכר טוב, ההורים לעולם לא עצרו אותי ואמרו: “זה לא בשבילך , אתה קטן מידי. אבל אם ראו שאני מחזיק ספר לא טוב , חסמב”ה למשל, לא נתנו לי לגמור את הספר.

“האם התעסקת אי פעם במזון או אוכל בספריך?”

“בספרים שלי יש הרבה ארוחות,ואני יודע שלפעמים בספרי בישול מצטטים פסוקי אוירה.ניש לי כמה רצפטים הכיצד יש לבשל כמה מנות מעולות. בעיני אוכל זה חלק מההויה המשפחתית.אבל אני לא כתבתי מעולם על בישול פרופר.אני מסתפק באוכל רגיל ,השפים היום מתחילים לכתוב במקום לבשל,לדעתי השפים תפקידם הוא לבשל אוכל והסופרים שימשיכו לכתוב. יש כמה דברים שאני מבשל טוב, לא הרבה וזהו. זה נושא שנחמד לי איתו אבל אין לי ענין להשתכלל בו יתר על המידה. בבית אצלי התפתחו שתי אסכולות קולינאריות, בבית בירושלים אישתי רינה שולטת ביד רמה. בכפר, בעמק, המטבח כולו באחריותי, שם המטבח הוא יהודי מזרח אירופאי, שאני מאוד אוהב. אבל גם הרבה דגים על גחלים, שזו התמחות מיוחדת שלי, כשאני נוסע בכביש החוף בדרך לעמק, אני עוצר בפרדיס והדיג זורק אלי דג שנתפס אצלי ברשת.”
ונסיים בשני קטעים נפלאים מסיפרו האחרון “הדבר היה כך”, שנותנים לנו את מירב ההבנה לרקע הקולינארי העמוק של מאיר שלו ומהיכן שאב את אנינות הטעם וטעמו עימו:

“גם בחברה שכולה עקרונות לא יכלו הנוכחים להתכחש למה שחשו איש בלבו: שאת האמת אי אפשר להחביא. שמרוב אדמה ועבודה וחלב וחזון נפוגו מחייהם הזוהר, הנוחות, התענוג לשמו. שהידיים האלה, שחורשות וקוצרות ובונות וחולבות, רוצות להתבטל לפעמים, להתענג, לגעת במותניים חלקים. הציפורניים כאבו, ביקשו להיות צבועות ומטופחות. העיניים, שתרו כל היום אחרי אויבים ומזיקים, שביקשו הוכחות לצדקת הדרך, שחיפשו ענני גשם, ולו עב קטנה אחת - צרבו, ביקשו להיעצם בחשק ובהנאה, כמו שהיו עיניה של אמי נעצמות שנים רבות אחר-כך, כשסוף-סוף הרשתה לעצמה שחיתות שבועית אחת - כוסית של ליקר “דרמבואי”, ביום שישי לפנות ערב, אחרי הבישולים ולפני הארוחה, ולפעמים את המעדן האהוב עליה, בשבת בבוקר - דג אנשובי אמיתי.

דווקא היא, נצר לשושלת של אוכלי דג מלוח, ומי שהפליאה להכין דג כזה, אהבה מאוד את טעמו של האנשובי. בילדותנו לא קנתה אותו כי היה יקר מכפי יכולתנו, ובמקומו הביאה מן הצרכנייה של השיכון תחליף אנשובי בשפופרת פח צהובה עם פקק אדום. על פרוסת לחם דקה מרחה שכבה דקה, ועליה הניחה פרוסות דקיקות, כמעט שקופות של עגבנייה, ולפני שנגסה אמרה לנו בחשיבות מאונפפת ומשועשעת: “אנשואה”, לאמור: אנחנו, המוז’יקים אוכלי סליודקה, בני האיכרים מנהלל, טועמים עכשיו אנשובי אמיתי בחצר מלך צרפת, היזהרו נא, ילדים, לא ללכלך את אברקי המשי וצווארוני המלמלה.

עתה, כשכבר יכלה לקנות לה אנשובי אמיתי, היתה אוכלת אותו עם קפה שחור ופרוסת חלה, ונהנית, כדבריה, “כמו שלושים חזירים” אבל לחכי הוא לא ערב כמו התחליף ההוא, כי עליו לא אמרה “אנשואה”“.
בכלל, במשפחה שלנו אין מי שמתגעגע לבישולים של שום סבתא, ואפילו לא לקלאסיקה הסבתאית הידועה כמרק עוף. מרק העוף של אמי היה טוב ממרק העוף של אמה, ומרק העוף של אחותי טוב משל אמנו, אבל הכנת המרק של סבתא טוניה היתה מלאה התרגשות...”; ובעמוד הבא: “בקיצור, איננו חסרים את בישולי הדורות הקודמים. אבל אל המנות הפשוטות ההן: הדג מלוח, הביצה הקשה, תפוחי האדמה, הבצל והצנון, אני מתגעגע מאוד, ואף שהן קלות מאוד להכנה איני מצליח לשחזר אותן בדיוק

Find more photos like this on EveryJew.com

Find more photos like this on EveryJew.com

ציד הנאצים

דר’ אפרים זורוף:קורות חיים בקצרה

נולד  : בניו יורק, 5 באוגוסט, 1948

מוקדם בחיים: גדל חוף ברייטון בברוקלין. הוריו היו אברהם, רב, אסתר, היתה מנהלת שירותי סטודנטים בקולג’ נשים ‘שטרן’ ב’ישיבה יוניברסיטי’ בניו יורק.

חינוך:  תואר ראשון בהיסטוריה ,מ’ישיבה יוניברסיטי’, לפני שעבר לישראל שם השלים תואר שני ו דוקטורט ללימודי השואה באוניברסיטה עברית.

הקריירה:  עשה עליה לישראל בשנת 1970בשנת 1978 התמנה למנהל הראשון של מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג ‘לס. עם שובו לישראל בשנת 1980 שימש כחוקר עבור משרד המשפטים האמריקאי של המחלקה לחקירות מיוחדות, הכנת תיקים נגד פושעים נאצים החיים בארצות הברית. בשנת 1986 הצטרף אל מרכז שמעון ויזנטל. מחקריו חשפו את הבריחה, לאחר המלחמה ,של מאות פושעי מלחמה נאצים לאוסטרליה, קנדה, בריטניה ומדינות אחרות.

משפחה: גר בהתנחלות אפרת עם אשתו, אלישבע. יש להם ארבעה ילדים ושבעה נכדים.

אפרים זורוף מקווה להביא לפחות חמישה נאצים לדין לפני שהם יגיעו לגיהנום לבד . “זה יהיה פנטסטי”, הוא אומר .

לאפרים זורוף הולך ואוזל הזמן. זורוף הוא צייד הנאצים - למעשה, מאז מותו של שמעון ויזנטל בשנת 2005, הוא הפך להיות הצייד בולט ביותר בעולם של פושעי מלחמה נאצים. עם זאת, מספרם של אלה שחוללו על עמינו את השואה פוחת והולך עם חלוף הזמן. אלו שעדיין נשארו בחיים הם בשנות ה -80 המאוחרות וה -90 שלהם. למרות זאת, זורוף מתחייב לא לתת להם מנוח.

זורוף הוא יליד ארצות הברית, אדם עם מבנה פיזי מרשים,עם מבטא ניו יורקי שמושפע מעשורים רבים של החיים בישראל. הוא טוען כי ישנם מאות, אולי אלפים, של פושעי מלחמה נאציים שטרם הובאו לדין ומתגוררים בשנותיהם האחרונות בתנאים נוחים ובשלווה. “החלק הקשה עבורינו”, הוא אומר, “היא  לא הציד והלכידה וגם לא למצוא את הראיות,אלא להביא את המדינה המארחת להגיש כתב אישום נגד הנאצי. אפילו כעת אחרי כל כך הרבה שנים, אנו בוחנים אחד או שני מקרים  כולל הוכחות חדשות מדי חודש,בין אפריל 2010 לאפריל 2011 נלכדו 23 נאצים. “

Find more photos like this on EveryJew.com

הדחיפה האחרונה שלו ללכוד את הרוצחים הנתעבים הנאצים, התחיל ביולי , 2002 עם השקת מבצע ‘ההזדמנות האחרונה’ על ידי מרכז שמעון ויזנטל, עבורו הוא עובד. הקמפיין הניב תוצאות. “היו לנו יותר מ -3,000 שיחות. שיחות אלה העלו  את שמותיהם של 583 חשודים”,הוא מספר,” אנו לא מכירים כל שם, העברנו לכל חשוד שלושה מבחנים. קודם כל, אמינות ההוכחות, האם זה אפשרי שמישהו  חושד שהשכן  בן ה-85 שגר לידו ושיש לו מבטא גרמני הוא נאצי?. אחר כך,  אם זהותו מוכחת הוא צריך להיות חי עדין , מסוגל לעמוד לדין ,ולא היה בפני בתי המשפט בעבר באותו ענין.היו מעל 101 מקרים שהוגשו כתבי אישום, כולל שישה רציניים מאוד. ”

זורוף  בן השישים ושתיים  הוא  ברבע מאה צעיר  יותר מהחשודים הנאצים שהוא רודף אחרי. הייתכן כי ציד הקשישים הנאצים משיג מטרה הפוכה בעצם? זורוף מתעקש כי הציד יימשך עד הסוף המר. ” מעולם לא נתקלתי במקרה בודד של פושע מלחמה הנאצי, אשר הביע חרטה -. לא אחד”

מקובל עליו שהציבור לא בהכרח משלים עם דעותיו. “תסתכל על ג ‘ון דמיאניוק (האוקראיני  שעמד למשפט  בישראל ובגרמניה על פשעי מלחמה). אנשים רואים את ג ‘נטלמן זקן ושברירי.אך זוהי התחזות שהוכחה כשקר. פושעי מלחמה עשוים להיות זקנים עכשיו, אבל בשיא חייהם הם כינסו את כל האנרגיה שלהם במטרה לרצוח אנשים חפים מפשע. אני קורא לזה תסמונת  אהדה מעוותת. האנשים האלה לא היו מרחמים על הקורבנות שלהם. ”

זורוף קובל עלכך שהוא מתבקש להצדיק את המצוד הנמשך  אחרי פושעי מלחמה. הוא טוען, כי חלוף הזמן אינו מפחית את תוקף האשמה; כי זיקנה לא צריכה לתת הגנה  או תירוץ שלא להעמיד לדין אנשים שביצעו פשעים נוראיים כאלה.
“חשוב לשלוח מסר”,הוא טוען בנחישות,” כי על פשעים נוראים כאלה תמיד יהיה מישהו שינסה למצוא אותך ולהביא אותך לדין”.
הקריירה של דר’ זורוף מפורטת בספרו החדש, “ההזדמנות האחרונה”.
עדין נותרו לנו כמה יעדים גדולים”,  טוען זורוף,” ביניהם  אשנר מיליבוי  וארבאט היים. אסנר, קרואטי, במצב בריאותי טוב למרות 95 שנותיו. זורוף השיג הסכם עם נשיא קרואטיה Stjepan Mesic לעזור לעצור אסנר, אבל הוא מודה שהוא זלזל באויב שלו. “אף אחד לא חלם כי איש  בן 91 היה בורח. אבל הוא נמלט. “איך לא חשבנו על זה קודם,אסנר מתגורר כעת באוסטריה, שממשלתה מסרבת להסגירו.”

היים, רופא  שביצע ניסויים על מטופלים שלו בצורה אכזרית בדומה לד”ר יוזף מנגלה, נאמר  שמת במצרים בשנת 1992. זורוף לא מוכן לקבל את זה,אין עדות ראיה מספקות. “אין כל הוכחה. יש תעודת פטירה, אבל אתה יכול לקנות אחד מאותן תעודות בחמישה שקלים בשוק בקהיר. לא נמצאה גופה, כך שאי אפשר לאמת דבר. ”

הישגים

זורוף טוען לכמה ניצחונות חשובים. “אחת היא המקרה של Dinko Sakic (מפקד לשעבר של מחנה הריכוז הקרואטי ‘יאסנובץ’) שנכלא על ידי הקרואטים. אני גם נחשף לכך שמדינה כמו ליטא ‘הכשירה’ רוצחים נאצים שביצעו רצח, ואני עזרתי לחנך את העולם כי השואה לא בוצע רק על ידי גרמניה ואוסטריה, אלא על ידי אנשים רבים במדינות אירופיות אחרות.  אני גם חןשף לנושא של פושעי מלחמה המתגוררים בבריטניה. ”

ספרו של זורוף מוקדש לזכרו של צייד הנאצים האגדי שמעון ויזנטל, שהמוניטין  שלו עמד לאחרונה תחת מתקפה קשה של הספר ‘הציד הרע’, מאת העיתונאי  לשעבר בסאנדיי טיימס גיא וולטרס. וולטרס  טוען לכאורה כי ויזנטל היה פאנאטי  שתפס נאצים מתוך פרסום והאדרה עצמית.
אז מה היא דעתו של זורוף של ויזנטל?

“שמעון ויזנטל היה חכם מאוד וחד מאוד. הוא היה כובש בראיה צינית וחוש הומור טוב. הוא גם מיתג  את שמו עם הנושא, וזה המקום שבו זה נעשה קצת בעייתי. בשנת 2005 הוא צוטט כאומר כי הוא תפס כל נאצי שהיה שווה לתפוס. זה לא היה נכון כמובן, אבל הבחור היה  בן 95 והוא חשב: “. אני צייד הנאצים ובלעדיי אין ציד נאצים”

“ההישג הגדול ביותר שלו היה לשמר את הזיכרון של השואה  כנושא חי, כאשר אף אחד אחר לא היה מעוניין בו. היו לו כמה הצלחות חשובות. ”

אבל לזורוף ביקורת נוקבת על  גיא וולטרס. “ייתכן שהיו כמה סתירות במה שויזנטל אמר, אבל הרבה ממה שוולטרס כתב היה מגוחך. בוודאי מה שהוא כתב עלי היה מגוחך. נוסף על כך זה ספר משעמם. ”

זורוף שמח כי תודעת השואה והחינוך הן ברמות חסרות תקדים. אבל הוא מודאג לגבי ההשפעה של הצהרת פראג שהוכרזה בשנת 2008 וחתמו  עליה 40 אינטלקטואלים אירופים מובילים, כולל  נשיא צ ‘כיה לשעבר ואצלב האוול והעיתונאי גיא וולטרס.

“זה אומר כי אירופה לעולם לא רצתה באמת להתאחד “הוא אומר,”מכיוון שהיא לא מזהה את המורשת המשותפת של הנאציזם והקומוניזם. כיום  מדובר על ה- 23 לאוגוסט כמו  יום הנצחה משותפת לקורבנות הנאציזם והקומוניזם.יש משהו פרדוקסלי בזה. אם הקומוניזם שווה לנאציזם, זה אומר קומוניזם שווה השמדת עם, כלומר יהודים מאמינים בג’ינוסייד כי היו קומוניסטים יהודים רבים. הטענה הזאת גם מסייעת להסיט את האשמה של מדינות אירופה במונחים של שותפות שלהם בשואה. פתאום הן הקורבנות ולא העברייניות. אני כבר מדבר עם האנגלים על המאבק בהצהרה, כולל שרים שיהיו פוטנציאלים בממשלה הבאה בהנחה שהשמרנים ינצחו. ”

זורוף מודה כי לקמפיין שלו נגד פושעי מלחמה נאצים יש, לכל היותר, כמה שנים של חיים. אז מה הוא מקווה להשיג? “הייתי רוצה כמה תביעות. אם אנחנו תובעיםחמישה נאצים  בבית המשפט זה יהיה פנטסטי. לקורבנות  היהודים מגיע המאמץ למצוא את הרוצחים שלהם ולהביאם לדין. “

נורית הירש נחשבת למלחינה הדגולה ביותר בישראל,  היא משלבת ידע ,מקצועיות, רגש ותבונה מוסיקאלית עמוקה. לחניה הם כדבש בעורקי המדינה.  לפתע זכינו אנו, תושבי אל איי, לביקור שלה לפני שבועיים. היא פתחה את ביקורה במופע מחמם הלב והריאות במילים: “זכות גדולה היא לי להיות ביניכם” ואנו חשנו כי המילים יצאו מהלב.  ראיון בלעדי עם נורית הירש- ישראלית יפה, שתוכה כברה ולחניה עטרה לימים ללא חזרה.
ביום שנודע לי כי נורית הירש מגיעה לביקור פרטי ותתגורר אצל כרמלה,אחזתני העליצות ואושר עצום הציפני.ימים שלמים
התהלכתי שנהרה שפוכה על פני ,ידעתי כי זו הזדמנות חיי, לפגוש  את האישה היפה והמלחינה האדירה שגירתה את מיצי
לבבי שהשיקה מאות אלפי מילות ומנגינה, שפרצו ממליוני גרונות והעניקו חדווה עילאית לישראלים כה רבים. לא אגזים אם אומר כי  רבים חבים לה את שמחת חייהם ואהבתם את אדמת הארץ. לחניה זומרו בכל פה ונוגנו במשך חמשת הדורות האחרונים מעל  כל גלי האתר,האקרנים,הבמות ובשנים האחרונות בכל ערוצי המרשתת,האינטרנט בלעז.
למחרת הופעתה המתוקשרת ,התיצבתי בפתח ביתה של כרמלה פרדו,מתגבר על זרזיף סתוי, ועננות קלה. פלשתי אל ביתה הנאה והמרווח לבין האורות והצללים שריצדו על קירות הטרקלין האכסדרה.בתחילה פגשתי את מושיק בעלה ומנהלה העסקי של הירש,ותוך שביב שניה,כמו כל שני ישראלים נדושים ולמודי קרבות, חשפנו שורשים משותפים בנח”ל, באונברסיטת קליפורניה ובארגון הסטודנטים.  לו רגע נוסף היה לנו, היינו מגלים איזו סבתא משותפת באוסטריה,אבל אז ממרומי הדיוטה העליונה ירדה לה מעדנות כלת השמחה, נורית הירש, בכבודה ובעצמה לבושה שמלת משכית מעוטרת שנצי כסף וזהב.
התמקמנו למרגלות פסנתר יפיפה, מדי פעם פרטה נורית הירש, וצלילים מוכרים וענוגים הבליחו והתמזגו בשטף מילותיה.
“רצינו לשמוע את הסיפור של הפסנתר”,הפתיעתני נורית הירש, ופנתה לכרמלה בדרישה, “תספרי בבקשה למיכה את סיפורו של  הפסנתר הנדיר והנהדר שלך” היא מקשה ב’ריש’ מתגלגת וטעימה. בעברית צחה ומודגשת,כל מילה בסלע,כמו תבשיל גורמה פריך לאניני השפה העברית,היא לא משחיתה אות אחת מיותרת. היא קפדנית ופדנטית , הברותיה גרוניות ומוטעמות, אבל היא חיננית ,בעלת חוש הומור יחודי ,עדינה, בעלת אצבעות מלאכיות ורדרדות, עיניים סגולות והבעתן שובבה אך פסקנית ובסביבתה, על פיה ישק דב

” למדתי אז בניו יורק” ,מתרצה כרמלה פרדו ומעלה באוב ,” ובזמנו אמרו לי כבר, ‘אל תקנו ריהוט’ בניו יורק אפשר למצוא חינם ברחובות של העשירים כל יום שני בבוקר. הם מוציאים בלילה את כל הרהיטים משנה שעברה לעשות מקום לריהוט אופנתי חדש, בחינת , ‘ישן מפני חדש תוציאון’. משאיות העיריה מגיעות בשמונה בבוקר לקחת אותם.
“לילה אחד עשינו לשם טיול, ומצאנו פסנתר. הצלילים נשמעו כלכך נפלאים שתפסנו מהר משאית ולקחנו אותו הביתה. בבית התחלנו לכוון את הפסנתר ושהמכוון פתח את הארגז גילה שיש הקדשה ל’הנס פון בולו’  מסתבר שזה המלחין הגרמני האנס גואידו פון-בולו נחשב למנצח המקצועי הראשון בתבל. פון-בולו היה מוסיקאי מחונן (היה תלמידו של המלחין האנטישמי הנודע לשמצה, ריכארד וואגנר),אשתו עזבה אותו עבור אהבהביה עם ווגנר, אך פון בולו התפרסם גם בגלל אופיו הסוער שהוביל אותו לא אחת לעמותים קשים עם נגנים שעבדו תחתיו. ההסטוריה מספרת שלאחר עמות סוער שפרץ בינו לבין זמר טנור שאמור היה לשיר באחד ממופעיו הכריז פון-בולו כי ‘’טנור אינו שם של אדם, אלא שם של מחלה’‘. הפסנתר נבנה עלפי הזמנה מיוחדת עלידי לותר של שהיה בונה פסנתרים איכותיים נודע בגרמניה באותה תקופה”.

“מי זה שזרק אותו לרחוב?” פורצת הירש ומוסיפה בשתיאה ,”איזה מן בן אדם זורק פסנתר של הנס בולו לרחוב?”.
“כנראה משהו הביא אותו מאירופה” עונה כרמלה, “זה פסנתר מאוד כבד, היינו צריכים מנוף להרים אותו, בודאי קנו איזה ‘ימהה’ מודרני.”
“איך שניגשתי אליו התחלתי להתרגש”, זורחת הירש, ” זה הזכיר לי את הצליל של ה’איבך’ הראשון שלי, שהוא גם גרמני. צליל של פעם, של קלידים משנהב ולא מפלסטיק של היום , מזכיר לי את התרבות והימים של פעם, צליל כזה אין היום, הכל בנוי ביד”.
“אולי כבר ניגש לראיון,ראית את תוכנית הטלויזיה עם יגאל רביד?” דוחפת לי הירש  את האינטרויו ביד רמה, היא מביטה בשעון הקיר ושעון היד הקטן והזהוב שעל פרק ידה העדין לסירוגין, אני שוקל להשאיר את הטייפ על השולחן ולהמלט בעור שיני,” ראית את הדף שלי בפייסבוק?”,היא משוויצה בצניעות,  “אני מתכתבת עם כל מעריצי(יש לה אלפים רבים..בדקתי,ולאחרונה הגיעה למכסה האפשרית ונאלצה לפתוח חשבון חדש) והודעתי לכולם שאני מגיעה לביקור בלוס אנג’לס. אני אוהבת את הקשר עם אנשים, אני די מכורה לאינטרנט, אני מקבלת אספקת תקשורת יומית,אמנם על חשבון דברים אחרים, פחות ספרים ופחות פסנתר,אבל יש לי סדר עדיפויות וזה בסדר. איך הכרתי את שרון פרבר שלכם?-מהפייסבוק, היא כתבה לי ורציתי לפגוש אותה”.
“האם את מוכרת בקרב הנוער של ימינו בישראל?,” אני עוזר אומץ ולוקח את המושכות.
“בודאי,בודאי,אולי לא מכירים את השם שלי, אבל את המוזיקה, אין נער או נערה שלא מכיר את  השירים שלי. אולי לא יודעים שהם שלי, אבל אין ילד שלא מכיר את “בראבא”. הם רק לא יודעים שזה שלי, אז מה אכפת לי, זה לא אכפת לי ( היא מדגישה שזה לא מעליב אותה...) , חשוב לי שיכירו את השירים, מה, ‘אך יא רב יא רב’ לא מכירים? זה לא תלוי כבר בי, אם זה בית שההורים מתענינים בזמר עברי, אז כן מכירים אותי, ואם לא אז (קצת מרגיעה את האכזבה...) הם מכירים את השירים. יש לי שירים עם בועז שרעבי, ‘תני לי יד’..(מתחילה לשיר לי.

.) אתה מכיר? אין אחד שלא מכיר את ‘תני לי יד’, ‘באלאדה לשוטר אזולאי’

,’בר בא אבא’, ואת השירים שלי לומדים בבתי ספר. ‘פרפר נחמד’, ‘פיסטוק’ הם מכירים את השירים, רק לא אותי. אז מה איכפת לי שלא מכירים אותי (העסק מתחיל להתחמם...), אני אלך והשירים ישארו אחרי. ההרגשה שלי טובה עם זה.אומרים, אה, זה שיר של אילנית, זה שיר של יהורם גאון, או ירדנה ארזי , לא אכפת לי ואף פעם לא יהיה אכפת לי (נועלת את הדיון באנחת קבלת הדין).
“אז ממה את מקבלת סיפוק?” אני זוחל קדימה לאט לאט. “הסיפוק שלי זה לכתוב,כלומר יש הרבה שלבים, שמשמיעים ברדיו, שזה מתפרסם, שהזמר מופיע איתו.  אצלי,שיש לי השראה ואני כותבת שיר ואני מרוצה מהתוצאה,זה הסיפוק הגדול. אחרכך הם לוקחים אותו  או לא לוקחים אותו, כן מקליטים או לא, זה כבר לא משנה. לשבת לכתוב שיר חדש, יש מאין, זה הדבר הגדול שלי ,הכתיבה, בלי חשבון אם יקליטו , אם יצא מזה משהו.
“מה מניע אותך לכתוב?” אני מנסה לרדת לשורש הנפשי שלה.”אצלי ,זה צורך קיומי” אומרת הירש ,”אין, אני לא יכולה, מגיל שבע ,פסנתר, מוזיקה, זה המים לנפש שלי. הדחף הוא משל עצמי ולא מאמא שלי, אני מכירה הורים שממש הכריחו, יש איזה גאון שאפילו הכו אותו בבית. אני לא מכירה ילד אחד שדחף את הוריו שהוא רוצה לנגן. אמא שלי רצתה שאטייל באויר הצח.
“מה גרם לך לכתוב את השיר הראשון שלך?” תהיתי.”האם זו היתה האוירה בתל אביב או בארץ? שהלחנת את ‘פרח הלילך’?”

.-”אני לא יודעת  על שום אוירה, לדחף שלי אין כל הסבר, זה פרץ פתאום, נלחץ וכותבים מנגינה, אין לי שום סבר מה היה בארץ ומה לא היה, הכל בא מבפנים אצלי, לא מה שהיה בארץ. השאלה צריכה להיות מופנית לכותבי המילים, ההלחנה שלי היתה יותר אבסטרקטית. אם אתה רוצה לדעת מה קרה בארץ, אתה מסתכל על המילים של חיים חפר, נתן אלתרמן ויורם טהרלב ואתה רואה את ההיסטוריה”.
“מה הזכרון הראשון שלך?”
-”אני לא זוכרת, בעצם אתה יודע, עכשיו זה עולה לי, שאבא שלי לקח אותי לאופרה , הייתי ילדה קטנטנה, בת שלוש, והיה שר לי אופרות , הוא היה זמר אופרה בוינה.אמא היתה אישה שאפתנית וחרוצה,אבא שלה שילם הון תועפות על ה’סרטיפיקטים’,היא עלתה בגיל שש עשרה והיתה עובדת אדמה ב’כפר יהושוע’,בבית ציוני,אחרכך למדה באוניברסיטה בהר הצופים. האופרות הן בדם שלי מגיל אפס. השפה הגרמנית למעשה היא שפת בית שלי כי אבי חי בוינה. מצד שני כל הענין של השואה, שאני בוינה או בגרמניה , זה לא עוזב אותי אף לרגע.  יש משהו מענין במשפחה, בכל זאת,  כמו חוט  שני. מאז שאבא שר לי אופרטות , הנכדה שלי הולכת לקונצרטים מגיל שנתיים , ואילו אמא שלה, ביתי, היא זמרת אופרה. (רות רוזנפלד,מופיעה בכל רחבי אירופה מ.ק.) בעלה הוא איש צעיר ,נשמה רגישה, סקוטי ושמו דאגלאס גורדון, אדם אמיד, אספן גדול, ותומך באומנים ובאמנות פלסטית. הגלריה שמייצגת אותו היא ‘גאגוזין’ הגלריה הגדולה ביותר בניו יורק,משהו ענק.הוא עושה כרגע סרט על השואה, אפילו שאינו יהודי. אני לא יודעת למה אני מספרת עליו, התפזרתי, לא ידעתי שביתי, כמו אבא שלי, תשלים מעגל ותהיה זמרת אופרה? אני לא יודעת אם זה גנים או סביבה. ביתי הצטרפה למקהלת מורן בצעירותה ואמרה לי, ‘זהו אני שרה במקהלה’.  בגיל שלוש עשרה היתה עצמאית, היתה נוסעת בשלושה אוטובוסים לחזרות. בגיל שמונה עשרה, ליוויתי אותה בפסנתר עם אותם האריות שאבא שלי היה שר לנו בבית.הבן שלי בגיל חמש ניגן בשבעה כלים, ולא הייתי צריכה לעודד אותו ולא שמעו אצלי כל היום מוזיקה בבית. סבא שלי היה עורך עיתון ‘מעריב’ ( שלום רוזנפלד-מ.ק.) ללא קשר עם מוזיקה וגם אני לא דחפתי אף אחד מילדי ללמוד מוזיקה.”
“האם מותר להניח שרוב השירים שלך מופנים לקהל מסוים,יש לך שירים של ערסים??”
“מה פתאום, השירים שלי מתאימים לכל בית ישראל באשר הוא שם,  מקטן ועד גדול משחור ועד לבן, אין כזה דבר ‘ערסים’, אולי היו פעם.  כולם מכירים את ‘עושה שלום במרומיו’, ואת ‘תני לי יד’ שבועז שרעבי שר, הרבה חושבים שהוא הלחין את זה. ה’באלאדה לשוטר אזולאי’ ושיר הדגל שכולם מכירים שזה ‘ברבא אבא, ברבא אבא, אין כמוך בעולם’ , ו’בוא אלי פרפר נחמד’ ,

‘הבית של פיסטוק’, ‘בפרדס ליד השוקת’, והמון שירים שהלחנתי  ליורם גאון וחושבים שהם ‘שלו’. לירדנה ארזי כתבתי, ‘תן לי זמן הושט לי יד’, ירדנה גם כן זמרת נערצת “.
“מדוע מלחינים מעדיפים משוררים מסוימים? האם את מלחינה או פיזמונאית?”
  “תמיד אהבתי פיזמונים ושירים, נולדתי עם זה, אני מוזיקאית, אני גם למדתי ניצוח, אצל לאסלו רוט. למדתי תזמור אצל נועם שריף, ואני מתזמרת בהרכב קטן או הרכב גדול.
“מדוע הלכת ללמוד תזמור,האם תזמרת את כל הלחנים שלך? “
-”תזמור זה הדבר הכי מענין בעיני, כל שיר אני שומעת יחד עם התיזמור שלו. אני לא שומעת סתם מנגינה, יש כאלו שלוקחים מנגינה נותנים אותה למתזמר,ושלום. אני מתזמרת את רוב הלחנים שלי. למדתי את המקצוע ויש לי דמיון, אני יודעת איפה יהיה החליל ואיפה הצ’לו. בזמן האחרון אני מתרכזת בדברים נוספים והתזמור לוקח לי יותר מידי זמן.
“שמעתי שאומרים שיש לך רקע דתי או לפחות מסורתי?”
-”כתבתי לפני שבועיים שני שירים,אחד לאילנית, אתה שמעת עליה? ושיר שני עבור החזן, ישראל רנד. יש לי הרבה שירים חזניים, אני מאוד קשורה למסורת. לא דתיה אבל קשורה למסורת היהודית. יש לי מופע שרץ עם החזן ישראל רנד שידוע מאוד בישראל ואירופה. יש לי מופע חזנות  ,יש לי שירים חזניים, אני מאוד קשורה למסורת .הוספנו לשירים החזניים עיבודים אווליים כאלה. זה משהו קרוב לליבי, רוב ההופעות שלי היום הם בבתי ספר, יצרתי תוכנית עם משרד החינוך, תוכנית לימודים שלומדים את החומר עלפי זמר עברי. מתחיל בשירים שלי יחד עם מלחינים אחרים בכדי לשמר את הזמר העברי. יוצאת תוכנית משולבת של ספרות, תנ”ך, מוזיקה ועברית במשולב עם טקסטים ברמה, ושירים של לאה גולדברג, חיים נחמן ביאליק, יורם טהרלב, אהוד מנור ודודו ברק שהוא משורר נפלא. אין לי בתכנית, מילים סתם, הם לומדים את החומר ועושים תערוכות מהתוכן של השירים. כל קונצרט שלי זה אירוע חד שנתי , שבאים בין חמש מאות לאלף תלמידים והורים ומתכוננים כמה חודשים מראש לאירוע. כל זה, יחד עם התערוכות וכל מיני עבודות כתובות או ריקודי ג’ז ,כל בית ספר,  עלפי היצירתיות של המורים. מה שהרשים אותי ביותר, זה אחד מבתי הספר שלקחו את המילים של ‘אך יא רב יא רב’ והילדים בכיתה גימל התבקשו לספר על המשפחה שלהם, איך הם הגיעו ארצה. משהו פנטסטי, זה מרכז הפעילות שלי,  יחד עם הופעות  במועדוני זמר וקונצרטים עם החזן

.
“אילו פעילויות נוספות את יוזמת או מקדמת?”
“יש מקום שהוא מרכזי, כמו צוותא ישראל, ושמו ‘בית אביחי’,משהו מדהים בירושלים,מוסד ללא מטרות רווח, זה קישור בין כל העדות וכל הזרמים, יש להם תוכניות מדהימות תרבותיות יום יום. אני פתחתי את המקום בהופעה בערב הפתיחה. המקום נתרם עלידי יהודי מאוד מאוד עשיר, באים מסורתיים, באים דתיים וחילוניים. התחלתי לארח אומנים, באופן אינטימי וכל הופעה היא חד פעמית, אני עובדת עליה שלושה חודשים. פעם אחת , באחת ההופעות שלי בא אדם מטורינו, זה היה לפני שלוש שנים. הוא לא יהודי אבל אוהב ישראל ,ישנם קהילות נוצריות בעולם כמו ה’מקויה’ ביפן, שמשום מה אוהבים אותנו. הוא הזמין אותי לתערוכת הספרים הבינלאומית בטורינו. נתתי שם תוכנית עם דברי קישור והוא תרגם לאיטלקית. גם הבת שלי ,זמרת האופרה הוזמנה להופיע, היו שם אנשים מכל העולם. היו שלושה יהודים וערבי מכפר גלילי שהכיר את השירים שלי,  התרגש והודה לי מאוד. היתה זאת חויה בלתי רגילה, סיפרתי על ישראל ושרתי את שירי הידועים. אנשים לא יודעים על ישראל, כי ההסברה שלנו לא טובה ואני עם עשרת אצבעותי על פסנתר איטלקי, מספרת כמה יפה היא ארצינו, ועל חיים נחמן ביאליק והעולים החדשים במעברות של אפרים קישון הנה יש לי יעוד נוסף עכשיו בהסברה.
“מי מחליט לגבי ביצוע השירים,איך זה עובד בכלל?”
“אני עשיתי את המוזיקה למחזמר “סאלח שבתי”, השירים הוזמנו עלידי המפיקים שהיה הצלחה כבירה בכל קנה מידה עולמי, בשנת 1988, היו לי שישה עשר שירים בסרט, עם ריקודים ושירה,מאוד מלהיב. המחזמר רץ חמש שנים ,אני ניצחתי על התזמורת ערב ערב עד שכבר לא יכולתי בכל הארץ. אז ביקשתי ממשה זורמן בעלה של אסתרית בלסן, הוא מוזיקאי בחסד,  יום כן יום לא,יום אני יום הוא.אני יודעת שהיא היתה פה ונתנה הרצאה יפיפיה בליווי פסנתר יש לה קהל נפלא בארץ מ ה ש הו. היא מפעל היא תעשיה היא מקצוענית הייתי אצלם בבית שניהם יושבים בחדרים נפרדים הוא דופק בפסנתר כנף בחדר אחד והיא דופקת בחדר השני והילד כנר .ירדנה ארזי הזמינה שיר ‘היתה לי ארץ’,אז קודם  הלחנתי את המנגינה ואחרכך הלכתי ליורם טהרלב שיכתוב מילים ,אחרכך יהורם גאון ביקש מנגינה להרבה שירים כגון ‘בפרדס ליד השוקת’ ,

המון, המון, המון שירים. כל אחד עובד אחרת,לי זה לא משנה מה בא קודם, המנגינה או המילים. היו שנים שהיתה לי השראה מאוד גדולה, הייתי קמה בבוקר ומתחילה לכתוב מנגינות, ופונה לאנשים,לאהוד מנור, שיכתוב מילים.לפעמים נותנים לי מילים ואני אוהבת אותם ואני מלחינה להם מוזיקה. ישנה כתיבה אחת לשירה וכתיבה אחרת לפיזמונאות. אני יכולה להלחין את ספר הטלפונים,אבל אני מעדיפה שכותב פזמונים מקצועי יכתוב לי מילים,צריך מבנה מסויים,כמו שימרית אור או חיים חפר, הם יודעים איך לכתוב לקראת הלחנה לפזמון. אני יכולה להלחין שירי משוררים אבל זה אילוץ,זה נורא קשה לי.

“איך מתפרנסת יוצרת כמוך במשך ארבעים שנות יצירה?”
“החלטתי ללכת לכיוון הזה כי זה אשר רציתי לעשות בחיים, והפרנסה באה כי אני חרוצה,היה ביקוש תמיד ובאו אלי כל הזמן שאלחין, אני אחת מהמוזיקאים היחידים שרק יוצרים ומעט לא מופיעים.הופעות זה הרבה כסף,אני לא לוקחת כסף על הלחנה, אני נותנת לזמרים את השירים במתנה.כשעשיתי תזמורים והופעות, עלכך קיבלתי תמורה הפקות גדולות עם אמנים אחרים כמו ‘צעירי הבימה’,גם קלטות ילדים,מוזיקה לתיאטרון,או הלחנה עבור הופעות מיוחדות כגון ערב זכרון לנעמי שמר.רוב היוצרים לא אוהבים לעשות מוזיקה עבור אומנים אחרים,כי הם שקועים בעצמם, זה נפש האומן בילט אין.את נעמי שמר כלכך אהבתי ולקראת אותו ערב עשיתי מחקר ארבע חודשים ראיינתי את המשפחה וקרוביה,עם הילדים וחבריהקיבוץ שלה .מאז כל שנה מזמינים אותי לערב מחווה לנעמי שמר ובאמת הקדשתי הרבה לזה ובזמן האחרון הצעתי ל’בית אביחי’ לערוך ערבי מחווה לאומנים שפסו מהעולם וחשוב לזכור אותם,מחווה למלחנים גדולים ,מעין סדרה,עשיתי כבר ליאיר רוזנבלום , למשה וילנסקי לנעמי שמר לאהוד מנור.אלו מלחינים שאני מחזיקה מהם ורוצה להנציח אותם שלא ישכחו,הם גאונים,יותר גאונים ממני. הופעתי עם צמד רעים בשירי מסורת אבל האתגר היום הוא יותר ויותר לא להשתעמם, להנות ולפרגן ליוצרים הגדולים,לשמר את התרבות והשירים הישראלים.כמה אני יכולה לשיר את השירים שלי,די אפשר להשתגע.אני צריכה לשמור את התנופה , על הענין וגם לשמור על נפש רעננה וצעירה.

לפרטים ולקבלת כתבות קודמות  אפשר לכתוב ל-
.(JavaScript must be enabled to view this email address)

הכל התחיל בשכונת פועלים מרופטת ורווית אנטישמיות בחארקוב אשר באוקראינה.

תמונה ראשונה:השנה היא 1975, אסתר רבינוביץ הקטנה בת השנתיים, עיניים כחולות יפות, לחייה מלאות וורדרדות,ילדה יהודיה יפיפיה, מלאת החיים עד אז, פורצת בבכי קורע לב. אבא מיכאיל רבינוביץ נמלט מהבית, אמא רחל דולקת אחריו עם סכין גדולה,משליכה אחריו בזעם את כל חפציו, בחדר המדרגות הם נאבקים זה בזו לחיים ולמוות,לאמא רחל אין מה להפסיד, הסכין חולפת מילימטרים קטנים מעורק הצוואר, הסכין נתקעת במזוודה, הם מחליפים מהלומות וצעקות. אסתר הקטנה עומדת ורואה, היא מבועתת, צורחת מפחד, היא מנסה להאחז בידה של אמא האוחזת בסכין, הסכין חולפת בשערה וגוזמת חלק מהקרקפת. אנה מוטלת על הריצפה מדממת. זעקות הפלצות של אמה רחל גוברות ,השכנים מזעיקים משטרה ואמבולנס. “לך לכל הרוחות ,לך לזונה שלך,תחזור למיטת הזנונים שלה, לא רוצה לראות את הפרצוף הבוגדני שלך,אל תחזור הנה יותר” רודפות הצרחות את אבא מיכאל
שנתפס במיטה עם בחורה צעירה, באתר הסקי וגלש אל בין חמוקיה של אהובתו הצעירה. אסתר הקטנה מובלת באלונקה ורואה את אביה האהוב בקלונו, בוכה ושבור, אוסף את חפציו הזרוקים על המדרכה, נכנס ללאדה הקטנה הירוקה, ובורח משם כל עוד נפשו.
תמונה  שניה: אמא עומדת בתור שעות במשרד הפנים בחארקוב. אסתר הקטנה נאחזת בשמלתה ובוכה.אמא מודיעה ביובש לביתה כי החליטה לשנות את שמה מאסתר לאנה: ” הילדים בגן ישמעו שאת יהודיה ויגמרו אותך,מכות תקבלי,מכות, יקראו לך בשמות גנאי, את חייבת להחליף את שמך לשם של גויים”.אסתר הקטנה לא מבינה מה זה גויים,למה שיכו אותה, היא לא עשתה דבר, היא לא מבינה מה פירוש יהודיה, למה היא צריכה להפרד מהשם היפה כל כך. היא אוהבת ורוצה להשאר אסתר,  מה יקרה לשם שלה, מי היא תהיה עם שם חדש של מישהו אחר, שם של מישהו זר.  במשרד הפנים, הפקיד חמדן וחרמן, אמא מנסה לשכנע אותו,.כבר שנה היא מגיעה למשרד הפנים, מגיעה לאותו פקיד כל פעם,שמנסה להצמיד אותה לקיר משרדו ולהכניס את היד מתחת לשמלה. ” למה היהודים המחורבנים עושים לנו צרות, למה משנים כל הזמן את השם” הוא רוטן,” זה לא יעזור לכם, אנחנו נטפל בכם”.
הפעם אמא מאופרת יפה,לבושה בשמלה עם מחשוף גדול ,מחייכת זיוף גדול,מביאה איתה שקית חומה, מלאה עם רובלים ומשחילה לפקיד ומלטפת לו את הזרוע , הוא מונה את השטרות ומטביע חותמת גדולה על התעודה האדומה, זהו, אסתר רבינוביץ איננה יותר, הנה אנה סטרט.
תמונה שלישית: הגננת לא משתכנעת, היא  יודעת שאנה היא יהודיה, לא יעזור השם החדש,היא יודעת להבחין בין יהודיה קטנה שחורת שער, לנוצריה בלונדינית, אף סולד וזוללת בתיאבון כריך עם קוטל חזיר. הגננת מתנכלת לאנה, היא מושכת לה בשער,היא מכה לה בישבן,  היא היא שמה לה מלח בתוך הדייסה, הקומפוט  גם מלוח,  הגננת דוחפת לה כוס חלב מקולקל.
גם כך, אנה לא מספיקה לגעת באוכל של הגן, הילדים חוטפים לה את האוכל ומשליכים לפח. הם מכניסים לה עכבר לתיק האוכל הם דוחפים אותה בחצר, נוגעים לה בין הרגליים וקוראים לה “ז’יד ז’יד”.
תמונה רביעית:השכנה הזונה, חוזרת ממאסר בבית הסוהר לנשים. האישה, גויה גדולה, בהמה עבת בשר, מסריחה .צוחקת בפה מלא שיניים רקובות, ארבע ילדים מסמורטטים תלויים על זרועותיה השמנות.  היא מתנכלת לאנה, יורקת עליה ודוחפת אותה בעוברה בחדר המדרגות.פעם היא מטיחה את הכלבה הקטנה של אנה על הקיר, הכלבה בהריון הגולגולת מתנפצת והעובר ניתז אל המדרגות.

אנה מתפרקת,המחזה המזויע והמתפלץ,אמא רחל מגיעה בריצה,מקל ענק בידה, בשתי איוחות גדולות הזונה מאבדת עין ושיניה מתעופפות. אמה מנפנפת ידה בחוסר סבלנות ואומרת בביטול מעל השיקצה הגונחת: “אנה,  לא נורא, גם אני עברתי את זה “.
השכן רץ למשטרה.  שוטר מגיע, כשרואה את הפרוצה שרועה על המדרגות,שדיה העצומים משתפלים בכבדות,רגליה מפושקות לכל עבר, היצרים בוערים בחלציו. דוקא הוא נדלק על האישה היהודיה היפה והאמיצה. הוא מתחיל להתקדם לעברה בזהירות,כאילו להרגיע את הרוחות, השכנה הבהמה רואה שוטר רוסי גוי, , צוחקת צחוק ניבזי ,שיניה הרקובות אדומות מדם,היא עדין רוויה אדי וודקה ,היא נרגעת, לא רוצה להתעסק עם המשטרה, אנה ניצלה.השוטר חוזר בערב עם זר פרחים,אמא לא פותחת לו את הדלת.

אנה בת ה 12 ,ללא דמות אב או גבר במשפחה. אמא אומרת : ” אני לא מוכנה לתפור לאף גבר את המכנסיים”.
אנה הולכת ברחוב בוחנת ומחפשת גברים נאים, ניגשת אל  גבר זר אחד ושואלת “אתה רוצה להיות אבא שלי?” ומביאה אותו הביתה.אמא לא מכניסה אותו.

הצלה משמים

בתמונה הבאה, השכן הצועני דופק בדלת,אנה לבד בבית, הוא נכנס לדירה ורואה את הילדה היפה בת השלוש עשרה, הוא מכניס יד אחת למכנסים ואת ידו השניה מתחת לחלוק של אנה. באותו רגע נפתחת הדלת של דייר המשנה,הצועני בורח, אנה לא מצליחה להרדם בלילות,סיוטים.,טראומה. אמא לא רוצה לשמוע ,היא עברה דברים דומים שהיתה נערה היא אומרת.לא קרה לך כלום.אמא היתה בתולה עד גיל 32 כשהתחתנה,למרות שנאנסה מספר פעמים. חולפת שנה והנה הן נמצאות בבית מכרים,המבוגרים משחקים קלפים ושותים וודקה. אנה  כבר בת 15,ילדה מפותחת , בן דודה בן 17 הם מדפדפים באלבום תמונות ,לפתע אנה מוצאת עצמה על הרצפה והבחור כבר חודר ועושה בה מעשה אונס, היא מנסה לצעוק, אך הוא סותם לה את הפה. “אם תדברי אספר לכל המשפחה, עכשיו את כבר מקולקלת ואני מקולקל ושנינו נהיה ביחד”.
הוא מגיע אליה הביתה כל יום ודורש את  המנה היומית שלו, הוא אונס אותה שוב ושוב, היא מתכנסת לתוך עצמה, מפסיקה לאכול. אמא  מגיעה הביתה בערב ולא מבחינה בבתה המצטמקת, בעיגולים השחורים סביב עיניה מחוסר שינה. אבל אנה לא אומרת כלום, שיחשבו שזה מהמתח של בחינות הבגרות. אנה לא מתלוננת, אין טעם, מי יאמין לה, היא מבלה כל היום במסתור, מתחבאת מהאנס על העצים בפארק הסמוך. יום אחד מתקרב בחור נחמד וחסון ,ושואל אותה מה היא עושה על העץ. אנה לא עונה, היא מדברת עם הציפורים,עושה תנועות באויר, ובוהה בעננים. הבחור מטפס על העץ ומנסה לדובב אותה. כך מדי יום, הוא מביא לה עוגה ומשאיר אותה לידה על הענף, לפעמים גם איזה פרי טרופי נדיר. אחרי כמה ימים אנה נרגעת והם מדברים. איואן גר בשכונה ואמא שלו יהודיה. יש לו שיער שחור סמיך וזקנקן גברי צמוד. עלם חמודות מחונן מידות.
“איואן הציל אותי מהבבן דוד האנס וגם  ממוות נפשי אנורקטי בטוח”, מספרת לי אנה, “הבחור האנס, ראה שיש לי חבר, והפסיק לבוא”. איואן לימד את אנה על העולם מסביבה ,עולם שלא הכירה.העולם שלה הצטמצם על השרדות מהתנכלויות בלתי פוסקות של הנערים הנבערים. אמה לא תמכה בה לרגע, היא היתה עסוקה בפרנסתן עם המשכורת הדחוקה. לא היתה לה סבלנות לטרוניות וליללות של ביתה,  שתיהן התכנסו לפינותיהן והתבודדו לעניניהן.  “למי היה כסף אז למוצרי מותרות, גם לא הבנתי מה קורה סביבי”, נאנחת אנה, “לא ידענו  מה זה נייר טואלט, השמשנו בנייר אריזה או עיתון, לא ידענו מה זה קונדום או טמפונים, שהיתה לנו וסת, היינו גוזרות סדינים ישנים או סמרטוטים שמצאנו וכיבסנו ביד”. אנה היתה מבלה בכל יום שעתיים בתור למצרכי מזון, שהיו מוקצבים במשורה. אמה חזרה מהעבודה בשבע בערב, אכלה משהו חטוף והתמוטטה למיטה, לא היה לה כוח להקשיב לתלונות של ביתה.
“המשפחה של איואן אימצה אותי,אמא שלו הפכה לאמא שלי,היא נתנה לי חום והבנה,היא הקשיבה לי ולימדה אותי על החיים “, מאירות העיניים הכחולות של אנה, “איואן לימד אותי מהי אהבה ותמך בי, הוא היה חבר ופסיכולוג שטיפל בטראומות שלי והוציא אותי מהן”.

ארץ ישראל

“באותו יום שישבתי על ענף העץ בפארק”, נזכרת אנה , “ואיואן טיפס על העץ, הייתי חולמת על ארץ ישראל. שמעתי סיפורים משני ילדים יהודים בבית הספר וגם נתנו לי לקרוא ספר , ” במשעולי ציון” , שהיה ספר אסור ואם היו תופסים אותנו, היינו הולכים לבית הסוהר”.
באותה תקופה כבר היו להן כמה מכרים ששלחו דרישת שלום מהארץ תמונות של בן בצה”ל ומדי פעם תפוזים ומטעמים מישראל. 
“הכי אהבתי את הדבש, ואת החלבה והתמרים” מצטעפות  עינים הכחולות,”אמא התחילה לדבר איתי על זה שנקבל ויזה ונסע לישראל, אבא שלי והבן שלו מנשואיו הקודמים, הצליחו להגיע  כבר לשם וכתבו לי פתאום, אבא כתב שהוא מתגעגע ורוצה שאצטרף אליו”.
אך כמו בכל סיפורי האהבות הנכזבות גם כאן צצה דילמה, איואן אהובה היה פטריוט רוסי יותר מיהודי ציוני, ועמד על כך שתשאר איתו ותכנן להתגייס לצבא האדום. אנה החליטה לראות את ישראל לפני שתעשה החלטה סופית,ואכן
כך היה.
“בשנת 88 אבא שלח לנו כרטיס ונסענו לביקור בארץ,היינו בטוחים שהגענו לגן עדן,הכל נראה לי כמו חלום,והחלטה גמלה בליבי לעלות לישראל”.
שנה לאחר מכן בעזרת הסוכנות ארזו שתי הנשים את מטלטליהן ואת הכלב  החדש והאהוב ועשו עליה .
אך החלום התנפץ מול המציאות הנפשית העגומה,אנה לא הצליחה להחזיק מעמד בשום משרה. ” בכל מקום עבודה שהתקבלתי אליו,ללא כל בעיות,כשהיה בוס זכר, בתוך תקופה קצרה הוא החל להטריד אותי באופן בלתי אפשרי מבחינתי. ברחתי מכל העבודות כי המנהל היה מנסה להשכיב אותי.”
בתוך שנה עברה אנה עשרות עבודות והרבה מאוד מצבים לא נעימים בלשון המעטה, “בחלק מהמיקרים  הבוס היה כלכך נחרץ ותובעני שכבר החלטתי לוותר רק שיעזוב אותי במנוחה. אבל הוא המשיך לדרוש ושוב נטשתי”.
אנה מודעת לפסיכולוגיה שלה, של חסכים קשים באהבה מילדותה העגומה, שהובילו למצבים בהם נמצאו גברים רבים המפרשים את הניצנוץ המרצד בעיניה הכחולות כהזמנה מינית מפורשת, בעוד שכל רצונה היה בוודאי בתשומת לב וקצת חום. כאשר היא הגיעה להכרה זאת ועמדה על סף יאוש, ניכרה הזדמנות לפניה לנהל  שני כשרונות מוזיקאלים שהכירה ויצגה אותם במועדון לילה רוסי בתל אביב. בתוך זמן קצר החלה להפיק הופעות ולבסוף אף פתחה מועדון לילה רוסי משלה שהצליח באופן אדיר. אנה עלתה על גלי ההצלחה והחלה גורפת כספים. מניהול המועדון והמסעדה ייצגה גם אמנים רוסים וקידמה אותם בטלויזיה הרוסית. עשר שנים לאחר עליתה ארצה רכשה דירה משלה והחלה להפיק תוכניות טלויזיה ורדיו רוסיות.
“יום אחד הגיע לי טלפון מאיואן, הוא סיפר לי שהתחתן ועבר לגור בארצות הברית. מקולו הבנתי שלא הכל כשורה.אבל בשלב ראשון לא חקרתי אותו”.

איואן חוזר לחיים של אנה

“בכל פעם  בילדותי, שהיה לי מקרה עם אמא, נשבעתי שלא אעשה, את מה שהיא עשתה לי, לילדים שלי או  לילדים של אחרים. למדתי להגיב בצורה מאוד שקולה ומחושבת על כל התפרצות או צעקות שלה. שבגרתי וקרו לי תקריות מסוכנות ממש, ידעתי לצאת מהן בשלום. קרה שנתקלתי בביריונים רוסיים באמצע הלילה והבחור שליווה אותי הביתה ברח ונשארתי לבד עם בחורים ענקיים שכבר תכננו איך להשכיב אותי, ואני פשוט  הגבתי בשקט, בלי פניקה, והלכתי משם בריאה ושלמה. זה גם קרה לי עם ערבים בשכונת טירה, שכבר עמדו לקפוץ עלי ועל חברה שלי ואני פשוט הודעתי להם בקור רוח שלא כדאי להם להסתבך איתי ושאני יוצאת מפה  עכשיו ובלי שום  ענינים ובעיות.”

אנה עבדה עם אמנים ישראלים רבים וידעה לטפל בסלבריטיז הכי גדולים. ” החברים הכי טובים שלי היו אביהו מדינה וננסי ברנדיס וגם דודו פישר ומוטי גלעדי. השתדלתי לעבוד רק עם מי שענין אותי ומצא חן בעיני, אף פעם לא ויתרתי, לא התפשרתי ועמדתי על שלי” היא מוסיפה.

Find more photos like this on EveryJew.com

בשנת 2005 מגיע איואן בפעם הראשונה ארצה, ומספר לה על אשתו הרוסיה ושתי בנותיו. אנה מרגישה שמשהו לא בסדר. לאחר הביקור קצר הוא חוזר לארה”ב, אך התחיל להתקשר אליה כמעט כל יום.
בשיחות טלפון טראנס אטלנטיות מתברר שיש בעיות רציניות עם האשה, אנה מנהלת שיחות טלפון עם שתי הבנות שמעצבנות את האמא שלהן והיא מתחילה לקנא בקשר שלהן עם אנה. היא מתעמרת בבנות, מכה אותן ומורטת את שערותיהן ולבסוף גם מגלחת אותן. הן מתרחקות ממנה בפחד ובמאוס,  אנה מתקרבת לבנות יותר ויותר, בשיחות טלפון שנערכות באמצע עבודתה בטלויזיה. כולם יודעים שאסור להפריע לאנה כאשר היא מדברת עם ה”בנות שלה” מאמריקה. הבנות מצהירות שהן רוצות את אנה לידן, ואנה מקבלת את ההזמנה מהבנות לבוא לארה”ב והיא מחליטה לעזור לאיואן במצוקתו .
אוליאנה, אשתו המטורפת של איואן ממשיכה להוציא את תיסכולה ומררתה על הבנות ומתעללת בהן.  היא נכנסת להריון שוב,כדי להחזיק את בעלה,איואן שלא יברח. באמצע ההריון היא נטרפת ומחליטה להפטר מהולד ולהתאבד. היא  אומרת לבנותיה שאם אביהן לא ינתק את הקשר עם אנה היא תקפוץ מרב הקומה שם הם גרים. היא מספרת לבנות שקרים והבלים על אנה.
אחרי הלידה, אוליאנה מתחרפנת לגמרי,  בינתיים אנה  עדיין בארץ עסוקה בקרירה הטלויזיונית שלה, אבל מטפלת באיואן והילדים ברמוט קונטרול. בשנת 2006 , בחוסר ברירה, אנה נוסעת לאמריקה לנסות לטפל במשפחה של איואן שכבר אז נהיית למעשה משפחתה.
אנה מטפלת מאמריקה גם בעסקי ההפקה שלה  בארץ וגם  מטפלת בילדות של איואן. אוליאנה מנסה להתאבד ולא מצליחה. היא  מאושפזת  בבית חולים לחולי רוח במצב קשה .  אנה נתקעת עם שלושת הילדים ומאבדת את כרטיס הטיסה חזרה לישראל וגם מפסידה את עבודתה בארץ.לפתע היא מטופלת עם תינוק ושתי בנות קטנות, אבל  בעזרת הסבתא היא מצליחה לייצב את המצב.

תיאטרון האבסורד

בינתיים מגישה  אוליאנה  צו מניעה נגד אנה וטוענת שהיא מנסה לגנוב את ילדיה ולהשתלט על בעלה. בית המשפט פוסק לטובתה חרף מצבה הנפשי המעורער. השופט  ערל הלב , רושם בגזר דינו כי אנה משתמשת  בחוסר רגישות וציניות ומוסר את הילדים לאישה שנפשה התבלעה לגמרי.  אוליאנה מנסה להתאבד שוב ומאיימת להרוג את הילדים, השרות לילד מוסר את הילדים לאביהן אבל דורש מאנה לא לטפל בילדים יותר משלוש שעות ביום. אוליאנה משתחררת ותיאטרון האבסורד מעלה מערכה נוספת, היא מתעללת בילדיה  והבת הגדולה דורשת שאימה תלך לטיפול פסיכיאטרי.
אנה עוברת לגור עם איואן והבת הגדולה, היא מקימה עסק של סחר בלימוזינות עבור האוליגרכים הרוסים. בשנת 2008 אוליאנה מגישה בקשה לגירושין. היא מספרת לילדים שאנה משתגלת עם איואן ומוסרת להם פרטיים דמיוניים על הביצועים המיניים שלה ושלו. היא מאיימת שוב שאם אנה לא תעזוב את איואן היא תבוא בלילה ותרצח אותו. הבנות באות אליה ורואות אותה מסתובבת עירומה בדירתה ומשמיעה איומים וצוחקת ובוכה לסירוגין. בשלב מסויים היא תוקפת את הבנות  והמשטרה אוסרת אותה ומקבלת צו הרחקה מהשופט.
אוליאנה עוברת לגור במקום אחר,  איואן משלם את  ההוצאות בית המשפט ועורכי הדין וכן שולח לה אלפיים דולר לכל חודש.
סיפור האבסורד ממשיך בבית המשפט לעניני משפחה שמבטל את צו בית המשפט המחוזי ומחזיר שני ילדים מהשלושה לרשות האמא המעורערת ואינו מקבל את פסק הדין של בית המשפט הפלילי ולא את העובדות והעדויות לגבי מצבה הנפשי העגום של האם. 
בית המשפט מקבל את העדות שאוליאנה השתוללה ואיימה על  השוטרים שבאו לאסור אותה בכמה הזדמנויות וכן את עובדת ההתמוטטותה בביקור עם הילדים. בית המשפט לא מקבל את העדויות שהיא מתעמרת בילדיה ושוב מוסר לה את החזקה בילדים למרות בכיים ורצונם להשאר עם אנה ואיואן.שני בתי משפט, פעם השופט הפלילי נותן צו הרחקה ופעם אחרת  בית המשפט לעניני משפחות מתעמר באנה ומאשים אותה  במצוקת הילדים . לבית המשפט לא איכפת מגורל הילדים, הוא מעדיף להעבירם לבתים אומנים או מוסדות מאשר להיעתר להפצרותיהם לחיות עם אביהם וחברתו שהיא כמו בת משפחה ומקובלת על הילדים. לדעתה של אנה המערכת מזינה את עצמה ומנציחה כל בעיה בכדי לקיים את המערכת ולקבל תקציבים עלידי הנצחת התיקים וגרירתם במשך שנים. המערכת מזמנת אנשי מקצוע ועדים,פסיכולוגים ועובדים סוציאלים ומשלמת להם הון תועפות להשמיע את אשר המערכת רוצה לשמוע.

אפילוגו

אנה מתחילה ללמוד את החוקים ופסקי הדין בכדי להאבק בגרושתו של איואן, היא סיימה לאחרונה קורס ממשלתי של מוניטורים שתפקידם להשקיף ולפקח על הקשר בין ההורה שילדו נלקח ממנו לילד שנמצא עם ההורה השני. תוך כדי לימודיה ,וקבלת התעודה הבינה אנה את הבעיות ,הקשיים,השגיאות והטעויות שעושה המערכת בטיפול בילדים והורים במצוקה.

אנה למדה  שהיא מצוינת  עם ילדים, היא משפרת את איכות החיים של הילדים הנמצאים במצוקה בתהליך המאבק בין ההורים המתגרשים.
יש לה יכולת איבחון, היא רואה את כישרון ההישרדות של הילדים שנמצאים במצוקה וזה בא לביטוי כשהילדים מעריכים את הטיפול בהם.

אנה הפכה לעיר מקלט  להורים עם ילדים במצוקה, אבל בחוסר תקציב, היא אינה יכולה לטפל בכל כך הרבה  ילדים ורוצה  להקים עמותה שתעניק מקלט לילדים מיוחדים במצוקה, ילדים שפתוחים לשיפור בחייהם וכמהים לחיים נורמליים עם הרבה חום אהבה והערכה.
לפרטים ועזרה הנה האי מייל של אנה.(JavaScript must be enabled to view this email address)